מרדפי מכוניות בקולנוע הם מהסצנות שאני אוהב, וגם אלה שאני הכי זוכר. כמו סולו תופים בשיר רוק, כך מרדפי מכוניות - לא צריך אותם, אבל הם הופכים כל סרט לטוב יותר. כשהן במיטבן, סצנות מרדף — ולא משנה בכלל אם זה ברגל, על אופניים, אופנועים, סירות, מכוניות, משאיות או מטוסים - הן רגעי וירטואוזיות של הקולנוע. אלה הרגעים שבהם העלילה מתיישבת במושב האחורי ונותנת לנהג מטורף לדהור במהירות, רצוי בתוך העיר, רצוי בסמטאות. יש בסצנות האלה משהו קרקסי ולולייני, אבל האפקטיביות פנומנלית: כמו רכבת הרים שמקובעת למקומה, מרדף מכוניות עשוי היטב יכול לגרום לקהל לחוש פרץ אדרנלין ואקסטזה גופנית רק מצפייה בו.
ואל תחשבו שזה קל. לא - בעולם הקולנוע מדובר בעשייה בדרגת מקצוענות גבוהה. ולראיה, לא מעט סרטים שהיו בהם סצנות מרדף אייקוניות זכו באוסקר בקטגוריית עריכה: "בן חור" (מרוץ כרכרות), "גרנד פרי" (מרוץ מכוניות פורמולה 1), "בוליט" (סטיב מקווין ברחובות סן פרנסיסקו), "הקשר הצרפתי" (ג׳ין הקמן נגד רכבת בניו יורק), "זהות בדויה" (מאט דיימון בניו יורק), "מקס הזועם: כביש הזעם" (עשרות מכוניות בראלי מדברי מטורף) ו"פורד נגד פרארי" (מרוצי סיבולת). והיו גם אלה שרק הסתפקו במועמדות לאוסקר: "הפרחח ובת השריף", "אהבה בשחקים", "אהבה בשחקים: מאווריק", "שליחות קטלנית 2", "ספיד" ו"בייבי דרייבר". כדי לייצר סצנת מרדף טובה, צריך לא רק פעלולנים והרבה צלמים, אלא גם עורך שיצליח לגרום לקהל להבין מה ימינה ומה שמאלה, מה קדימה ומה אחורה, ובכל רגע נתון שיהיה ברור מהי הסכנה הבאה.
יש עשרות סצנות מרדף שחקוקות בזיכרוני, הנה כמה מהטובות ביותר מבחינתי.
הסוכנים הלא סמויים
"ספקטר" סם מנדס, 2015
"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" כריסטופר מקווארי, 2015
"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות" כריסטופר מקווארי, 2023
הרבה פעמים בסצנות מרדפים הגיבורים רודפים אחרי פושעים. אבל לפעמים הגיבורים הם הנרדפים, הם אלה שצריכים לברוח. סרטי ג'יימס בונד לכאורה מלאים בסצנות מרדפי מכוניות, ויש להם פטיש מכוניות מתועד היטב, אבל חוץ מ"ספקטר" והסצנה שבה בונד בורח במכוניתו ברחובות רומא בלילה, אף אחד מהם לא היה בעיניי בלתי נשכח. המרדף ברומא הוא ללא ספק סצנתהמרדף המצולמת היפה ביותר בתולדות הקולנוע (כפיים לצלם הויט ון הויטמה).
לעומת זאת, סרטי "משימה בלתי אפשרית" הם חגיגה של סצנות מרדף, ואני מת על כולן. טום קרוז עושה את זה עם כל מה שזז — ברגל, במצנחים, באופנועים, בסירות, ברכבות. אבל אחרי שמונה סרטים בסדרה, הסצנה הכי מדהימה היא זו שבה קרוז בורח מרודפיו כשהוא רכוב על אופנוע ברחובות פריז. זו אולי הסצנה שבה אמרתי הכי הרבה פעמים "וואו" בקול רם בזמן הצפייה בסרט (אני חושב שסצינת המרדף הפריזאית, המוצלחת כלשעצמה, ב"ג'ון וויק 4", הועתקה ממנה). ואז, אולי כתגובה לסצנה מ"ספקטר", בסרט הקודם הופיעה סצינת מרדף מצחיקה מאוד ברומא. לפעמים מרדפי מכוניות הם תירוץ לסיור תיירותי בעיר אייקונית.
