רן וולף (52) הפרויקטור ששכרה עיריית תל אביב כדי לסייע בשיקום שוק הכרמל, עומד באחת מסמטאות השוק מול נשאת חוסיין, יו"ר ועד סוחרי שוק הכרמל, ומקשיב. חוסיין שוטח בפניו סיפור מפורט על האי־צדק שלדעתו מלווה את פרויקט שיקום השוק: בעוד שקבוצת נשים שמכינות בסמטה ממולאים נדרשת להשקיע עשרות אלפי שקלים כדי לעמוד בסטנדרטים התברואתיים של משרד הבריאות, סוחר אחר שנתקל בבעיות רישוי עם העירייה הזמין את הפקח לסעודה ובכך פתר את בעיות הרגולציה שלו. "לא יכול להיות שלסוחר קטן עושים את המוות, ולגדול אומרים: 'בסדר אחי, הכל טוב'. אם יש חוק, שיהיה חוק לכולם", חוסיין מטיח בוולף, שמנסה בשנים האחרונות להאיץ את הפרויקט שמקרטע כבר שני עשורים.
אנחנו נפרדים מחוסיין ליד הבסטה שלו שבה הוא מוכר חמוצים, וממשיכים אל הדוכן של בנו, שמוכר עשבי תיבול, חסות ותבלינים. מאחוריו נמצא שטח שהעירייה הצליחה לשפץ, אבל כל מי שמבקר בשוק הכרמל יודע היטב שדווקא הוא מהווה המחשה טובה ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
"הקמנו כאן מבנה שישמש שטח תפעולי ואנחנו רוצים שהחצר הזאת, שהיתה פעם חצר אחורית, תהפוך לכיכר קטנה שהסוחרים יוכלו להוציא אליה כמה כיסאות", אומר וולף. "נשאת יוכל למכור כאן גבינות וחמוצים, וגם עסקים נוספים שנמצאים בסמוך יוכלו להושיב בה לקוחות. הרעיון שעומד מאחורי מה שאנחנו מנסים לעשות פה הוא לא רק לייפות את השוק, אלא לאפשר לו לעבוד באופן טוב יותר. הבעיה היא שכל דבר לוקח המון זמן, אבל אני נמשך למקומות של הבלתי אפשרי".
הסיור בשוק מבהיר היטב את אופי עבודתו של וולף. הוא אינו האדריכל שמתכנן, לא המהנדס שאחראי לתשתיות ולא הפקיד שמחלק רישיונות עסק ומפקח עליהם. הוא האיש שהגורם המבצע מביא כשהתוכניות פוגשות את המציאות, ובמקרה הזה את הסוחרים, את הבעלויות הסבוכות של הקרקע, את האינטרסים הכלכליים, את הרגולציה, את החשדנות כלפי העירייה ולעתים גם את העבריינים שפועלים בשטח. התפקיד שלו, שמתאפשר בזכות יכולתו להעמיק בפרטים, הוא להיות קשוב ואמפתי אבל גם נחרץ וקשוח כשצריך, נמצא באזור האפור שבין תכנון, ניהול, תיווך, שיתוף ציבור ופירוק מוקשים. במילים אחרות, הוא והצוות האינטרדיסציפלינרי שהוא מעסיק מנסים לחבר ולפשר בתווך שבין תוכניות ענק, פוליטיקה עירונית, אינטרסים כלכליים וקהילות מקומיות.
קשה למצוא פרויקט תשתית או התחדשות עירונית גדול בישראל שחברת התכנון של וולף אינה קשורה אליו. החברה שנושאת את שמו מעורבת בפרויקט המטרו ובמרכזי התחבורה המתוכננים סביב תחנותיו, בקו הירוק ובקו הסגול של הרכבת הקלה בגוש דן, בתכנון מרכז התחבורה הענקי בסבידור, בנתיבים המהירים שנסללים במרכז הארץ וגם ברשת האופניים אופנידן. בשנים האחרונות היא לקחה חלק גם בפרויקטים של נתיבי איילון: מחלפי גלילות, גשר דרום גלילות, גשר מודעי, כביש 5, ציר הנופש, ציר שלבים וגשר עמק ברכה. בירושלים החברה מעורבת בקו החום של הרכבת הקלה, בנתיבי התחבורה הציבורית בדרך יריחו ובדרך רמאללה, וברובע הכניסה לעיר. בתל אביב, מלבד פרויקט שוק הכרמל, וולף לוקח חלק גם בהתוויית המדיניות לגבי עתידה של התחנה המרכזית המוזנחת.
