לפני כחצי שנה, כשפול תומאס אנדרסון זכה באוסקר הראשון שלו עם "קרב רודף קרב", היה איש אחד באולם שבטח מלמל לעצמו "אמרתי לך!". כמנהל משותף של אולפני וורנר, מייקל דה לוקה הוא שנתן אור ירוק למימון, ההפקה וההפצה של הסרט הטוב ביותר של 2025.
אבל מעבר לניצחון הנקודתי הגדול, הרגע הזה היה גם שיאו של מהלך אסטרטגי מתוכנן מאוד, שהוא בו בזמן גם מסע יצרי מאוד, שנמשך בדיוק 30 שנה, וגיבורו אינו במאי־אמן מבריק או שחקן אקסצנטרי, אלא האיש בחליפה, ראש האולפן, זה שבדרך כלל חוטף לא מעט מהיוצרים, לעתים גם מהקהל, זה שחשוד תמיד באינטרסים לא נקיים, זה שנתפס כ"סרט רודף סרט", "כסף רודף כסף". אבל דה לוקה, בסבלנות־זן של נזיר או סמוראי, בשקט ומאחורי הקלעים, הוא לגמרי "קרב רודף קרב". ועכשיו ייתכן שהוא ניצב בפני הקרב האחרון. אחרי ההישג שהעניק לבמאי־אמן המבריק — הוא מהמר על תוצאה דומה עם השחקן האקסצנטרי. פול תומאס אנדרסון הוביל אותו לפסגה; האם הסרט החדש של טום קרוז יבעט אותו ממנה?
3 צפייה בגלריה
דה לוקה. שילב יצירות מופת מצליחות לבלוקבאסטרים מסחריים
(צילום: Monica Schipper/WireImage)
לבנות בית לבמאים שרוצים להשתולל
ב־1996 פת"א היה במאי צעיר מאוד, בן 27 בלבד, שעשה עד אז רק סרט אחד, "Hard Eight". הוא אומנם הוקרן בפסטיבל קאן, אבל העבודה שלו עם המפיקים היתה סיוט, והוא רצה להמשיך עם שותפים שיצליחו להגשים את השאיפות שלו, להכיל את הדרישות שלו, להתמודד עם הקפריזות שלו. דה לוקה היה כמעט בגילו, בן 31, ועבד כמנהל ההפקות של אולפני ניו ליין, חברה קטנה שהתמחתה בסרטים דלי תקציב לקהל צעיר, בעיקר סרטי אימה. הם התבססו בשנות השמונים בזכות סרטי "סיוט ברחוב אלם", קו שנמשך חלקית גם תחת דה לוקה (למשל "שבעה חטאים"), אבל הוא משך לכיוון קצת אחר, עם רצף של קומדיות דלות תקציב כגון "המסכה" ו"טיפשים בלי הפסקה", ששברו קופות והפכו את ג'ים קארי לכוכב ולמולטי־מיליונר.
אז היו לו להיטים, והאולפן הרוויח, אבל הלב של דה לוקה היה במקום אחר. הוא רצה סרטים שגם יוכל להתגאות בהם. הוא רצה אולפן משלו, שבו יוכל לתת לבמאים כבדי ראש לעשות מה שהם רוצים, לקחת את החזון הייחודי שלהם, לייצר חומרים מקוריים, להשתולל. זה מה שהוא עושה מאז. לא מחפש את הלהיט הבא, לא פונה לעולמות הגיימינג, הקומיקס והצעצועים כדי לסנתז בלוקבאסטרים לכל המשפחה. הוא רוצה יצירות מופת, הוא רוצה להיות בית של האוטרים. והוא גם יודע שזה לא בהכרח סותר; שאמירה מקורית אין משמעה כישלון קופתי. לראיה, "בארבי" של גרטה גרוויג הופץ בשנה הראשונה שלו כמנהל וורנר. דה לוקה ביקש להיות רוברט אוונס החדש; בשנות השבעים אוונס ניהל את אולפני פרמאונט והוביל את הפקת "הסנדק", "תינוקה של רוזמרי", "צ'יינטאון", "השיחה" ו"סרפיקו" — סרטים שיחיו לנצח, אבל שגם עשו כסף בזמן אמת. דה לוקה רצה לזהות את הטאלנטים, לאתר את התסריטים, ולשכנע את כולם להתנהג יפה.
