אל תמשיכו למטה", בחור צעיר עם שיער ארוך עצר אותנו. "מצלמים שם לנשיונל ג'יאוגרפיק. אנחנו מקליטים ולא רוצים קולות רקע". חיפשנו מים בקניונים של דרום ערב הסעודית, לא מאוד רחוק מגבול המלחמה עם תימן של החות'ים. הצלם אביעד שר שלום ואני נסענו לתוך קניון שקירות הסלע האדומים שלו מצטופפים סביבנו. קופים צרחו מהקירות. הוואדי היה ירוק ודשן. עצרנו ליד בית קפה קטן וצעדנו בעקבות המים הזורמים.
"כמה זמן?", שאלנו. "שעה־שעתיים", ענה חאלד, באנגלית מצוינת. הוא נולד בריאד, סיפר, אבל המשפחה שלו פלסטינית, מכפר ליד שכם. לדבריו, ערב הסעודית טובה אליו, היא הארץ שלו, עם כל הזכויות, ויש לו עבודה טובה בהפקות. "הייתי בכפר פעם אחת, אבל הישראלים לא נותנים לי להיכנס כי אבא שלי היה בחמאס". לא אמרנו לו מאיפה אנחנו.
כמה קרובה ערב הסעודית אלינו, וכמה רחוקה. בתחילת הקיץ, נסענו ממחוז עסיר שעל גבול תימן ועד חאקל, ממנה כבר ניתן לראות את אילת. עברנו גם בטאבוק, שאתמול נמל התעופה שלה אירח את הישראלים הניצולים מטיסת "פליי דובאי". זו דוגמא דרמטית למצבה המתעתע של ערב הסעודית, לקשרים האפשריים של ישראל איתה ולמורכבות של המצב הנוכחי במזרח התיכון. רק בסוף המסע הבנו כמה מעט אנחנו מכירים אותה: את גודלה, עוצמתה, השפעתה בעולם המוסלמי על 2 מיליארד מאמיניו. שטח הממלכה כ־2.15 מיליון קמ”ר, גדולה מישראל בערך פי מאה. חצי מ־36 מיליון תושביה הם זרים, והיום היא זירת הניסוי הכלכלי והחברתי השאפתני שמוביל מוחמד בן סלמאן, המכונה MBS, יורש העצר בעל היומרות הגדולות שנאלץ לנווט כעת בין המלחמה בתימן, המתיחות באיראן, שוק הנפט וההזדמנות לנורמליזציה, שמתקרבת ומתרחקת כל העת.
מהכפרים והעיירות ברחבי הממלכה רואים את המתח שבין מה שהיה לבין מה שבן סלמאן מבקש לבנות. ערב הסעודית היא ארץ של איזונים: איך מחברים את התושבים המרוחקים, איך מאכילים ומפרנסים את האוכלוסייה הגדלה, מאיפה מגיעות הידיים העובדות, לאן זורמים הנפט והגז ואיך הופכים את הנוף והעבר למנועי צמיחה. איך משחררים באופן מבוקר את השאיפות האזרחיות, איך מחזיקים את כולם מרוצים ועד היכן מאפשרים לשינוי להגיע.
אבל החזון מתנגש במציאות. בשבועות האחרונים הצליחו החות'ים להגביר את האיום על דרכי הסחר בים האדום, פגעו בצינור הנפט שמסייע לעקוף את המצור האיראני בהורמוז וטילים נחתו בערים ובמתקני הנפט ברחבי הממלכה. ערב הסעודית, עם חלום הייטקי מתקדם ודיגיטלי, נעצרת משום שמדינת שבטים חמושה שבגבה איראן החליטה להראות לעולם מי מנהל את הים האדום. אנגלית לא מספיקה יותר, גם ערבית לא. זו עת הכטב”ם.
בדרכים שבהן עברנו פגשנו ארץ מסודרת להפליא, גם באזורי הספר המרוחקים שלה. אחד מסמלי חזון "סעודיה 2030" הוא פרויקט ניאום, הכולל את The Line, שתוכננה כעיר עתידנית הנמתחת לאורך רצועה אורבנית של 170 קילומטרים. זה רעיון ממומש בממלכה: רבים מהיישובים העירוניים הקטנים שעברנו בהם הם יישובי רחוב, או דרך, הבנויים לאורך קילומטרים של חנויות שמעליהן בתים, ללא מרכז עירוני מובהק. דרכים ומסחר הם נשמת אפה של הממלכה. לכאורה דבר לא השתנה פה במשך 2,500 השנה האחרונות. אם כי הכל השתנה.