וזה לא הכל. מאז 7 באוקטובר וולף מעורב גם בפרויקט השיקום ביישובי העוטף; בצפון הוא מלווה את פתיחת חזית הים של נמל חיפה, ובמקביל עוסק בפרויקט נמל קיסריה. אם זה לא מספיק, הוא פועל גם במרכז העיר פתח תקווה, ברובע החדשנות בירושלים ובתהליכי שיתוף ציבור במקומות שונים. זהו סל פרויקטים חריג בהיקפו לאדם שכמעט אינו מוכר מחוץ לעולמות התכנון.
המשרד של וולף נחשב הגדול בתחומו. "כשיש למדינה פרויקט גדול ומסובך, איכשהו רן נמצא שם", אומר בכיר בענף. אחרים מנסחים זאת באופן פחות מחמיא: לדבריהם, המשרד הפך לדומיננטי עד כדי כך שכלל לא ברור אם יש לו מתחרים.
מוטי חזן, מנכ"ל רמי לוי נדל"ן ויו"ר ישראייר, עבד עם וולף כמנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים ובהמשך כמנכ"ל החברה הכלכלית של רמת גן. לדבריו, בפרויקטים שבהם וולף היה מעורב, "הוא עשה עבודה מצוינת. בחברות גדולות נוצר לעתים פער בין בעל החברה לבין המנהל שמוצב בשטח, ואז מאבדים את הטאץ' של בעל הבית. רן נשאר בקיא בפרטים, היה שותף בבניית האסטרטגיה והדרך, וגם ידע לנהל מקרוב את האנשים שהציב".
5 צפייה בגלריה
שוק הכרמל בתל אביב. "לפני שמחליטים כיצד ייראה השוק החדש, צריך לשאול את הסוחרים מה הם רוצים. מכיוון שלא עשו את זה, אמרתי לעירייה שהתוכנית הקודמת תהרוס את השוק"
(צילום: אוראל כהן)
מה כל כך מסובך בלשפץ שוק?
פרויקט שוק הכרמל נמצא במוקד תשומת הלב של וולף ולכן מספק הזדמנות טובה ללמוד על הקשיים שעמם הוא מתמודד ועל שיטות הפעולה שלו. "כבר 20 שנה העירייה מנסה לעשות כאן תוכנית. הוציאו מיליוני שקלים על תכנון ואנחנו נכנסנו לתמונה לפני כארבע שנים והתחלנו להזיז דברים, אבל אני עדיין מתוסכל", הוא אומר.
למה הפרויקט הזה מתעכב כל כך הרבה זמן?
"במשך השנים הוכנו כמה תוכניות. אחת מהן היתה להכניס את כל השוק למעין האנגר אך היא בוטלה כי הסוחרים לא רצו לעבוד בתוך מבנה. לאחר מכן היתה עוד תוכנית שגם בוטלה, ואז הוצע להחליף את הבסטות הקיימות בדוכנים חדשים ואחידים. כשראיתי את התוכנית ההיא מיד קפצתי כי תכננו שם משהו שנראה כמו שוק שרונה: דוכנים יפים כאלה".
מה רע בזה?
"אני אוהב אותנטי וחשבתי שאם יוציאו אותה לפועל זה כבר לא יהיה שוק הכרמל. בעיניי, לפני שמחליטים כיצד ייראה השוק החדש, צריך לשאול את הסוחרים מה הם רוצים שהוא יהפוך להיות. מכיוון שלא עשו את זה, אמרתי לעירייה שלדעתי התוכנית ההיא תהרוס את השוק".
כשוולף התעמק בפרויקט, הוא גילה שנושא הדוכנים הישנים הוא רק השכבה העליונה של התסבוכת. מתחת לדוכנים כמעט שלא היו תשתיות מסודרות, ובמשך שנים העירייה נמנעה מלהתחיל בעבודת הקמתן מחדש בגלל חשש מוועד סוחרי השוק ומעבריינים.
