Oh, I can gather all the news I need on the weather report / Hey, I've got nothing to do today but smile / And here I am / The only living boy in New York
בפעם הקודמת שבה פול סיימון הופיע בניו יורק עמדו מולו 40 אלף בני אדם. זה היה לפני שבע שנים, בספטמבר 2018, בהופעת פארק בשכונת קורונה בקווינס, 20 דקות הליכה מהבית שבו גדל בשנות הארבעים. ערב לפני זה הוא מילא את מדיסון סקוור גארדן בעוד 20 אלף צופים, אבל הוא שמר לשכונת הולדתו את הופעת הסיום ב"סיבוב הפרידה", כפי שקרא לו. סיימון היה אז בן 77, והודיע שהוא פורש מהופעות. זו היתה ההזדמנות האחרונה לראות אותו.
אבל לפני חודשיים, בגיל 83, סיימון יצא לסיבוב חדש, 44 הופעות בצפון אמריקה. שאלו אותו איך זה קרה אם הוא הודיע שהוא פורש, והוא אמר שבעבר לא אמר שהוא פורש אלא "עוצר". ב־2019, בריאיון לסטיבן קולבר, אמר שיופיע מדי פעם, אבל לא ייצא לסיבובים נוספים. והנה סיבוב. לא בפארקים, אלא באולמות קטנים יחסית. בשבוע שעבר הוא חזר לניו יורק, הפעם לתיאטרון ביקון ההיסטורי באפר ווסט סייד, 20 דקות הליכה מהדירה שבה חי רוב חייו הבוגרים. סיימון הופיע שם חמישה ערבים רצופים, בכל פעם רק מול 2,800 אנשים (קצת יותר מהיכל התרבות בתל אביב). הייתי בהופעה הראשונה, ולא אכפת לי מה אמר בעבר ואם לא עמד במילתו. ישבתי מולו שעתיים וחצי והייתי עד לנס. לא שלי, שלו.
Everybody sees you're blown apart / Everybody feels the wind blow
בשנים האחרונות, מאז שעזב את ניו יורק, סיימון חי בטקסס עם אשתו אידי בריקל, זמרת נהדרת בפני עצמה (שבשנים האחרונות מקליטה אלבומים עם חברו הטוב של בן זוגה, הקומיקאי ונגן הבנג'ו סטיב מרטין). שם, בטקסס, סיימון התחיל ב־2020 לעבוד על אלבום חדש, "שבעה מזמורים". ואז הגיעה הקורונה, הוא חטף את הווירוס קשה, ואחר כך גם איבד את השמיעה באוזן שמאל; הסרט הדוקומנטרי עליו, "In Restless Dreams", של הבמאי אלכס גיבני, מתעד את כל זה יפה (וזמין ב־yes דוקו). אף אחד כבר לא חשב שסיימון יחזור להופיע, וגם הוא הודה בראיונות שאת רוב שיריו הקצביים הוא כבר לא יכול לשיר, כי יש בהם קטעים שהוא לא מסוגל יותר לשמוע — "את 'You Can Call Me Al', למשל, אני לא יכול לנגן יותר", אמר.
אבל בשנה האחרונה הוא מטופל במעבדת השמיעה של אוניברסיטת סטנפורד, והמומחים מצאו דרך לארגן ולכוון את המוניטורים שעל הבמה כדי שיפצו על אובדן השמיעה. לפני ארבעה חודשים, בתוכנית 50 השנה של "סאטרדיי נייט לייב" שסיימון פתח, רואים את הסט־אפ יוצא הדופן, עם הרמקול הגדול שמוצב סמוך מאוד לאוזן ימין שלו. זה מן הסתם כאב ראש מטורף לאנשי הסאונד — רמקול צמוד למיקרופון שלא עושה פידבק — אבל כאבי ראש לאנשי הסאונד זה מה שסיימון, שנחשב קפדן במיוחד בתחום, עושה ממילא. ובעיקר — זה עובד. זה איפשר לו לחזור לבמה.
These are the days of miracle and wonder / This is the long-distance call
ובכל מקרה, הוא מתמקד עכשיו בשירים השקטים. לסיבוב אפילו קוראים "חגיגה שקטה" ("A Quiet Celebration"). "גרייסלנד" היה השיר הכי מקפיץ בהופעה. זה התאים לי מאוד, כמו אוזנייה מבטלת רעשים למה שקורה בתוך הראש. כשהזמנתי את הכרטיסים לפני חודשיים לא היה לי מושג שכשאשב מול סיימון, ביום שני שעבר, ישראל תהיה כבר ביום הרביעי של מתקפה חסרת תקדים של טילים איראניים. כשהוא התחיל לנגן את השיר הראשון בהופעה, "The Lord", הטלפון שלי צווח עם ההתרעה שאי אפשר להפסיק, על אזעקה בתל אביב. לא סתם אלוהים, אלוהים אדירים. וסיימון היה שם כדי לחבק אותנו.
