במשך ארבעת העשורים האחרונים סבל ה־MDMA, החומר הפעיל באקסטזי, מיחסי ציבור גרועים מאוד. הוא מזוהה עם בליינות וחוסר אחריות ומוגדר מאז 1985 סם מסוכן שאסור לשימוש בכל העולם. החומר, ששמו המלא הוא מתילנדיוקסי־מתאמפטמין, אינו חדש. אומנם הוא סונתז לראשונה כבר ב־1912, אבל במשך עשרות שנים לא עורר עניין רב, ורק עשור לאחר השיטפון הפסיכדלי של שנות השישים החלו חוקרים לבדוק את התועלות הטיפוליות שלו. בניגוד לחומרים פסיכדליים אחרים כגון אל־אס־די או פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), MDMA לא מייצר אצל מי שנוטל אותו הזיות ויזואליות רבות־עוצמה אלא בעיקר מגביר תחושות של אמפטיה, פתיחות, קירבה וביטחון. עם ליווי של מטפלים מיומנים, סברו חלק מהחוקרים, התכונות האלה עשויות לסייע לנפגעי פוסט־טראומה שסובלים מחרדה, דיכאון ותחושות אשמה קשות, להתמודד עם זיכרונות של אירועים כואבים.
הכללת ה־MDMA בקטגוריית הסמים החמורה ביותר לפני 41 שנה עצרה את המחקר בו, אך מאז החל הרנסנס הפסיכדלי בתחילת האלף והתגבר בעשור הקודם, הגישה כלפיו וכלפי חומרים משני תודעה אחרים החלה להשתנות. מדענים באוניברסיטאות מובילות במערב קיבלו היתרים מוגבלים לבחון כיצד הם עשויים לסייע למטופלים, והתוצאות שהחלו להצטבר היו חיוביות מאוד.
בישראל, מדינה שבה מספר הסובלים מפוסט־טראומה מגיע, על פי הערכות זהירות, ל־625 אלף אנשים, ש־80 אלף מהם נמצאים בסיכון גבוה לאבד את מקום עבודתם, יש במחקרים הללו עניין רב במיוחד. לא רק בגלל המצוקה שממנה סובלים אלו שלוקים בפוסט־טראומה והקרובים אליהם, אלא גם בגלל המחיר הכלכלי האדיר שהיא גובה. על פי דו"ח עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), העלות הישירה והעקיפה של הפוסט־טראומה למשק הישראלי צפויה להגיע בשנים הקרובות ל־100 מיליארד שקל לשנה. התמשכות המלחמה שפרצה לאחר טבח 7 באוקטובר רק מחמירה את המצב.
בימים אלו נערכים בישראל לפחות עשרה מחקרים שונים ב־MDMA בקרב קבוצות שונות: שורדי טבח 7 באוקטובר, אנשי זק"א, ואנשי מערכת הביטחון ועוד. במרפאת מטיב, המרכז הישראלי לפסיכו־טראומה במרכז הרפואי הרצוג, מתקיים מאז 2024 מחקר שבו מטופלים אנשי כוחות הביטחון בעבר באמצעות MDMA. המטרה: להוכיח שטיפול בנפגעי פוסט־טראומה באמצעות החומר אכן יעיל ובטוח, ובכך ליצור מסה קריטית של מחקרים שדרושה לכך שה־FDA יאפשר טיפול פסיכולוגי משולב ב־MDMA גם מחוץ למחקר.
עד כה, תשומת הלב הציבורית שניתנה לתחום התמקדה בעיקר בחוקרים שקידמו אותו. הם סיפרו כיצד נטילת חומרים פסיכדליים מפעילה אזורים רדומים במוח, אילו חומרים משתחררים ולאן הם זורמים, וכיצד כל זה מסייע לאנשים שסובלים ממגוון רחב של מצבים נפשיים. עם זאת, החוויה האישית של המטופלים ושל המטפלים עצמם נשארה בצל. לצורך כתבה זו שוחח "מוסף כלכליסט" עם הנטפלות שמובילות את המחקר של מטיב ועם שלושה ממשתתפיו. כולם תיארו בפתיחות יוצאת דופן את חוויותיהם במהלכו ואת פריצות הדרך שחוו. אלה סיפוריהם.
