"השגרה פה בעטה בי, וגם ככה אני כולי להט"בי", שר אוהד שרגאי ב"סיסטר", השיר שהוציא עם אדר גולד לרגל חודש הגאווה. וזה מפתיע. אנחנו רגילים לשירי גאווה מרימים, כאלה שנועדו להפעיל את הרגליים, לא את הראש. והנה כבר בתחילת הבית הראשון שרגאי מדבר על שחיקה מהשגרה המדכאת של ישראל 2025, ומזכיר שעוד לפניה להט"בים ישראלים נאלצים להתמודד עם בעיות ייחודיות שמקשות עליהם, מחוסר השוויון בדיני משפחה ("אם תישכח קפריסין, איפה נתחתן?") עד נבחרי ציבור שמסיתים נגדם ("מי אמר אני נגד הטבע?"). אבל האם כל זה מספיק כדי לכנות את "סיסטר" שיר גאווה פוליטי?
שירי הגאווה נחלקים לשני סוגים: שירים שנכתבו או בוצעו בידי אמנים גאים ושירים שמבוצעים בידי אמנים סטרייטים (לרוב) עבור חודש הגאווה שחל ביוני, ובייחוד מצעד הגאווה בתל אביב. הסוג השני חדש יותר, אך נפוץ הרבה יותר. ההיסטוריה שלו מתחילה ב־2013 עם "תל אביב" של עומר אדם. עצם השיר היה מהפכני: זמר מצליח וסטרייט ששר שיר ים־תיכוני עם סלנג הומואי, שמלווה בקליפ קאמפי עם מלכות דראג — כל זה היה בלתי נתפס בשעתו, הן משום שהז'אנר הים־תיכוני נתפס כשמרני, והן משום שמעולם לא היה כוכב פופ שהעז לעשות משהו כל כך הומואי.
"תל אביב" נוצר עבור אריסה, ליין מסיבות פורץ דרך שניגן מזרחית לקהל להט"בי, ובעקבות הצלחתו נכתבו בשנים שלאחר מכן הלהיטים "פה זה לא אירופה" של מרגלית צנעני ו"מלכת השושנים" של עדן בן זקן. שלושת השירים הללו היו קלילים ומנענעי ישבן. הפוליטיות שלהם נבעה מהיותם קוויריים (ומזרחיים) באופן מופגן ובלתי מתנצל, והם שיחקו תפקיד חשוב במתן נראות לחיי הקהילה כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. בפרפרזה על מילותיה של נעמי שמר — השמחה שלהם היתה המחאה שלהם.
ההצלחה של להיטי אריסה פתחה את הדלת לז'אנר שלם, ומאז בכל שנה ביוני צצים עוד ועוד שירי גאווה, לרוב בתמיכת ליין מסיבות להט"ב כלשהו. אלא שהחזרה השנתית על הנוסחה שבבסיסם — כוכבי פופ סטרייטים עושים שיר מסיבות ומקשקשים בו סלנג הומואי — כבר מזמן לא נתפסת כחתרנית או בעלת חשיבות חברתית כלשהי, אלא יותר כניצול ציני של התרבות הגאה לטובת מטרות מסחריות. במקרה הטוב, התוצאה היא שירי גאווה ריקים מתוכן, כמו "גריינדר" של עדי ביטי ("היא קורצת לבנים והם יבואו בריצה"), או "גבר פוראבר" של אנה זק ("הכרתי גבר בפוראבר, כל הלילה רק עליו חשבתי"), שבהם שרות כוכבות פופ סטרייטיות על בני זוג שהן הכירו במסיבות גייז או באפליקציות שמיועדות לגייז. במקרה היותר גרוע השירים הללו משתמשים בעולם התוכן של הקהילה כדי לשמר סטריאוטיפים, כמו "חביב אלבי" של סטטיק ובן אל, שכולל את השורה "יש הכל רק תבחר מה לאכול, ותיזהר שלא תקבל פה ביס", שמהדהדת את התפיסה של סביבה הומואית כמסוכנת, מלאה בטורפים מיניים.