בית המראות הוא אולם קונצרטים שנבנה מתוך ים החול ובקירותיו החיצוניים משתקפים ההרים והמצוקים. זהו מקום שרק בשבילו כדאי לנסוע לערב הסעודית והוא מגלם בתוכו את חזון 2030 המתעתע של יורש העצר: מרהיב, מהפנט, ייחודי, נטמע בשטח וגם זר לו
הדרום
הממלכה שבתוך הממלכה
באַבְּהַא, בירת מחוז עסיר הדרומי, היה חם גם בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים. ההרים האלו קוראים לי כבר שנים. ביקרתי בתימן ב־2008, כשהחות'ים איימו על יהודי העיר חות' ונשיא תימן דאז סלאח, שנרצח ב־2017, שלח מסוקים שיפנו אותם למלון בצנעא. תימן הפליאה אותי בארכיטקטורה שלה, בקשיחותה ובקנאותה הדתית. היום החות'ים שולטים בצד התימני של הגבול, משגרים מפעם לפעם טילים לישראל ומאיימים על הסחר העולמי במצרי באב אל־מנדב. מה קורה בצד הסעודי של ההרים? כבר באבהא קיבלנו חלק מהתשובה. הטלפון הוא הבנק, ולא היתה שום בעיה לשכור רכב. בהמשך גם חיכו לנו כבישים סלולים היטב, חשמל וקליטה סלולרית. לא דומה בכלל לתימן הסמוכה.
לאבהא רחוב מרכזי אחד. משני צדדיו יש פארק יפה ונהר עונתי שהושקע באדמה כדי שבעונת המונסון הוא לא יעלה על גדותיו ויציף את האזור, ולאורכו ניצבים מסעדות ובתי קפה. בסופי השבוע יושבות משפחות על המדשאות, הנשים הנשואות עוטות רעלות, הצעירות כורעות לתפילה, והרחוב עמוס בכלי רכב צבעוניים שמגיעים מכל יישובי הסביבה. אין נפט וגמלים בהרים של עסיר. גשמי המונסון מרטיבים אותם.
כשהדרמנו כמה עשרות קילומטרים מאבהא לכיוון הגבול התימני, התגבהו בתי המגדלים שלצד הכביש. הבתים פה שונים מאלו שראיתי בתימן. הם בגובה שתיים או שלוש קומות, צבועים בצבעי אדמה, וחלונותיהם קטנים. בקירות הנישאים חסרות הקשתות התימניות המפוארות, אבל כל קומה מסומנת באבני צפחה שחורות שעיטרו את הקירות כמעין גגונים קטנים.
"הגגונים", הסביר אביעד שותפי למסע, "נועדו לכך שכשגשמי המונסון שוטפים את ההרים, הם יטו וינקזו את המים מטיח האדמה ולא יערערו את הקירות ואת יסודות הבית". רוב אנשי השבטים כבר לא גרים בכפרים היפים האלו. הם עזבו אותם לטובת בתים חדשים של בטון וטיח.
למטה, לצד הכביש הראשי שנסע דרומה, הוקמו דוכנים. "זה שוק אחר הצהריים", אמר אחד התושבים, "עוד מעט הוא ייפתח". יש היגיון בלקיים את השוק אחר הצהריים, כשהשמש נוטה והעולם מתמלא בצללים מיטיבים. סוחרים התקבצו סביב משאית קטנה עם עיזים ומתווך ניהל את המסחר וזירז את העסקאות, כשהוא טוען לטובת הבהמה ומנסה להוציא את המחיר הטוב ביותר. לעתים מזלזלים במקצועיות של המתווכים הערבים וביכולתם להניע את העולם, להתקדם. לא להיתקע עם העיזים.
יצאנו מהשוק ופנינו לדרך צדדית שעמדו בה שני מגדלי אבן שהשקיפו על עמק רחב בין ההרים הגבוהים. טרסות נימרו את העמק שבו אנשי ההרים מגדלים שעורה, ירקות וגת. רכב עצר לידנו והנהג שישב בו הביט בנו בחשד ושאל לאן אנחנו הולכים. אמרתי לו שהמגדל מצא חן בעינינו. הוא שאל אם יש לנו אישורים, שאלתי אותו אם הוא מרשה. "מאיפה אתה?", שאל. "בריטניה", עניתי. "לא יכול להיות, אתה ערבי", פסק, "אף בריטי לא מדבר ערבית כמוך". צחקתי. אני מכיר כמה אנגלים שמדברים ערבית טובה משלי. "אתה מוסלם? אז תגיד את השַׁהַאדָה!". "לא אללה איללה אללה ומוחמד ע'סול אללה", עניתי. “אתה ערבי!”, פסק, ונתן לנו לצלם.