שוטרים ללא חוק
"הקשר הצרפתי" ויליאם פרידקין, 1972
"בוליט" פיטר היאמס, 1969
שתי סצנות המרדף הכי מפורסמות בקולנוע האמריקאי. ב"קשר הצרפתי", ג'ין הקמן רודף במכונית אחרי פושע שעלה על הרכבת התחתית בניו יורק, באזורים שבהם היא נוסעת על מסילה עילית. ב"בוליט" סטיב מקווין נכנס למוסטנג הירוקה שלו לסצנה נהיגה מהירה ברחובות סן פרנסיסקו. מייקל ביי יעשה מעין רימייק למרדף הזה בסצנה הכי טובה שלו ב"הפריצה לאלקטרז".
וירטואוזיות אפלה
"רונין" ג'ון פרנקנהיימר, 1998
בתחילה חשבתי שאני היחיד שמעריץ את הסרט הזה, אבל עם השנים ראיתי אותו צץ בעוד ועוד רשימות של מרדפי המכוניות הטובים ביותר. ג'ון פרנקהיימר — שהיה אז בן 68, ארבע שנים לפני מותו — מסכם בסרט הזה 30 שנה של בימוי באוקטן גבוה: החל מסרט המירוצים "גרנד פרי" וכלה ב"הקשר הצרפתי 2", שמשכלל את הווירטואוזיות של הסרט הראשון. בלבו של הסרט הזה, עם רוברט דה נירו וז'אן רנו בתפקידי סוכני ביון שמגויסים למשימה מסתורית, ניצבים שני מרדפי מכוניות עוצרי נשימה: הראשון בכבישי הריביירה הצרפתית, ממונקו לניס. השני, ברחובות פריז, על גדות הסן.
מבט קרוב יותר חושף את מה שהופך את הסצנות האלה לא רק לווירטואוזיות, אלא גם למצמררות. פרנקנהיימר, יחד עם התסריטאי דיוויד מאמט, מיקמו את סצנות המפתח האלה בכבישים שבהם נהרגו נסיכות. הכביש שמעל צוקי הים התיכון שבו נהרגה הנסיכה גרייס מחוץ למונקו, ואז המנהרה בפריז שבה נהרגה הנסיכה דיאנה. בתוך עלילת ריגול רבת תפניות, פרנקנהיימר חושף איך נסיכות נהרגות במכוניות מהירות.
המרדפים ב"רונין" צולמו בכביש שמעל צוקי הים התיכון שבו נהרגה הנסיכה גרייס ובמנהרה בפריז שבה נהרגה הנסיכה דיאנה. בתוך עלילת ריגול רבת־תפניות, פרנקנהיימר חושף איך נסיכות נהרגות
"רונין". שני מרדפים אדירים בסרט אחד
סלפסטיק בכבישים
"האחים בלוז" ג'ון לנדיס, 1980
הסרט שחותם את העשור הגדול של כלי רכב בקולנוע מתחיל כפסטיבל של מוזיקת נשמה ומסתיים באורגיה של הרס מוטורי. ג'ון לנדיס, במאי קומדיות ולא סרטי אקשן, מזכיר לצופיו שהקומדיות האילמות, של "שוטרי קיסטון", היו מבוססות עלדמויות של שוטרים טיפשים שרודפים במכוניותיהם העתיקות אחר שודדים טיפשים אף יותר. מרדפי המכוניות נולדו בקומדיות הסלפסטיק האילמות, ולכן ביסודה של כל סצינת מרדף מסתתרת קומדיה. ב"האחים בלוז" הקומדיה אנרכיסטית במיוחד כשבכבישי שיקגו דוהרות עשרות ניידות משטרה בעקבות הניידת לשעבר של האחים, שנרדפים גם על ידי ואן מלאה בניאו־נאצים. וזו אולי הגדולה של סצנות המרדפים: צריך משמעת גדולה כדי ליצור חוויה של ניהיליזם מוחלט. בסוף המרדף מגיעים האחים ליעדם, כדי לשלם לפקיד בעירייה את הכסף שישאיר את בית היתומים בו גדלו פתוח. את הפקיד מגלם סטיבן ספילברג. למה? תשובה בסעיף "שנות השבעים הסוערות".