שירי הגאווה מרדדים את עולם התוכן של קהילת הלהט"ב למסיבות וזיונים. וזה צורם בייחוד בשנה שבה האלימות נגד להט"בים זינקה, מונה מפכ"ל ש"נגעל מהומואים" והממשלה מרסקת את מערכת המשפט
1 צפייה בגלריה
אזולאי (מימין) וביטון. בניגוד לרוב שירי הגאווה, "בלילות הבוסתן" מנכיח קשיים של להט"ב
(צילום: לימור בן-רומנו)
אבל החטא הגדול ביותר של שירי הגאווה הללו הוא שהם מרדדים את עולם התוכן של להט"בים למסיבות וזיונים. וזה צורם בייחוד לנוכח המצב המידרדר בחיי הקהילה בשנים האחרונות: לפי נתוני האגודה למען הלהט"ב בישראל מ־2024, מספר המקרים המדווחים על האלימות נגד להט"בים הוכפל בתוך שנה. כמו כן ניכרת עלייה בפניות לקווי סיוע למצוקה נפשית של חברי הקהילה, ובמקביל חלה ירידה בדיווחים לרשויות על פגיעות בהם. הנתונים הללו מעידים כי הם מרגישים פחות ביטחון במרחב הציבורי, ופחות אמון ביכולת (או בנכונות) של המדינה להגן עליהם. לכך יש להוסיף את הנזקים ממינוי נבחרי ציבור עם אג'נדה להט"בופובית מוצהרת כמו ח"כ אבי מעוז והשר שלמה קרעי ואת הקיצוצים האגרסיביים בתקציב האגף לקידום להט"ב במשרד לשוויון חברתי, שביצעה לאחרונה השרה מאי גולן — כל זה משרטט תמונת מצב עגומה במיוחד שלא היה אפשר ללמוד עליה מרוב שירי הגאווה.
זו בעיה שגם "סיסטר", על כל כוונותיו הטובות, לא מצליח לחמוק ממנה. האתגרים בחיי להט"ב, שבהם נוגעים שרגאי וגולד, מצומצמים לשיח ליברלי על הזכות להתחתן והיכולת להביא ילדים בשורות כמו "תרמנו, שירתנו בקבע, בא לך ילד? זה מיליון ורבע". בשנה שבה נשברו שיאי הפשעים נגד להט"בים, כשממונה מפכ"ל משטרה ש"הומואים מגעילים אותו" וכשמצעד הגאווה בירושלים מתקיים במקביל להפגנה של פעילי ימין למען ריסוק מערכת המשפט שמגינה על זכויות הפרט — האם הבעיה הכי דחופה בקהילה היא העלות האסטרונומית של הבאת ילד בפונדקאות מחו"ל? אפילו ההצדקה של הזכות לשוויון בכך שגם להט"בים משרתים בצבא משחקת לידיים של מי שמעוניין להפוך זכויות אדם בסיסיות לצ'ופר על התנהגות טובה, ולא דבר שצריך להינתן לכולם מעצם היותם בני אדם. ואם זה לא מספיק, הרי שבפזמון חוזרת המנטרה "לא הכל חשוך" כדי לשמור על המטרה המרכזית של השיר — להרים, חלילה לא להכעיס.
אבל יש שירי גאווה שכן מצליחים להגיד משהו על החיים הממשיים של להט"בים. תמונת הראי ל"סיסטר" היא "אימפורטנט" (2023) של אילן פלד, שמבקר בדיוק את אותם להט"בים מבוססים, שרק עסוקים בזכויות של עצמם, ולא מבינים את החשיבות של איחוד מאבקים: "מניפה הרבה דגלים / לא חשוב לה מיעוטים / מצביעה למכפישים / אבל תצום בכיפורים".
דוגמה טרייה יותר היא "בלילות הבוסתן" של יניב ביטון ואופק יפרח אזולאי, שיצא החודש. זהו שיר שחוזר למוזיקת הקסטות הים־תיכונית של האייטיז, ובתוך כך לחיי הקהילה בארץ אז. השיר מתאר שני גברים שהכירו בגן ציבורי בימים שבהם זו היתה הברירה היחידה ללהט"בים כי "לאהוב זה מסוכן". מאז השניים נישאו לנשים ושומרים על אהבתם בסוד. השיר בא להזכיר שהתקופה החשוכה ההיא לא נעלמה, שיש עדיין א.נשים שחיים בארון מחשש שהחברה תקיא אותם.
ב־2025 יש עדיין המוני להט"ב שחיים בפחד יומיומי להיחשף ולהיפגע וצריכים שיילחמו עבורם, כי המדינה לא מגינה עליהם והמשפחה לא עומדת לצדם. מגיע להם שלפחות שגרירי הקהילה ישמיעו קול למענם ויאירו קצת בחושך העצום שנמצא מחוץ למסיבות.