שמיכת האסלאם פרוסה על הארץ. לא רק בערב הסעודית. כמעט בכל מקום שבו נמצא האסלאם, אם אתה מדבר ערבית, יניח מי שמדבר איתך שאתה אח, כלומר מוסלם. ואם אתה יודע את השהאדה, הרי זו ההוכחה. זו היתה אחת הפעמים היחידות בטיול שבהן מישהו התייחס אלינו בחשדנות.
ערב הסעודית אינה דמוקרטיה ליברלית, שיחות עם זרים נעשות בזהירות המתבקשת. במדינה הזו מחקים את הגישה האמריקאית: כל עוד לא עברת על החוק ואתה מתנהג על פי מנהגי המקום, אתה נהנה מזכויות ושירותים. אבל אם ביצעת עברה, העונשים כבדים
5 צפייה בגלריה
המחבר ומקומי במהלך המסע מגבול תימן לעיר מדינה. ערב הסעודית רוצה להתמקד בעתיד, אבל ההווה כל הזמן מפריע
(צילום: אביעד שר שלום)
גבול תימן
"שיישרפו החות'ים"
בוואדי לאג'אב, שם פגשנו את חאלד, לא אמרנו מאיפה אנחנו, ומכיוון שערב הסעודית אינה דמוקרטיה ליברלית, שיחות עם זרים נעשות בזהירות המתבקשת. צריך להסיק ממראה עיניים וממה שלא נאמר. במדינה הזו מחקים את הגישה האמריקאית: כל עוד לא עברת על החוק ואתה מתנהג על פי מנהגי המקום, אתה נהנה מזכויות ושירותים. אבל אם ביצעת עברה, העונשים כבדים.
לפני עשור, כשבן סלמאן קיבל את תפקיד ניהול המדינה מאביו, קמה קבוצה שרצתה בשינוי שקט של המשטר. חבריה נעצרו, נשפטו וחלק מהם הוצאו להורג. אם יש דבר שניתן ללמוד ממשפחת בית סעוד הוא השילוב בין דאגה לתושביה בתחומי הרפואה, תשתיות, שירותי ממשל, לימודים ועבודה לבין דיכוי ביקורת או רצון בשינוי שאינו מגיע מלמעלה. משפחת המלוכה היא שקובעת. כל השאר הם טכנוקרטים וקבלנים שעובדים אצל המלך.
השארנו את הוואדי לצוות הצילום. זרם המבקרים הגובר הוא תוצאה של עוד אחת מפעולותיו של יורש העצר, שאת השפעתו אפשר לראות בכל מקום. בניגוד לעבר נשים כבר נוהגות, וכשהן מסתובבות ברחוב רבות מהן לובשות בגדים מערביים. אין לי מושג כיצד התקבלו תיירים במדינה לפני עשור, אבל כיום הם יכולים לקבל ויזה בנחיתה ותהליך הכניסה למדינה נעשה מול מכונה ובאמצעות כרטיס אשראי, והוא מסתיים בתוך דקות. חלק נכבד ממחיר הוויזה — כ־140 דולר — נועד לביטוח בריאות שמכסה את המבקר בממלכה במהלך שהותו בה.
את השינוי בערב הסעודית היה אפשר להרגיש גם כשירדנו בכביש בטון תלול לכפר עתיק שבו מגדלים וביניהם בתים חדשים. מתחת, פועל מאתיופיה עבד בתוך חלקת עצי קפה. כאן ובצדו השני של הים האדום, ברמה האתיופית, החל הקפה את מסעו לשאר העולם. הקפה בערב הסעודית הוא מהטובים שאפשר לשתות, גם בכל תחנת דלק ובית קפה. הוא נמזג מקנקנים מסורתיים לכוסות קטנות וטעמו חמצמץ. שוטטנו מעט בחלקה, וכשיצאנו ממנה גלש לעברנו טנדר לבן שבתוכו ישב גבר צעיר, שמאוחר יותר התברר ששמו עבדאללה.