זה חלק מהעניין באולמות כאלה. הם קטנים על סיימון כבר כמה עשורים טובים, אבל הוא לא יכול להחזיק יותר הופעות ענק, בטח לא מול חצי מיליון איש בסנטרל פארק, כפי שעשה באיחוד עם ארט גרפונקל ב־1981 ובהופעה של "גרייסלנד" ב־1986. הקול שלו חלש, השמיעה כבדה, ועם האילוצים האלה, ולמרות להקת ענק (11 נגנים) ואלפי צופים, הוא הפך את הביקון לפינת אירוח אינטימית. כשהטלפון צרם עם עוד עדכון מהמזרח התיכון, פול סיימון החזיק לי את היד בסלון.
Old friends / Memory brushes the same years / Silently sharing the same fears
ולא רק לי. כל הקהל היה מרותק. אפילו שבחצי השעה הראשונה הוא ביצע את האלבום האחרון שלו במלואו, שבעה מזמורים, 33 דקות. לא הלהיטים, לא משהו שאפשר לשיר איתו. פתיחה שקטה ורכה, מלווה בדנדונים של פעמוני זכוכית ופעמוני צינורות, שנכתבה בחווה בטקסס ונשמעה כמו מגיעה ממנזר בודהיסטי. הקהל ישב בדממה דרוכה, עיבד את המילים, ספג את יופייה של המוזיקה ועקב אחרי סיימון בדאגה.
הוא נראה חלש, הלך לאט, קולו היה צרוד ודק, נראה שאפילו קשה לו לפרוט על הגיטרה. "בימי סיימון וגרפונקל ניסיתי לפתוח כל שיר עם חתימת פריטה מזוהה מאוד", הוא אמר על הבמה והדגים כמה פתיחות כאלה, ואחר כך את רוב תפקידי הגיטרה כבר ניגנו חברים אחרים בלהקה. אבל המוזיקליות, הפדנטיות, הסאונד המושלם וחוש ההומור היבש והלקוני עדיין שם (יש בסיימון משהו שמזכיר לי את מתי כספי, שניהם מרגשים אותי מאוד ואני אוהב את העצב המחויך שלהם).
שלושה שבועות לפני ההופעה הקטנה של סיימון, האקס המיתולוגי שלו גרפונקל דווקא הופיע בפארק — ב"נשף רוק" של אביב גפן בפארק הירקון. גם הוא כבר מבוגר, ונראה חלש והתקשה ללכת. אבל מי שהיו שם מספרים שכשהוא התחיל לשיר הקול היה נפלא, והוא זכר כל מילה. בדרכו, גם הוא החזיק לקהל את היד, כמה דקות אחרי שהבינו שהופעלה אזעקה והם פשוט לא שמעו אותה בגלל ההופעה.
בראיונות האחרונים עם גרפונקל הוא סיפר שהשניים מדברים על הופעת איחוד אפשרית. הסרט התיעודי הטרי על סיימון הציג היטב את הקרע ביניהם ב־1971 — סיימון היה בלתי נסבל באולפן, וגרפונקל העדיף להתמקד בקריירה החדשה שלו כשחקן. כעבור שנים סיימון לקח אחריות והודה שהוא כנראה האשם בפרידה ביניהם, כי רצה שליטה יצירתית מוחלטת במוזיקה. ועם השנים גם שניהם התרככו, ואפילו שוחחו בעקבות הסרט החדש. לפעמים בוקע שלום.
The deep, forbidden music / They’d been longing for
סיימון הוא אחד המוזיקאים האהובים עליי. קל לאהוב את הלהיטים הגדולים שלו, עם ובלי גרפונקל, אבל אני, ככל שהוא עושה יותר ניסויים מוזיקליים, באולפן ובעקבות מסעותיו בעולם, כך אני אוהב אותו יותר. ובכל הופעה שלו שראיתי התפעלתי מהסאונד שהוא מצליח לייצר, עם צלילים חדים ונגנים שנשמעים מעולה, קרובים אליו ועוטפים את השירה.
הפעם הראשונה היתה באיחוד של סיימון וגרפונקל, כשקצת לפני הרגע ההיסטורי בסנטרל פארק הם היו באצטדיון רמת גן. הייתי בן 13, זו היתה הופעת האצטדיון הראשונה שלי, וסיימון עלה לבמה חולה, עם 40 מעלות חום. עם כל אהבתי הבוסרית לצמד, התרגשתי בעיקר כשאשתו של סיימון דאז, קארי פישר, עלתה לבמה כדי לנגב במטלית קרירה את מצחו הבוער; באתי לפול סיימון — קיבלתי את פרינסס ליאה. בגיל 13, זה היה מבחינתי יום מושלם. רק לימים הבנתי שמה שהיה מושלם באמת היתה העמדת הפנים: הזוגיות עם פישר היתה מורכבת, בלשון המעטה, ולא החזיקה מעמד ("הלב שלי אלרגי לאשה שאני אוהב", הוא כתב עליה), וההרמוניה עם גרפונקל על הבמה היתה יפהפייה, אבל מאחורי הקלעים הם לא הפסיקו לריב. שוב. את אלבום הקאמבק שלהם, "Hearts and Bones", סיימון הפך לאלבום סולו — הוא מחק את כל השירה של גרפונקל שכבר הוקלטה. זה, אגב, התקליט של סיימון שאני הכי אוהב (לא בלי רגשות אשם). זה אלבום עדין ויפהפה, שמספר על פרידות, ריבים וגירושים.