עד הטיפול סבל מ' מכאבים בלתי מוסברים בידיו. כשהוא טופל ב־MDMA הכל התחבר: הוא נזכר כיצד לחץ בכל כוחו על שקיות האינפוזיה שחוברו לחבלן פצוע. בסיום הטיפול הכאבים המסתוריים נעלמו לבלי שוב
2 צפייה בגלריה
זיוון ומטופל במרכז הרפואי הרצוג. טיפול ב־MDMA נמשך שמונה שעות ואחריו המטופל לן במקום
(צילום: אלכס קולומויסקי)
איש המודיעין
"מאז הטיפול, כשיש לי זיכרון קשה או חרדה, אני אומר לתחושה 'בואי'"
מ', קצין משטרה ואיש מודיעין לשעבר (54), קישר במשך השנים את הפוסט־טראומה שלו לאירועים שחווה בלבנון. חבלן שהיה לידו עלה על מטען, ומחבל מתאבד שהתפוצץ בסמוך אליו נמרח על הטנק שבו היה. לדבריו, "במהלך הטיפול ב־MDMA צפו אירועים אחרים שלא זכרתי. למשל כששני אנשים ניסו לחסל אותי בעיר העתיקה בירושלים".
איך התנהל הטיפול?
"מטיב בנו מעין צימר נעים וישבתי בו עם שני מטפלים שהחזירו לי את האמון במקצוע הזה. הם בדקו לי לחץ דם, הדלקנו נרות ואמרנו למה אנחנו מכוונים ושאנחנו לא מפחדים מהשדים שיצאו, למרות שאלו לא באמת שדים. למעשה, אתה פוגש את עצמך. אני זוכר שהיה לי מאוד קשה לאבד שליטה, ובהתחלה אמרתי למטפלים שאני חושב שהם נתנו לי תרופה מקולקלת כי החומר לא עבד, אבל אחרי שעתיים־שלוש החומר השתלט על העניינים וקרה משהו מטורף. אני לא בן אדם שמדבר על הדברים שקרו לי באופן חופשי אבל כשהאירועים הקשים עלו התחלתי לדבר ולא הפסקתי. סיימתי את היום עם כאבים בלסת מרוב שדיברתי. במשך כל הזמן הזה, למרות שהיה לי מאוד קשה לבקש עזרה, המטפלים כיוונו אותי ונתנו לי יד או חיבוק. הם אמרו לי להיות עם הפחד ולבדוק מה הוא עושה לי, ומה שקורה לי מאז בכל פעם שעולה לי זיכרון קשה או כשאני חווה חרדה, זה לומר לתחושה הזו 'בואי'".
מ' מספר שבהשפעת ה־MDMA הוא חווה מחדש את הגעת המסוק שפינה את החבלן שנפצע. "ראיתי את האירוע כמו ב־VOD. עליתי למסוק והפרמדיק אמר לי 'תרד. אתה רק תפריע'. ואני יורד ונשאר לבד. עד אז לא זכרתי שהוא הוריד אותי. זכרתי רק שהתקשרתי לבית החולים והתחננתי שיספרו לי מה קרה לו. מי שענתה לי בהתחלה אמרה שהיא לא יכולה ואז 'מצטערת. הוא נפטר'. זכרתי שקברו אותו ביום שבו היתה אמורה להיות לילד שלו בר מצווה".
אחד מתסמיני הפוסט־טראומה של מ', שלא הצליח לעבוד בשלוש השנים האחרונות, היה כאבים איומים ובלתי מוסברים בידיו. כשהוא טופל ב־MDMA בפעם השנייה הכל התחבר: הוא נזכר כיצד לחץ על שקיות האינפוזיה שחוברו לחבלן הפצוע בכל כוחו, ובסיום הטיפול הכאבים המסתוריים נעלמו לבלי שוב. "במשך שנים הרגשתי אשמה איומה על כך שהוא נהרג אבל אם פעם עוצמת האשמה היתה מיליון, עכשיו היא עשר, ואני יכול לחיות איתה. זה גרם לי להחליט לעלות לקבר שלו לראשונה בחיי. האירועים כבר לא באים אליי בסיוטים או בפלאשבקים, ועוד דבר שקרה לי הוא שמאז הטיפול ב־MDMA כבר ירדתי עשרה קילומגרמים מתוך ה־40 קילוגרמים שהעליתי בגלל הטיפול התרופתי שקיבלתי. אני לא מבין איך לא נותנים את הטיפול ב־MDMA לכל לוחם שסובל".