"לאן?", שאל. "מטיילים", עניתי. "אז בואו איתי הביתה, יש מקום, ואם תרצו, תוכלו לטייל בהרים ולישון אצלי". זו היתה שעת צהריים מאוחרת, והעפעפיים ביקשו להיעצם. הצטרפנו אל עבדאללה ועצרנו בתחנת דלק שסופרמרקט לצדה. ליטר בנזין עלה שם שקל וחצי. יותר זול ממים. הוא מילא שקיות בפירות וירקות. בננות מאקוודור, תפוחים מרוסיה ודובדבנים שהגיעו ממקום קריר אחר. דבר משפע התוצרת שעל המדפים לא גדל בערב הסעודית.
עצרנו ליד בית, עבדאללה פתח דלת ברזל ונכנסנו לחצר. "יש לי את הנוף היפה ביותר שאפשר לבקש", התגאה, "זה הבית שלי ושל השלישית". אשתו השלישית. לאחרות יש בתים משלהן.
הוא קילף ופרס תפוחים שהגיעו מרחוק ועמס בננות ותופינים על המגש ואנחנו השתרענו לנמנום על המזרנים בבית הקריר. לפני שהלך, אמר לי בשקט: "אם אתם נשארים, תשאירו את הדלת פתוחה, אבל אם החלטתם להמשיך, תטרקו את הדלת אחריכם".
כשיצא אמרתי לאביעד: "בוא נמשיך". למרות קבלת הפנים החמה, לא הייתי בטוח עד כמה נוח לו שנישאר. המשכנו בדרך וחיפשנו מלון בעיירה גבוהה שעננים כיסו את הארץ מתחתיה. מעבר להם היה הגבול עם תימן וממערב שקעה השמש לכיוון ג'יזאן שעל שפת הים האדום.
המדרונות היו מלאים במטעי קפה שגודרו בגדרות גבוהות, והמקומיים סירבו שנצלם אותם או שניכנס אליהם. מוכר הקפה אמר שהוא מצנעא וטען שהמלחמה במדינה השכנה אינה מורגשת. "הגבול פתוח והכל עובד", אמר. והחות'ים? "שיישרפו החות'ים", ענה בזעם, "אף אחד לא אוהב אותם. הם ייפלו מתישהו". מאז החות’ים דווקא הולכים ומתחזקים, ובסוכנויות הידיעות דווח שבן סלמאן נאלץ לבקש מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ סיוע במלחמה נגדם.
כששאלנו מה צומח בבוסתנים שבין עצי הקפה, הוא הביט בי בחיוך ואמר בשקט: "גת". ההרים הקרובים לתימן הם ממלכה בתוך ממלכה, ובני השבטים שחיים באזור לבושים בג'לביות צבעוניות, עוטים על ראשיהם כאפיות שחורות ומצוידים בגָ'נְבִּיָה, חרב מעוקלת קצרה.
זה המקום שבו משתנה חצי האי ערב מממלכת בני סעוד למקום שבו שולטים השבטים התימניים העצמאיים. "אסור פה לגדל גת?", שאלתי. "בערב הסעודית אסור, בתימן יש הרבה", השיב.
מדינה וחייבר
צל היהודים עדיין מרחף
מההרים יוצא לכיוון צפון כביש 15, על נתיבה של דרך השיירות הקדומה, שחצתה את חצי האי מתימן, המשיכה דרך נאות המדבר והסתיימה בחוף הים התיכון שלנו. במשך מאות שנים נעו השבטים הערביים לאורכה, ואחרים ברחו באמצעותה מהרומאים, פנימה לתוך המדבריות. כך, אחרי חורבן ירושלים הגיעו לאזור גם היהודים. הם נמלטו מבתיהם למדבר כשחיפשו קצת שקט.
נסענו קילומטרים רבים בדרך הכבושה והמודרנית עד שהגענו לאל־מדינה, העיר השנייה בקדושתה לאסלאם. החנינו את הרכב כקילומטר מהמסגד הגדול וצעדנו ברחובות המוזנחים ונטולי העצים אל שדרה מפוארת. ההליכה מהשכונות הדלות אל השדרה המלכותית האירה את חוסר השוויון: לא לכולם יש כאן כסף ובמדינה הזאת לא כולם שווים. לאחר הליכה קצרה הגענו לשערי מסגד קבר הנביא.