בפעם השנייה ראיתי את סיימון במדיסון סקוור גארדן ב־1999, בסיבוב משותף עם בוב דילן — ערב אחד עם שתי הופעות מלאות של שתי אגדות. ההופעה של סיימון היתה נהדרת, זו של דילן היתה בלתי נסבלת. לפחות בפעם ההיא סיימון היה בריא, לא דאגתי בכלל.
הפעם השלישית שלי מולו היתה בשבוע שעבר. אחרי האלבום החדש סיימון התפנה לבצע את "מיטב הלהיטים וכמה שירים שאני לא שר הרבה בהופעות", כדבריו, ואני התרגשתי עד צמרמורת ודמעות (כן, דמעות). שלושת האלבומים האהובים עליי — השניים הנוספים הם "גרייסלנד" ו"The Rhythm of the Saints" — כיכבו, עם דגש אכן על שירים שלא הרבה להופיע איתם בעבר, אולי כי הם שקטים ואיטיים מדי לאצטדיונים. למשל, "René And Georgette Magritte With Their Dog After The War", אחד השירים היפים בעולם, שמסתיים באפילוג מוזיקלי מושלם שהלחין פיליפ גלאס ובוצע על הבמה בידי כנר, צ'לן, חלילנית וקלידן שניגן בהרמוניום. בהופעה שהתקיימה למחרת גלאס בן ה־88, שגר בסמוך לביקון, היה בקהל וקיבל שאוט־אאוט מסיימון על הבמה.
I'm not ready / I'm just packing my gear
יש קסם מיוחד בלראות את סיימון בניו יורק. כל כך הרבה מהשירים שלו משרטטים רגעים ונופים בעיר, שקשה לקהל מקומי ולאוהביה בכלל שלא להתרגש. הוא יודע זאת, ונראה שהוא מתרגש בעצמו — על הבמה הוא מדגיש בשירה ובמחוות ידיים שורות שמתייחסות למקומות שנמצאים לא רחוק. במקביל, אולי בעקבות השנים שלו בטקסס, חלק מהשירים המוכרים קיבלו כעת ניחוח של בלו גראס וקאנטרי ובלוז. זה הגיוני — כל מקום שאליו סיימון הגיע השפיע עליו. הוא כבר עשה פולק, רוק, רגאיי, מוזיקה אפריקאית וברזילאית, מיוזיקל של מוזיקה לטינית; אז עכשיו באו גם התבלינים מהדרום.
ועם כל החידושים, נראה שסיימון שקוע באיזה סיכום, פרידה ארוכה מהקריירה, מהמעריצים, אולי מהחיים עצמם. היה "סיבוב הפרידה" ב־2018; שנה אחר כך יצא האלבום "באור הכחול", שבו הקליט מחדש כמה משיריו הישנים שהרגיש שהתפספסו בהקלטה המקורית; ואז הוא התמסר לסרט התיעודי שמסכם את הקריירה ואת חייו; ובסוף, לפני שנתיים, יצא "שבעה מזמורים", ובו מעין שבעה פרקי תהלים מודרניים, תפילות של אמן שמחפש אלוהים להאמין בו ומבקש עוד זמן.
אקירה קוראסווה הוציא את סרטו האחרון בגיל 83, גילו של סיימון, חמש שנים לפני מותו; הוא קרא לו "מדאדאיו", "עוד לא", וביקש בו מהמוות לתת לו עוד זמן. האלבום האחרון של סיימון נחתם בשיר "Wait", וגם הוא פונה בו אל הקץ ואומר: חכה, עוד לא. את ההופעה בשבוע שעבר סיימון סגר לבד, רק הוא והגיטרה וקול סדוק, בשל, שנשא כמו תפילה את "The Sound of Silence", ההמנון הגדול שלו מימי השיא, שיר שכתב לפני יותר מ־60 שנה, בגיל 22. היתה דממה בתיאטרון, וזה היה הרגע הצלול ביותר של הערב, שבו כולנו הרגשנו בטקס דתי. סיימון, יהודי שמכריז על עצמו אתאיסט אך מייחל למצוא אלוהים, מבקש להמשיך לחיות ולהופיע. כשהוא סיים לשיר, כל מה שהיה לו להגיד זה "אמן". אני ועוד 2,800 אנשים ענינו בחזרה. אמן.