החשש, לדבריו, התברר כמוגזם. "אנחנו עובדים כבר שלוש שנים על התשתיות, והסוחרים לא עצרו אותנו אפילו לדקה. עכשיו אנחנו מתקרבים לסיום העבודות בשוק המערבי, באזור האטליזים. לפעמים מערכות נכנסות לקיבעון. הן כל כך בטוחות שהאנשים בשטח יעצרו אותן, שהן אפילו לא מנסות להתחיל".
אלא שגם הטיפול בבעיות התשתית הוא רק חלק מהסיפור. שוק הכרמל צמח במשך עשרות שנים על שטח שהיה בעבר דרך ציבורית. הדוכנים עברו מדור לדור, התחלקו בין יורשים והתרחבו בלי שתהיה התאמה בין מי שמחזיק בהם בפועל לבין הרישום המשפטי. "כל השוק הזה הוא בעצם פלישה. אין שם בעלים של הקרקע. אנשים יושבים שם בגלגולים כבר מאה שנה", אומר וולף.
ב־2013 קידמה העירייה הסדר שנועד להפוך את הסוחרים מפולשים לחוכרים חוקיים. הקרקע סומנה בייעוד ציבורי לשוק, והכוונה היתה שכל סוחר ישלם חלק משווי זכויות החכירה ויקבל מהעירייה חוזה ל־49 שנה על הדוכן שלו. "צריך להוריד בפני העירייה את הכובע על ההסדר הזה. הוא לא מובן מאליו, בטח לא מצד חולדאי, אלא שהבעיה היא שמאז לא קרה כמעט כלום", אומר וולף.
למה?
"אחת הסיבות לעיכוב היא שאלת המס. נניח שאני יושב שם היום כפולש, ומחר העירייה נותנת לי חכירה ל־49 שנה ואני משלם עליה. האם זה אירוע מס? האם אני צריך לשלם מס רכישה? על פי איזה שווי? אולי לשלושה מתוך כלל הסוחרים בשוק יש תיק מסודר במס הכנסה. אתה לא יכול לשלוח לכולם חוזה ולהגיד: תחתמו".
ויש עוד סיבות.
"ברור. מאחורי דוכן אחד עשויים לעמוד כמה בעלים, יורשים או מחזיקים, ולעתים אין קשר בין הבעלות בחנות שמאחוריו לבין הבעלות בבסטה שלפניה. בתוכנית מציירים דוכן אחד יפה ומסודר, אבל אז אתה מגלה שלדוכן הזה יש ארבעה בעלים. אחד מוכר ירקות כבר 50 שנה, לאחר יש חלק מהזכויות ובחלק האחורי יש חנות ששייכת למישהו אחר. עכשיו לך תגיד למוכר הירקות: 'אתה מפסיק לעבוד ומעכשיו תקבל שכר דירה ממי שימכור כאן גבינות'. זה לא יקרה".
איך בכלל מתחילים לפתור פלונטר כזה?
"אמרתי לעירייה שמה שנעשה בשוק זה פרויקט שימור. כל דוכן נשאר בדיוק במקום שלו ובגודל שלו. אם הוא במצב טוב, לא נוגעים בו. אם צריך להחליף אותו, בונים דוכן חדש, אבל לא מנסים להפוך את כל השוק לאחיד. קודם מתקנים את מה שמתחת לאדמה; אחר כך מתקדמים עם מה שרואים מעליה".
"במתחם התחנה שיקמנו את המבנים, אבל בסוף זה נראה קצת כמו דיסנילנד. היה בזה משהו מזויף. אנשים לא התחברו למקום, והרגישו שאין בו נשמה. היו חסרים בו חספוס וחלודה"
5 צפייה בגלריה
מתחם התחנה בתל אביב. "תמהיל העסקים לא היה מספיק מעניין. היו שם עסקים אליטיסטיים ובעיקר מסעדות, אבל לא היה משהו שיהפוך את המקום ליעד אמיתי"
(צילום: יריב כץ)
הכישלון שהוביל לוואבי סאבי
את הגישה שלפיה יש לשמור ככל האפשר על האותנטיות של המקום שבו הוא מטפל, פיתח וולף מתוך ניסיון שהוא עצמו מגדיר כישלון עיצובי: שיקום מתחם התחנה בתל אביב ב־2007. "עשינו שם טעות בשימור. הבאנו את אמנון בר אור, שהוא אחד מאנשי השימור המקצועיים ביותר, אבל גם קיצוני מאוד בגישה שלו. עבדתי איתו ואהבתי מאוד את מה שעשינו. שיקמנו את המבנים, ועשינו הכל ברמה הכי גבוהה, אבל בסוף זה נראה קצת כמו דיסנילנד. היה בזה משהו מזויף. אנשים לא התחברו למקום, והרגישו שאין בו נשמה. היו חסרים בו חספוס וחלודה", הוא אומר.