נווה המדבר של יתריב, ששמה שונה לאל־מדינה, "העיר" בערבית, היה בסיס כוחו של מוחמד. כאן הוא קבור, במסגד שלחצרו העצומה והמבהיקה נכנסנו. למסגד יש לא מעט שערים, ואחריהם מתגלה חצר שיש יפה ומוצלת במטריות ענק. ממזרח נראתה הכניסה למבנה קבר הנביא עצמו, אבל מי שאינו מוסלמי נהדף בנימוס בחזרה. בדרך כלל המוני המבקרים כאן, שמגיעים מכל מחוזות האסלאם, באים לאחר שסיימו את מצוות העלייה לרגל למכה, החאג’. הם חייכנים ונראים מוארים וביניהם דוהרות שיירות של מכונות ניקוי רצפות, שאותן מפעילים פקיסטנים, מוסלמים הודים ובנגלדשים. 18 מיליון עולי רגל מגיעים אל הממלכה בכל שנה, אל מכה ומדינה, הלב הפועם של האסלאם.
מקבר הנביא נסענו צפונה עוד 175 קילומטרים על כביש מדברי מהיר כדי לחפש זכר למקום שבו חיו בני השבט שלנו, היהודים של חייבר. העיירה שאליה ירדנו במחלף נמתחה לאורך הכביש כמו רוב העיירות בערב הסעודית. חצינו אותה כדי לחפש את העיר העתיקה, אבל כשהגענו למה שנראה לנו כיישוב עתיק התברר שהמקום סגור. שני שוטרים אמרו שמתנהלים בו שיפוצים ושאסור לצלם. זו היתה מטפורה לא רעה, שכן ערב הסעודית עסוקה מאוד בשיפוץ העבר וההיסטוריה שלה, בתחזוק ההווה ובתכנון העתיד.
מטעי התמרים השתרעו מימין ומשמאל לדרך. פה היתה חייבר, ממלכה יהודית, המעוז היהודי בחצי האי ערב. שמונה ערים מבוצרות עמדו כאן. מוחמד ואנשיו כבשו אותה, וניצחונם היה כה משכנע, שכשהגיע מייסד האסלאם לאחר מכן למכה, בני קורייש ששלטו בעיר התאסלמו וקיבלו אותו בהכנעה כשליח האלוהים. זה גם המקום שעליו מדבר עד היום מי שרוצה בחורבנם של היהודים: "חייבר חייבר יא יהוד, ג'יש מוחמד סופא יא־עוד!" (זכרו את חייבר יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב).
עם המחשבה הזאת עלינו על קו הרכס והסתכלנו על נווה המדבר ועל יישוביו העתיקים והנטושים. לאחר שמוחמד וממשיכי דרכו אסלמו וגירשו את היהודים, במשך מאות שנים חיו בחצי האי רק יהודי תימן, עד שגם קהילותיהם האחרונות באזור הוחרבו בעשור האחרון על ידי החות'ים. זכרם של היהודים עדיין מרחף מעל חייבר, כמו עשן או צל.
5 צפייה בגלריה
שר שלום וגמל על פתח לוע הר הגעש בהר הלבן (ג’בל אל־ביידא) שממזרח לחייבר. מערי היהודים נותרו רק חורבות אילמות
(צילום: צור שיזף)
5 צפייה בגלריה
נערים בהרי מחוז עסיר הדרומי. “אף אחד לא אוהב את החות’ים. הם ייפלו מתישהו”, אמר מוכר הקפה שטוען שהוא מצנעא
(צילום: אביעד שר שלום)
אל־עולא
קונצרט לעשירים באמת
מחורבות חייבר נסענו מזרחה, עמוק לתוך המדבר שהפך לרמה געשית מנוקדת לועות של הרי געש. בדרכים האלה הממלכה נדמית גדולה וריקה. בלילה מצאנו בריכת מים גדולה מתחת לכביש וירדנו לשוליה, ופרשנו מזרנים מתחת לשמים מלאי כוכבים. קמנו לפני פרוץ החום הגדול וירדנו לשחות במים שמתחת למשושי הבזלת.
אבל אם באמת רוצים להבין את שורש המהפכה הסעודית, צריך להמשיך בנסיעה עד אולם מראיה. זהו מקום של חידוש, שאפתנות, דיוק, השתקפות של הטבעי והיבלעות בתוכו.
הסעודים מכנים את האזור "אל־עולא": הראשונה, העיר הראשונה של ערב. גם כאן הוצאו הדיירים מהלב העתיק של העיר והיא כולה הפכה לשמורה שבה יש מלונות, חנויות ומסעדות שנבנו מדרום־מערב לקברים הנבטיים ולשרידים האחרים של נווה המדבר שאירח אותם במשך הדורות. כמו במקומות אחרים, גם כאן ראינו היסטוריה עתיקה שנרמסת ומשוחזרת בהתאם לנרטיב הרצוי.