וזה התחיל אז, לפני 30 שנה, עם אנדרסון. דה לוקה לקח אותו תחת חסותו, הבטיח לרוץ איתו לאן שרק ירצה, ונשבע שזה ייגמר באוסקר. מאז אנדרסון היה מועמד 14 פעמים, אבל רק השנה זכה, על הסרט, הבימוי והתסריט שעיבד (הסרט זכה גם על העריכה, הליהוק ושון פן). הוא גם הכניס 200 מיליון דולר. וזה לא היה הניצחון היחידי של דה לוקה בשנה החולפת: "חוטאים" שבר את שיאי המועמדויות לאוסקר (וזכה בארבעה) והכניס 371 מיליון; "שעת הנעלמים" הכניס 270 מיליון (פי עשרה מתקציבו), קטף אוסקר אחד והפך את הבמאי זאק קרגר לכוכב. במקביל אולפני וורנר סגרו את השנה עם הצלחות מסורתיות יותר מצד "סופרמן" ו"מיינקראפט", והגיעו למקום שני מבחינת הכנסות ב־2025.
3 צפייה בגלריה
פול תומאס אנדרסון מביים את לאונרדו דיקפריו ב"קרב רודף קרב". דה לוקה חיבק את אנדרסון מאז "לילות בוגי" ועד האוסקר
3 צפייה בגלריה
ריאן קוגלר מביים את מייקל בי ג'ורדן ב"חוטאים". 2025 היתה שנה מסחררת לאולפני וורנר, אבל ב־2026 אין לזה באמת משמעות
(צילום: Eli Adé)
לפני 30 שנה החזון של דה לוקה לא היה יחיד מסוגו. העיתונאית שרון ווקסמן מתארת בספרה "Rebels on the Backlot" את הרגע ההוא בזמן, 1997-1995, כשחברות הפקה עצמאיות יצרו סרטים שחוללו באזז היסטרי והולידו דור חדש של במאים גדולים. הארווי וויינסטין ומירמקס, למשל, טיפחו את קוונטין טרנטינו. דה לוקה, לעומתם, נחשב עד היום Good Guy, מנהל שהולך על עידון, לא על בריונות, אלימות וגרוע מכך. שכנראה בא מאהבה, לא מתאווה. כך, ווקסמן מספרת בהרחבה על המפגש הראשון של דה לוקה עם התסריט של אנדרסון ל"לילות בוגי". הוא קורא ולא סתם מתלהב, הוא מתאהב. הוא נהפך למעריץ של אנדרסון, והוא מבין שזו הזדמנות חד־פעמית. כזו שתפצה גם על הטעויות הגדולות שלו — הוא ויתר על התסריט של "ספרות זולה", והוא לא הצליח לשכנע את הבוסים שלו להפיק את "להיות ג'ון מלקוביץ'" של ספייק ג'ונז, והוא היסס עם "ראשמור" של ווס אנדרסון והפסיד אותו לדיסני. ובקיצור, הוא רצה אוטרים, במאים גדולים, אבל פספס את כל מי שרצה לעשות איתו עסקים. הוא ראה דור של יוצרים עצמאים וייחודיים צומח לנגד עיניו — ולא אצלו. עד שפת"א הגיע, ודה לוקה נעמד על שתי רגליו האחוריות ונלחם על "לילות בוגי". הוא נלחם בראשי האולפן, שנבהלו מסרט מדכדך על תעשיית הפורנו, והוא נאלץ להילחם גם באנדרסון, שלא יעשה סרט מעל שלוש שעות ושיערוך אותו שוב ושוב כדי שיימנע מדירוג הגבלת הצפייה הכי מחמיר. הוא היה כל כך נחוש לגבי הסרט הזה, שהוא נצמד לאנדרסון במשך העבודה עליו, אפילו נסע איתו לתחקיר בכנס תעשיית הפורנו בלאס וגאס.
וזה הצליח. "לילות בוגי" לא היה להיט ענקי, אבל סימן את פת"א ככישרון עולה, הכה גלים ואפילו הצליח לייצר לאולפן רווח קטן. ואז אנדרסון פנה לדה לוקה כדי להפיק את "מגנוליה".