העיצוב לא היה הסיבה היחידה לכך שמתחם התחנה לא התרומם.
"ברור. מי שקיבל אותו היה אבי מורדוך, שהוא שותף של רמי לוי בכמה נכסים בירושלים אבל לדעתי הוא לא ידע לנהל מתחם מהסוג הזה. צריך להבין איך הסיפור התחיל. חולדאי אמר 'אני מוכן לשקם את המקום, להניח את כל התשתיות ולהשקיע בו כ־60 מיליון שקל, אבל הקרקע לא שלי'. רמ"י נתנה אותו לעירייה ל־15 שנה ולכן ראש העירייה אמר שצריך להביא יזם שישפץ ויפעיל את המתחם. בניתי להם את הקונספט, התחלנו את תהליך השיקום והוצאנו מכרז. כולם היו בטוחים שאף אחד לא ייגש, אבל בסוף ניגשו שלוש קבוצות. מורדוך הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, זכה והשקיע במקום הרבה מאוד כסף. הוא גם הרוויח לא רע. המתחם היה בתפוסה מלאה כמעט כל הזמן והוא קיבל את דמי השכירות. זה שהסוחרים שלו אכלו חרא הוא כבר סיפור אחר".
אז מה בכל זאת לא עבד?
"תמהיל העסקים לא היה מספיק מעניין. היו שם עסקים אליטיסטיים, חנויות אופנה ובעיקר מסעדות, אבל לא היה משהו שיהפוך את המקום ליעד אמיתי. נוסף על כך, התוכנית נשענה על ההבטחה שבתוך 5–7 שנים ייפתח שער המתחם לכיוון דרך יפו ורחוב אילת, ושבסמוך תפעל תחנת הרכבת הקלה. אמרו לנו שהרכבת תגיע ב־2010. בסוף היא הגיעה באיחור קל של 12 שנה".
תפיסת העולם שוולף אימץ בעקבות הכישלון מכונה וואבי סאבי: פילוסופיית אסתטית יפנית שמעדיפה פשטות, חומריות, סימני זמן ואי־שלמות על פני ליטוש מלאכותי. מי שפועל על פי עקרונותיה לא מוחק את הקיים ויוצר במקומו תחליף חדש ומבריק, אלא משתמש בהיסטוריה שבשטח: חלודה, סדקים ועוד עדויות לפגעי הזמן.
כדי ליישם וואבי סאבי בשטח, שיטת העבודה שפיתח וולף מתחילה בהחלטה על מה יהיה "הסיפור של המקום". את החברה שלו מנהלת האדריכלית רוני בורג, ומועסקים בה 28 עובדים, ובהם אדריכלים, מתכננים, כלכלנים ואנשי תרבות. הם יוצאים לשטח, מדברים עם תושבים, סוחרים ובעלי עניין כדי להבין את המקום, ורק אז מנסחים עבורו תוכנית.
את ייישום השיטה אפשר לראות היטב בבית הנסן בירושלים, מוסד שהחברה של וולף רואה בו את ספינת הדגל שלה. וולף מנהל את המקום מאז 2009, ובמשך ארבע שנים עד פתיחתו ב־2013 הוביל את הקמתו מחדש כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. שם גם פיתח את שבוע העיצוב של ירושלים, שהפך לאירוע העיצוב המרכזי בישראל.
בית הנסן, אחד המבנים המרשימים בירושלים, היה עד ראשית האלף בית חולים לחולי צרעת. לאחר שמשרד הבריאות חדל להשתמש בו, הועבר המבנה לעיריית ירושלים. כשהחלו הדיונים על עתידו, הוצגה תוכנית שימור יקרה ומקיפה שביקשה לחדש את המבנה מן היסוד. וולף, לעומת זאת, הציע גישה הפוכה וחסכונית בהרבה: לא למחוק את סימני הזמן ולא להפוך את הבית למבנה חדש בתחפושת ישנה, אלא להשאיר את שכבותיו גלויות. במקביל, המהפך שעבר הבניין מדגיש עוד נדבך חשוב בשיטה: כדי שמבנה היסטורי יחזור לחיים, צריך ליצוק לתוכו תוכן, לבנות סביבו קהילה וליצור סיבה שבזכותה אנשים ירצו לשוב אליו.