את מידאן סלאח, האתר הארכיאולוגי הסמוך, הפכו הסעודים לערש לידתו של העבר הערבי. הביקור כאן מתוקתק ומוסדר: צריך להזמין כרטיסים מראש, ומספר המבקרים מוגבל. המדריכים דוברי אנגלית וערבית ומרשימים בידיעותיהם.
גם ההיסטוריה הקרובה יותר נוכחת ומשוחזרת כאן. תחנות רכבת שהותירו הטורקים העותמנים, שבנו את קו הרכבת החיג'אזית לפני 120 שנה, הפכו למיני־מוזיאונים לזכר הרכבת ההיסטורית מדמשק למכה, שחלקה הארץ־ישראלי כונה רכבת העמק. בימים אלו ערב הסעודית וטורקיה מקדמות תוכניות לחדש את הקו ולייצר מעבר יבשתי ישיר לאירופה וכך להשתחרר מהתלות במצרי הורמוז ובאב אל־מנדב, שנתונים לאיומי האיראנים והחות'ים שלוחיהם. השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם הרכבת תגיע שוב גם לחיפה. הטורקים בינתיים לא ממש בעד.
אל־עולא מוקפת בהרי אבן חול אדומה, עמודי חול וקשתות מפוארות, בקעות חוליות וקניונים נפלאים. ובאחד מהם, עמק אשאר, נמצא פרויקט יוצא דופן: המראיה, בית המראות. מדובר באולם קונצרטים שנבנה מתוך ים החול ובקירותיו החיצוניים משתקפים ההרים והמצוקים הנישאים. זהו מקום שרק בשבילו כדאי לנסוע לערב הסעודית והוא מגלם בתוכו היטב את חזון סעודיה 2030 המתעתע של יורש העצר: מרהיב, מהפנט, ייחודי, נטמע בשטח וגם זר לו.
5 צפייה בגלריה
טרסות בעסיר. רוב אנשי השבטים כבר לא גרים בכפרים היפים הללו, והחליפו אותם בבתי בטון
(צילום: צור שיזף)
הצפון
כמה רחוק, ככה קרוב
מאל־עולא דרך השיירות הקדומה מטפסת צפונה, לארץ של הרים אדומים, ואדיות חוליים ונאות מדבר שנחלי אכזב ביניהם. הכביש המהיר ממשיך הלאה לטאבוק, העיר הגדולה של הצפון. שם נחתה אתמול טיסת פליי דובאי שניצלה בזכות תושיית הנוסעים ממה שנראה כניסיון חטיפה. אירוע חירום שהטיפול בו ממחיש גם את שיתוף הפעולה האפשרי בין ירושלים לריאד.
כיום, מעל האזור כולו מרחף פרויקט ניאום, שאמור להיות התגשמות חזונו של בן סלמאן. יורש העצר רוצה לחבר את המיזם הענקי הזה לאפריקה, ואולי מתישהו גם אלינו. בינתיים חלק מהתוכניות השאפתניות האלו כבר צומצמו, והמלחמה עם איראן הוסיפה להן עוד ממד של אי־ודאות. הממלכה מבקשת למשוך תיירים והשקעות חדשות, אבל בשטח עדיין נשענת על הכנסות הנפט.
בסוף המסע נראה שהתפיסה של בן סלמאן מעשית, דינמית וקרה לחלוטין. כל הכלים בידיו והכסף הגדול לא נועד לבזבוז, אלא לניהול זהיר — לזמן שבו הממלכה תצטרך אותו באמת. בן משפחת המלוכה מבקש להשתחרר מבעיות ההווה ולתכנן את העתיד, אבל ההווה ממאן להפסיק להציק לו.
החופים של מפרץ אילת שמילאו את החלונות בנסיעה צפונה כבר הופכים מוכרים בשלב הזה. בהרים האלה ארב לורנס איש ערב לרכבות העותמניות ועם הצבא הבדואי שלו הוא כבש את עקבה. החולות מכסים את ההיסטוריה. עיירת הגבול חאקל נפרשה לפנינו. היא לא גדולה, יש בה כמה מסעדות דגים, חוף שמותר לשחות בו ושתי ניידות משטרה. יש גבול. למחרת לקחנו מונית לעקבה וממנה למעבר לאילת. שלוש מדינות בתוך פחות משעתיים. כמה רחוק, ככה קרוב.