זה המקום שבו נפתח המעגל של דה לוקה עם טום קרוז. ההסכמה של קרוז לשחק תפקיד קטן ב"מגנוליה" איפשרה את מימונו והפצתו של הסרט. קרוז מעולם לא הסביר מה משך אותו לגלם דמות כה שנויה במחלוקת, אגוצנטרית ומיזוגינית כמו זו שגילם שם, אבל יש להניח שהוא הבין שאם אי פעם יזכה באוסקר זה לא יהיה על "משימה בלתי אפשרית", אלא על סרט כמו "מגנוליה".
אז הוא חיכה, ודה לוקה חיכה, ואז הוא הביא אותו ל"דיגר", סרטו של אלחנדרו גונסלס איניאריטו (שזכה כבר פעמיים באוסקר על בימוי, על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש"), שיוצא היום לבתי הקולנוע. קרוז מגלם בו תפקיד ראשי יוצא דופן, של איש עסקים וולגרי ומוזנח שההיבריס ותאוות הבצע שלו מביאים לחורבן עולמי. זו קריקטורה של איל נפט קפריזי שמתעלם מאזהרות יועציו על כך שאסדות הקידוח שלו גורמות לנזק שיוביל לאסון אקולוגי אדיר, וכשהאסון מגיע הוא רק מחפש את מי להאשים. כולם אשמים חוץ ממנו. התקציר הזה לא מתחיל לרמז אפילו על מה שקורה בסרט, שהוא יצירה ייחודית של במאי שמקבל מהאולפן שלו קארט בלאנש יצירתי, ואולי יניב אוסקר ראשון לכוכב שלו.
על צווארו של דה לוקה כבר תלוי כישלון גדול: הוא לא הצליח להוציא לפועל את "בארבי 2". לרוב מפיקים נשפטים על הסרטים שהם עשו, אבל לפעמים הם נשפטים על אלה שלא הצליחו לעשות
הפספוס של "בארבי 2", התלות ב"חולית"
או שלא.
כי "דיגר" כל כך מוזר, שהוא מספיק מוזר כדי להיכשל בגדול. ובנקודת הזמן הנוכחית בקריירה של דה לוקה, ותחת חילופי בעלות שמעוררים חששות, כישלון כזה יכול להוביל לעזיבתו את האולפן.
לפני כ־25 שנה, אחרי שמונה שנים בניו ליין, דה לוקה עבר לדרימוורקס, ואז פתח חברת הפקות משלו, שבין השאר חתומה על "הרשת החברתית" ו"מאניבול", וגם על "חמישים גוונים של אפור". אבל ב־2020 הוא חזר שוב למגרש של הגדולים וניהל את MGM לצד פמלה אבדי. כעבור שנתיים, כשאמזון קנתה את החברה והחליפה את ההנהלה, הבעלים החדשים של וורנר, דיוויד זסלב, לקח את דה לוקה ואבדי אליו. זו היתה סגירת מעגל: אולפני וורנר היו הבעלים של חברת ניו ליין, ודה לוקה בעצם נהפך לבוס של עצמו מלפני 30 שנה. והוא קיבל את ההזדמנות האולטימטיבית לרוץ עם החזון שלו, בדמות אולפן ותיק והיסטורי, עם רקורד של במאים ייחודיים (סטנלי קובריק, למשל). כשנכנס לתפקיד הוא הבטיח לבמאים "שירות של כפפות לבנות", כלומר להיות זה שמתנהל מולם בעצמו, באופן אישי. מגיע אליהם הביתה לשמוע פיץ' לסרט, עוזר להם, מלווה אותם — בלי אסיסטנטים או סמנכ"לים, הוא איש הקשר הישיר שלהם. הוא חיבק אותם, הזניק יצירות מופת, ולא ויתר על סרטי המשך וגיבורי־על ולהיטים אחרים.