"בוויכוח בין תושבי כפר עזה לגבי השימור אין מישהו שצודק. אם אדם גר 30 מטר מהמקום שבו רצחו את הילדים שלו ואומר: 'אני לא יכול לחיות כשהבתים האלה מולי', אין לי מה להתווכח איתו"
5 צפייה בגלריה
שכונת דור צעיר בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר. "אי אפשר לבוא לכל אחד מיישובי העוטף עם אותה תוכנית כי צריך להבין איך קהילה שנחרבה מספרת לעצמה את מה שקרה"
(צילום: גדי קבלו)
7 באוקטובר מאתגר את השיטה
המבחן הקשה והמטלטל ביותר של השיטה הגיע אחרי 7 באוקטובר, כשמשרדו של וולף החל לעבוד על פרויקט ההנצחה ליישובי העוטף שנפגעו בטבח. האסון שנחת על יישובי האזור יצק למושגים שבהם התעסק במשך שנים — קהילה, סיפורו של מקום, שימור וזיכרון — משמעות אחרת לחלוטין. "לאט־לאט בנינו תוכנית לשיקום קהילתי באמצעות תרבות, הנצחה ומורשת. עבדנו מול 21 יישובים שהמחבלים תקפו. כל קיבוץ הוא משהו אחר ולכל מקום יש את הסיפור שלו. בכפר עזה נרצחו 64 אנשים, בנחל עוז שבעה. אי אפשר לבוא לכל אחד מהיישובים עם אותה תוכנית כי צריך להבין איך קהילה שנחרבה מספרת לעצמה את מה שקרה לה, ואיך היא חוזרת לחיות. לשם כך עבדנו עם משפחות שכולות, עם משפחות שלא איבדו יקירים ועם ניצולים, וניסינו לספר יחד את סיפור היישוב שנפגע: מה הוא היה עד 7 באוקטובר, מה קרה לו באותו יום ואיך הוא רוצה להיראות בעתיד. אחת האמהות השכולות אמרה לי: 'מאז 7 באוקטובר אני הולכת לטיפול, אבל המפגשים האלה, שבהם אני מספרת את הסיפור, היו הטיפול הכי טוב שלי'".
כדי להדגים את מורכבות הפרויקט וולף מספר על כך שבקיבוץ כפר עזה התעורר ויכוח קשה סביב "בתי העדות" — המבנים שנותרו פגועים ושרופים בשכונת דור צעיר. הדילמה שקרעה את הקהילה היתה אם להשאיר אותם במקומם כעדות לטבח, או לפנות אותם כדי לאפשר לחברי הקיבוץ לחזור לחיות בלי להפוך את ביתם למוזיאון. "בוויכוח הזה אין מישהו שצודק", אומר וולף. "אם אדם גר 30 מטר מהמקום שבו רצחו את הילדים שלו ואומר: 'אני לא יכול לחיות כשהבתים האלה מולי', אין לי מה להתווכח איתו".
כדי להכריע בשאלה הצוות של וולף קיים עם חברי הקהילה הפגועה עשרה מפגשים, שבהם הוצגו להם שלוש חלופות: להשאיר את הבתים במקומם, להרוס אותם או להעתיק אחדים מהם אל מחוץ לאזור המגורים ואת השאר להרוס. לאחר שלושה ימי הצבעה הכריעה הקהילה ברוב של כ־70% לפנות את בתי השכונה ולהעתיק רק אחדים מהם למתחם הנצחה שיוקם מחוץ לקיבוץ, בסמוך לבית העלמין.
כעת אמור צוות של אדריכלי שימור ואוצרים לקבוע אילו בתים מכ־30 בתי השכונה שנפגעו יועתקו, וכיצד הם יוצגו. עם זאת, ההכרעה לא סיימה את המחלוקת, שכן כמה משפחות שכולות עתרו לבג"ץ נגדה. למרות הכרעת הרוב בקיבוץ הן דורשות להשאיר את השכונה במקומה ולשמר אותה כזירת עדות לטבח.