"האחים בלוז". חוויה של ניהיליזם מוחלט
ריקוד המכונית
"בייבי דרייבר" אדגר רייט, 2017
מה צריך כדי לביים סצינת מרדף טובה ולא שגרתית? חוש קצב וחוש הומור. ב"בייבי דרייבר" אדגר רייט למעשה ביים מיוזיקל שבו סצנות הריקוד מבוצעות על ידי מכוניות שנמלטות מזירת שוד. זה מבריק, כי זה נותן לסצנות שכבר נראות נדושות, מראה חדש לחלוטין.
אבסטרקט במדבר
"מקס הזועם, כביש הזעם" ג'ורג' מילר, 2015
לפני עשר שנים יצא הסרט הזה, חזון פרא של במאי בן 70, שכמו סיכם את כל משנתו הקולנועית. הסרט הוא סצינת מרדף אחת ארוכה, שבה שיירת מכוניות שנראות כמו חבורת פאנקיסטים עם קוצים בשיער וניטים בצוואר, ועליהן להביורים וחניתות, רודפת אחרי משאית מלאה במים ונשים בהיריון.
הסרט הוא עדות לכך שבסצנות מרדף מכוניות יש משהו כמעט אבסטרקטי - הן מספרות סיפור בלי מילים. סיפור שצריך כל הזמן לנוע קדימה בשיא המהירות, להתגבר על מכשולים ופאנצ'רים, וברגע המכריע, לעשות סיבוב פרסה ולהתחיל לדהור לכיוון השני. הוא גם הופך את סרט האקשן ליצירה אמנותית צבעונית, אסתטית, כמו Action Painting שלא מפסיק לזוז.
"מקס הזועם: כביש הרעם". מכוניות פאנקיסטיות
בונד 2.0
"זהות אבודה" פול גרינגראס, 2007
סדרת סרטי ג'ייסון בורן העתיקה את המודל העלילתי של סרטי "ג'יימס בונד" (אפילו ראשי התיבות של הגיבורים זהים) ושל סרטי "משימה בלתי אפשרית", ובתוך שלושה סרטים התעלתה עליהם. "זהות אבודה" הוא אחד מסרטי האקשן הטובים בכל הזמנים, כשהוא משפר גם את שני הקודמים בסדרה, והופך את מנוסתו של מאט דיימון ממפעיליו בסי־איי־אי לרצף עוצר נשימה ומאיץ דופק של מרדפים: תחילה יש מרדף רגלי במרוקו, ואז מרדף ברחובות ניו יורק שהוא אחת הסצנות המדהימות בתולדות הקולנוע, וסצנה עם עריכה כל כך מהירה, שהיא יכולה לגרום לדום לב (ולזכייה באוסקר).
שובה של המשאית
"שליחות קטלנית 2" ג'יימס קמרון, 1992
ג'יימס קמרון אוהב משאיות. לכן שתיים מהסצנות הכי בלתי נשכחות ב"שליחות קטלנית 2" הן של מרדפים עם משאיות ואופנועים. שנות השמונים, שהיו מצוינות לאקשן של רובים ואגרופים ("מת לחיות", "נשק קטלני"), היו דלות בסצנות רכב בלתי נשכחות — גם סרטי "ג'יימס בונד" ו"הארי המזוהם" לא היו בשיאם — ובמידה רבה "שליחות קטלנית 2" הזכיר כמה זה מספק לראות מרדף נטול בלמים בין רעים לטובים.
3 צפייה בגלריה
"שליחות קטלנית 2". כפיליהם של ארנולד שוורצנגר ואדוארד פורלונג נמלטים על נפשם
(צילום: Collection ChristopheL via AFP)
שנות השבעים הסוערות
"דואל" סטיבן ספילברג, 1971
"נקודת היעלמות" ריצ'רד סרפיאן, 1971
"שוגרלנד אקספרס" סטיבן ספילברג, 1974
"הבריחה" סם פקינפה, 1972
"השיירה" סם פקינפה, 1978
למה הקולנוע האמריקאי פתאום התאהב בשנות השבעים בכבישי הדרום האינסופיים ובנוכחותן של מכוניות ומשאיות עליהם? זה דורש מאמר שלם נפרד, אבל עובדה היא שבמהלך כל אותו עשור הקולנוע האמריקאי הוצף סרטי מרדפים בכבישים הכי נידחים של אמריקה. אולי זה היה הניסיון של הקולנוע לצאת מהעירוניות החונקת, לחפש חופש במרחבים, ואולי המהירות ביטאה רצון במרד, בבריחה מחוק ומוסכמות. באופן מדהים, כמעט כל סרטי המרדפים הגדולים שמוזכרים כאן חבים את קיומם לסרטים האלה, ובראשם לשני סרטי המכוניות של סטיבן ספילברג, "דואל" (שהופק במקור כסרט טלוויזיה) ו"שוגרלנד אקספרס". זה לא הדימוי שיש אצל רוב הקהל לגבי ספילברג — חייזרים, היסטוריה, כרישים, אבל לא מכוניות — אבל הוא האבא של סרטי המרדפים.