אבל בהוליווד אין באמת חוקים. ההצלחה תמיד זמנית, וראשי האולפנים נשפטים רק על סמך המאזן הנוכחי שלהם ולא ההישגים שלהם מהשנה שעברה. אחרי 2025 הפנומנלית, 2026 מסתמנת כשנה מקוללת. כלום לא עבד: הסרטים המסחריים שאמורים להיות להיטים בטוחים נכשלו בזה אחר זה ("סופרגירל", "קסם מעשי 2", "המומיה"), ובמקביל גם חזון הבמאים הגדולים שמביאים לאולפן את פרויקט החלומות שלהם לא הוכיח את עצמו. "אנקת גבהים" אומנם הכניס קצת כסף אבל הביקורות היו פושרות, "סוף רחוב האלון" אכזב, "הכלה" של מגי ג'ילנהול בא והלך כמעט באופן בלתי מורגש.
ועכשיו מגיע "דיגר", עם תקציב של 130 מיליון דולר, ועם סיכוי קלוש להפוך לרווחי. הוא בהחלט סרט עם חזון ועם אמירה, והוא תוצר של אומץ בלתי רגיל של האולפן שמימן אותו. אני כבר ממעריציו, אבל מגמת הביקורות המסתמנות רחוקה מלחבק, ואני בהחלט לא צופה שהוא יעשה רעש כמו "קרב רודף קרב" או "חוטאים", או אפילו כמו סרטיו הקודמים של איניאריטו.
ואם לא די בכישלון האפשרי הזה, על צווארו של דה לוקה כבר תלוי כישלון גדול ממשי: הוא לא הצליח להוציא לפועל את "בארבי 2". גרטה גרוויג, מרגו רובי וריאן גוסלינג ביקשו סכומי עתק כדי לחזור לסרט המשך, והפכו את כל הפרויקט ללא ממש אפשרי כלכלית. לרוב מפיקים נשפטים על הסרטים שהם עשו, אבל לפעמים הם נשפטים על אלה שלא הצליחו לעשות.
איפה כל זה שם את דה לוקה? בנקודה שבה כל ההווה הכלכלי של וורנר תלוי בהצלחה של "חולית 3", שייצא בדצמבר. האולפן ינסה להפוך אותו לאירוע תרבותי וקופתי כמו "האודיסאה", אפוס של במאי בעל חזון שמיועד לצפייה באיימקס. אבל "חולית" מכוון מראש לקהל פחות רחב מ"האודיסאה", וראינו את זה בשני החלקים הקודמים. יש שם תקרת זכוכית של"האודיסאה" לא היתה. ואם "חולית 3" ייכשל, ראשים ייערפו.
כי יש שריף חדש באולפן. נטפליקס חתמה על חוזקה לקניית אולפני וורנר, אבל אז משפחת אליסון החליטה להתחרות בהצעה שלה, נטפליקס נסוגה, האליסונים קנו ומיזגו עם הרכישה הטרייה הקודמת שלהם, אולפני פרמאונט. זו עסקה שמטלטלת את כל הענף, עם חשש ממשי שאיחוד של שניים משבעת האולפנים הגדולים יגרום למשבר כלכלי אדיר בתעשיית הקולנוע, שייהפך גם למשבר כלכלי בקליפורניה כולה (הפקות סרטים וסדרות הן מהענפים המרכזיים במשק שם). כרגע העסקה תקועה בגלל רגולציה, אבל סביר להניח שבסופו של דבר האיחוד ייצא לפועל.
ואז דיוויד אליסון — הבן של לארי, שמקורב לדונלד טראמפ וגם לבנימין נתניהו — ייהפך לראש האולפן המאוחד, והשבוע כבר הודיע שימנה לצדו את הישראלי ינון קרייז. קרייז הוא כיום מנכ"ל חברת הצעצועים מאטל, מה שאומר שהוא עבד בצמוד לדה לוקה בשיווק של הבייבי המשותף "בארבי". זה אולי יועיל למנהל האולפן, ובכל זאת מה הסיכוי שאליסון ישאיר תחתיו את דה לוקה, עם האמביציה שלו והחיבה שלו לסרטים קוראי תיגר וההתמסרות שלו לבמאים חתרנים? יכול להיות שהכישלון המסתמן של "דיגר" לנוכח הביקורות כרגע יהיה התירוץ המושלם. אפשר להניח שמייקל דה לוקה כבר מחפש את הבית הבא שלו. יהיה מעניין לראות אם פול תומאס אנדרסון, ריאן קוגלר, זאק קרגר ואלחנדרו גונסלס איניאריטו ילכו בעקבותיו.