"כבר ביום הראשון לעבודה בנמל יפו הבנתי שזה לא יהיה פשוט. היו תקופות שנאלצתי להסתובב עם מאבטח צמוד. אדם שהיה אמור להגיע אליי לפגישה נרצח מתחת למשרד שלי"
5 צפייה בגלריה
בית הנסן בירושלים. בניגוד לתוכנית השימור שביקשה לחדש את המבנה מן היסוד, וולף הציע גישה הפוכה וחסכונית בהרבה: חידוש שלא ימחוק את סימני הזמן שכרסמו בו
(צילום: דור קדמי)
אשכנזי שמאלני מהקטמונים
וולף גדל בשכונת קטמונים בירושלים. אביו היה היועץ המשפטי של מפ"ם, ובבית הוא ספג השקפת עולם סוציאליסטית, שכנראה הניחה את היסודות ליכולתו לחבר בין קבוצות שונות כמבוגר. "הייתי חריג יחסית, ילד אשכנזי שמאלני בקטמונים, ובתיכון למדתי בבית הספר דנמרק שפעלה בו תוכנית אינטגרציה", הוא אומר. "היו שם ילדים מזרחים וילדים אשכנזים, ואני הייתי מחובר לכולם, אבל דנמרק היה אז מקום קשה, עם סמים ואלימות כמעט יומיומית. אבא שלי רצה שאעבור לליד"ה, לבית הספר של האליטה, אבל לא עברתי ובדיעבד אני מרגיש שבדנמרק למדתי באוניברסיטה של החיים".
במקביל ללימודים בתיכון וולף החל גם להתעניין בפוליטיקה. "הייתי צמוד לארנן יקותיאלי המנוח, פעיל שמאל ירושלמי וחבר מועצת העיר מטעם רצ. עשינו פעילויות לילדי משפחות שישנו באוהלים, עזרנו לעולים מאתיופיה והיינו הולכים בכל יום שישי לפתוח את בתי הקולנוע כדי שיפעלו אחרי כניסת השבת", הוא נזכר, ובאותה נשימה מספר על תחילת העניין שלו בעסקים שהתפתח לצד עיסוקיו הסוציאליסטיים והאלטרואיסטיים. "כשהייתי בצופים עשינו מסיבות, אני וקבוצה של חברים. בהתחלה לקחנו מכל אחד 5 שקלים כדי לכסות את ההוצאות. כשהייתי בן 15 חברנו לראובן לובלין, שהיה הבעלים של מועדון האומן 17, והקמנו איתו מועדון. הוא היה קורא לי 'הילד עם הסוודר'. בזמן שבחוץ היו מסיבות, סמים ואורגיות, אני הייתי יושב במשרד ולומד", הוא אומר.
לאחר סיום התיכון וולף התגייס לסיירת מטכ"ל ושירת תחת פיקודו של אלוף (במיל') ניצן אלון. לאחר שחרורו הצטרף לסיעת ירושלים עכשיו שהקים יקותיאלי. בבחירות המוניציפליות ב־1998 זכתה הסיעה בארבעה מנדטים והיתה לסיעה החילונית הגדולה במועצה. שנה לאחר מכן, לקראת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב־1999, השתלב וולף בקמפיין של אהוד ברק, ולאחר ניצחונו בבחירות מונה ליועץ של השר אמנון ליפקין־שחק ועבד במשרד התחבורה ובמשרד התיירות. לאחר מותו של יקותיאלי ב־2001, נכנס וולף למועצת העיר, הפך ליו"ר הסיעה וליו"ר ועדת הביקורת של העירייה, וניהל מהאופוזיציה מאבק חריף נגד ראש העיר אז, אהוד אולמרט.