"דואל", ש"מקס הזועם: שביל הזעם" בוודאי מושפע ממנו, הוא סרט שלם שכולו מרדף: משחק תופסת בין משאית לבין מכונית. לא ברור למה המשאית (שאת הנהג שלה אנחנו לא רואים) רודפת אחרי נהג המכונית, אבל אם הוא רוצה לשרוד יהיה עליו להימלט ממנה.
ואז "שוגרלנד אקספרס", "הבריחה" ו"השיירה" הפכו את סרטי השיירות לאופנה. בערים הגדולות הציבור שרצה למחות יצא להפגין. בעיירות הדרום הציבור שרצה למחות נכנס למכוניות ויצר שיירות שלמשטרה לא היה מה לעשות נגדן. הסרטים האלה הולידו יצירות נלוות, עממיות יותר, כגון "הפרחח ובת השריף" עם ברט ריינולדס ואת סדרות הטלוויזיה "צ'יפס", "רחובות סן פרנסיסקו" ו"משפחת דיוק ממחוז האזארד", שניסו לייצר מרדפים על בסיס שבועי.
מרדף לשם מרדף
"נשק קטלני 4" ריצ'רד דונר, 1998
"מטריקס 2" וואשאובסקי, 2001
"בחורים רעים 2" מייקל ביי, 2003
יש לי תחושה ששלוש הסצנות האלה, שנוצרו בשנים סמוכות, מתכתבות זו עם זו. סצינת המרדף בכביש המהיר של לוס אנג'לס ב"נשק קטלני 4" מזכירה שגם סצנות מרדף צריך לכתוב. לפעמים נדמה שהרעיון התסריטאי בסצנות פעולה הוא "הגיבור צריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'", ואז מעבירים את התסריט לידיו של במאי הפעלולים. "נשק קטלני 4" — תודו, לא זכרתם שהיה סרט כזה — מציג סצנת מרדף מבריקה כי היא כתובה מצוין, כמו קומדיה, ומוליכה את מל גיבסון ממכונית נוסעת במהירות על הכביש המהיר לתוך קרווילה שמתניידת על סמי־טריילר, ומשם הוא נגרר מאחוריה על גבי שולחן קפה. זה כיף בלתי רגיל.
"מטריקס 2" ממשיך את רעיון הכביש המהיר והמשאית, אלא שעכשיו היא מובילה אופנועים. ו"בחורים רעים 2" ממשיך את אותו הרעיון אלא שהפעם המשאית מובילה מכוניות פאר.
המרדף הארוך
"טיילר רייק: חילוץ" סם הרגרייב, 2020
"פצצה אטומית" דיוויד לייץ', 2017
"טינטין" סטיבן ספילברג, 2011
"הילדים של מחר" אלפונסו קוארון, 2006
זה הטרנד הלוהט כרגע בקולנוע: לביים סצנות מרדפים בשוט רצוף אחד ארוך. זה משהו שהעידן הדיגיטלי מאפשר, ועידן הפילם פחות. "הילדים של מחר" היה החלוץ, וספילברג יצר טיוטה יפה בסצנה במרוקו באמצעות האנימציה של "טינטין" (הסצנה הטובה היחידה בסרט, לצערי). אבל "טיילר רייק: חילוץ" הוא זה שבינתיים מחזיק בתואר סצינת המרדף הארוכה והווירטואוזית ביותר: 12 דקות של מרדף על ג'יפ בשוט אחד ללא מצמוץ.
(ולמי ששואל: איפה "מהיר ועצבני"? מתברר שבסדרה שכל עניינה הוא רק מכוניות נורא מאכזב לגלות עד כמה סצנות המרדף מרושלות. אם תכריחו אותי אודה שב"מהיר ועצבני 5" היו רגעים טובים, אבל כל השאר נראו לי כמו חלטורות).