לתחום בו הוא עוסק כיום הוא הגיע בעקבות סיור שערך בנמל תל אביב לאחר שבאותה תקופה הבין שאינו מעוניין להמשיך בפוליטיקה. הוא התקבל לחברת מפעלי ים, תחילה כמזכיר החברה ובהמשך כסמנכ"ל ומנכ"ל. כשהגיע לנמל, וולף גילה שמאחורי החזית המוזנחת מסתתר מרחב ציבורי כמעט בלתי נגיש. "עמדתי היכן שהיום נמצא הדק וראיתי ארגזים, גדרות ואוטובוסים שנראים זוועה. באוויר היה ריח של ביוב מסריח וחוף מציצים היה חסום בגדר דוחה. כששאלתי למה היא שם אמרו שמסוכן לפתוח אותה. הבאתי שני פועלים, פתחנו את הגדר, ולא קרה כלום". בהמשך, במקום לחכות לתוכנית גדולה להחייאת הנמל, הוא החל לייצר עובדות בשטח. "פינינו את הסוחרים, יישרנו את המקום, הבאנו קבלן שעשה מצע ופינינו את הזבל. אחר כך עשינו פסטיבל חומוס", הוא אומר.
בהדרגה הפך הנמל למעבדה להתחדשות עירונית. וולף שמר על האנגר 11 וחייב את מפעיליו לקיים בו מופעים, הכניס לנמל מוסדות תרבות כגון שבלול, ופתח בו שוק ייחודי שפעלו בו עסקים איכותיים ומסעדות שמשכו אליו קהל רב. במקביל הוא ניהל מאבקים משפטיים מול בתי עסק שלדבריו עיכבו את בניית הדק, שעם השנים הפך לסמל המזוהה ביותר עם המתחם. "ביום שישי בארבע בבוקר הבאתי טרקטורים ופיניתי את מועדון הזום שהיה שם ותקע את העבודות. הם הגישו נגדי תלונות במשטרה, אבל את הדק השלמנו. במבט לאחור, בנמל היה מדהים. הייתי כמו ילד בעיר משחקים, עשיתי מה שרציתי. זה היה בית ספר מדהים לתכנון ערים", הוא אומר.
ההתאהבות בתחום הביאה את וולף, שלפני כן למד מדע המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, להירשם לתואר בתכנון ערים בטכניון, ולקחת על עצמו פרויקט נוסף בשירות עיריית תל אביב: שיפוץ נמל יפו המוזנח.
5 צפייה בגלריה
נמל תל אביב לאחר שיפוצו. "במבט לאחור, בנמל היה מדהים. הייתי כמו ילד בעיר משחקים, עשיתי מה שרציתי. זה היה בית ספר מדהים לתכנון ערים"
בלי דייגים אין נמל יפו
כמו בכל פרויקט שבו וולף עוסק, גם במקרה הזה הוא נכנס לזירה עתירת קשיים ומכשולים. הנמל שבדרום העיר לא היה אז נכס עירוני רגיל. מבחינה משפטית הוא נחשב נמל ממשלתי, ובמשך השנים העירייה ניסתה לפתח ולשקם אותו באמצעות בניית מגדלים בשטחו באופן שידחק ממנו את הדייגים שפעלו בו במשך דורות. התוכנית נתקלה בהתנגדות עיקשת של תושבים, של הדייגים עצמם ושל פעילים עירוניים, שהצליחו בסופו של דבר להביא לביטולה, וכשוולף נכנס לתפקיד הם היו בטוחים שהוא מתכוון לבנות במקום מתחם מסחרי מנוכר ומיד החלו להפגין נגדו. גם משפחות הפשע המקומיות הרגישו מאוימות מהגעתו.
"כבר ביום הראשון לעבודה הבנתי שזה לא יהיה פשוט. היו תקופות שנאלצתי להסתובב עם מאבטח צמוד בגלל איומים. אדם שהיה אמור להגיע אליי לפגישה כדי שאעשה בוררות בין שני דייגים נרצח מתחת למשרד שלי", הוא אומר.
המאבק המרכזי שהוא החל לנהל היה על דמותו של הנמל. בעוד המדינה והעירייה רצו להסדיר את המקום, לפנות פלישות וליצור מתחם מסחרי, וולף הבין שאם הדייגים ייעלמו, גם הנשמה של יפו תיעלם. "לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאם הם לא יישארו, המקום יהיה אפרורי, בלי אופי ובלי נשמה. רציתי שייסעו עם המלגזות, רציתי שיהיה ריח של דגים. זה נמל יפו. בלי הדייגים כל המקום היה הופך לעוד נמל עם חנויות ומותגים, וזה לא מעניין", הוא מסביר.
וולף גם נדרש לפנות עסקים ופולשים וניגש לעניין בנחישות. "בתוך חודשיים פיניתי את כולם עם מלגזה. הרמתי מבנים ושמתי אותם במקום אחר. בעלים של אחד מהם רדף אחריי ואחרי עובד שלי עם סכין", הוא אומר.
אלא שדווקא מתוך העימותים האלה הצליח וולף לבנות בהדרגה קשר לא שגרתי עם דייגי יפו. הוא החליף את הנהלת המינהלת, צירף אליה עובדים ערבים מהעיר ומינה מנהל שהיה בעצמו איש הנמל. "תלשנו את הדלת בכניסה ואמרתי להם: 'אין פה דלת. אתם הבעלים של הנמל. אני בא לחמש שנים, אתם פה לדורות'", הוא אומר.
וולף טיפל גם בבעיות שמסביב לנמל, מגני הילדים של הדייגים ועד רישיונות הדיג, נסע עם הדייגים לשר החקלאות וסייע לכמה מהם שנאבקו בהתמכרויות. "לקחנו במכוניות שלנו שני דייגים נרקומנים לגמילה, וכשהדייגים הרגישו שהמקום שלהם, הם הפסיקו לפרוץ למכוניות, והפסיקו לריב ולהציק לאנשים", הוא אומר.
התוצאה של הרגעת התסיסה בשטח היתה שבתוך שנים אחדות הושקעו במקום כ־100 מיליון שקל בתשתיות, והנמל החל למשוך אליו אמנים ויוצרים, שנהנו מהשקעות בתרבות שהחלו להגיע, וגם את תושבי יפו המוסלמים. לדברי וולף, התושבים הערבים המשיכו להגיע למקום בזכות שיתוף פעולה שהוא יצר עם התנועה האסלאמית המקומית, שנועד לשדר להם שהם אינם מודרים מהאזור למרות פיתוחו.
ב־2011, לאחר העבודה בנמל יפו, פנה אל וולף ראש עיריית בת ים אז, שלומי לחיאני, והציע לו לטפל באזור התעשייה הישן בעיר שהיה מוקד של הזנחה ופשע. אנשיו של וולף פעלו באזור חמש שנים, שבהן קידמו בו את הקמתם של תיאטרון ובית ספר, וכיום המתחם מתחיל להתמלא במגדלים ובפרויקטים חדשים.
הניסיון שצבר וולף בעבודה בנמלים ובמרחבים המורכבים של יפו ובת ים הפך בהדרגה למומחיות, שהובילה אותו למעורבות בפרויקטים סבוכים אחרים ובהם נמל הקישון, טיפול במשברים מול הדייגים בנמל אשדוד, וגיבוש האסטרטגיה לנמל חיפה ולחזית הים של העיר. "נהיינו מומחים לחזיתות ים ולעניינים מורכבים", וולף אומר.
איך מתמחרים פרויקטים מהסוג שהחברה שלך עוסקת בהם?
"התמחור תלוי בהיקף הפרויקט. עבודות כאלה נעות ממאות אלפי שקלים ועד מיליונים, אף על פי שלהגיע לסכומים כאלה זה די נדיר. בניגוד לאדריכלים או למנהלי פרויקטים שלעתים מקבלים אחוזים מעלות הביצוע, אנחנו עובדים במחיר קבוע. יש לי חפיפת אינטרסים מלאה עם הלקוח, ואין לי אינטרס שהפרויקט יהיה כמה שיותר גדול ושמן".
ואיך נמדדת הצלחה?
"בעיניי לא צריך להסתכל רק על מדדים כגון כמות מבקרים או הצלחה מסחרית ברגע מסוים. התפקיד שלנו הוא לחולל שינוי שיישאר לעשרות שנים. בנמל תל אביב למשל, ההצלחה היא גם בכך שהמרחב הציבורי והשטחים הפתוחים נשמרו, ושבאזור לא נבנו מגדלים. בנמל יפו נשמר האופי הקהילתי ופעילותם של הדייגים היהודים והערבים. בפרויקטי תשתית ההצלחה נמדדת גם בכך שהפרויקט לא נתקע בגלל משברים עם תושבים וקהילות, ושהוא עומד בתקציב ובלוחות הזמנים. לצד זה יש גם ערכים כגון שקיפות, שיתוף פעולה עם הרשויות ובניית אמון עם הציבור. אפשר לבקר ולמדוד גם אותם, אבל לא תמיד אפשר לכמת אותם באקסל".