גרינבאום: "הטיפול ב־MDMA איפשר לי להבין שהיו נסיבות מקילות בקרב שגרם לי את הפוסט־טראומה. הבנתי שגם אם עשיתי במהלך הקרב טעויות, עשיתי בו את המקסימום. את הטוב ביותר שיכולתי"
2 צפייה בגלריה
גרינבאום. "עד שהגעתי לטיפול ב־MDMA חבטתי בעצמי, ראיתי רק את הרע כשהייתי חושב על האירועים שייצרו אצלי את הטראומה"
(צילום: שלו שלום)
קצין הסיירת
"החומר החזיק לי את היד כשחוויתי את האירועים שהכי הפחידו אותי"
דודי גרינבאום (53), איש רשות הטבע והגנים, שהיה קצין ביחידה מיוחדת, סובל מפוסט־טראומה כפולה שאף הביאה לפירוק נישואיו הראשונים. הפגיעה הראשונה היא תוצאה של היתקלות קשה שבה השתתף בראשית שנות התשעים בדרום לבנון; הפגיעה השנייה אירעה בעקבות אירוע שנשאר מסווג עד היום. "לפני הטיפול חששתי שינסו להכניס אותי למקומות שאני מפחד מהם ולא רוצה ללכת אליהם", הוא מספר, אבל לדבריו לא היה בכך צורך. "החומר הזמין אותי כמו חבר טוב שנמצא לידי ומחזיק לי את היד בזמן שאני חי את האירועים מחדש באופן רגוע ובטוח ומגיע למקומות שלא העזתי לחשוב עליהם 20 שנה בגלל הפחד. תחת הטיפול, לא רק שהרגשתי שאני יכול להתמודד איתם אלא שרציתי לחזור לאירועים האלה שוב ושוב — לראות את המראות שהיו הכי מפחידים בעולם עבורי. זה גרם לי להיות הרבה יותר סלחני לעצמי. עד כדי כך שהמטפלים הציעו לי לנוח בעוד אני רק רציתי להמשיך".
לדברי גרינבאום, "עד שהגעתי לטיפול ב־MDMA חבטתי בעצמי, ראיתי רק את הרע כשהייתי חושב על האירועים שייצרו אצלי את הטראומה. הטיפול איפשר לי לראות גם את הנסיבות המקילות: את הכדורים ששרקו מעליי, את המטענים שהתפוצצו עלינו, וגם את הימים הארוכים ללא השינה שקדמו לאותה היתקלות. הבנתי שגם אם עשיתי במהלך הקרב טעויות, עשיתי בו את המקסימום. את הטוב ביותר שיכולתי".
התובנות הללו, אומר גרינבאום, "מביאות לכך שרגשות האשם שלי מתפוגגים. הייתי בחדר עם שני מטפלים, שהם אנשים טובים שעודדו אותי לראות את כל הצדדים של מה שחוויתי, אבל נוסף עליהם הרגשתי שהיו איתי גם אנשים שנהרגו. הם דיברו איתי וניצבו לידי כעדי אופי, וזה דבר מחזק. ראיתי בפרצופים של ההרוגים שהם לא מאשימים ולא כועסים אלא מבינים ומכילים ומספרים מה עשיתי נכון באותה היתקלות".
"בשבילי הטיפול ב־MDMA היה קסם", ממשיך גרינבאום, "הוא איפשר לי להפסיק את הטיפול התרופתי שקיבלתי אחרי הרבה מאוד זמן. פחדתי שלאחר מכן ההשפעה תקהה אבל זה לא קרה בינתיים. כשקשה לי, התמונות מהטיפולים עולות והכל רגוע יותר ואני סלחן כלפי עצמי. הפוסט־טראומה כבר לא מנהלת לי את החיים ואין לי כמעט התקפי חרדה. עד הטיפול, כשסבלתי מהתקפים שגרמה הפוסט־טראומה הייתי בורח למדבר, להתבודד".
מצבו הנוכחי של גרינבאום הביא אותו לסייע לאחרים. הוא ואשתו הקימו בבולגריה מתחם לעיבוד חוויות לחימה וטיפול בסובלים מפוסט־טראומה, וביוני ביקרו בו שורדי כיתת הכוננות של בארי ב־7 באוקטובר. "זו היתה סגירת מעגל וזה חלק מהריפוי שלי להתחיל לעזור לאחרים", הוא אומר.
החובש
"בעבר לטראומה לא היו ברקסים. עכשיו אני יכול לעצור ולעבד אירועים"
ג' (42), הוא איש הייטק שסובל מפוסט־טראומה מאז שירותו כחובש בצנחנים באינתיפאדה השנייה. רוב האירועים הקשים שחווה — הוא מונה 15 מהם — היו כרוכים בסיכון שנשקף לחייו שלו, אבל דווקא אירוע שבו הוא עצמו לא היה בסכנת חיים השפיע עליו באופן יוצא דופן. "קיבלנו מודיעין שגוי מהשב"כ והלכנו לעצור מישהו שהתגלה כתינוק בן שלושה חודשים", הוא מספר. "בכניסה לבית אביו של התינוק תפס לי את הרובה והכיתי אותו עם הנשק למרות שהפקודות בכלל חייבו אותי לירות בו. פתחתי לו את הסנטר והוא איבד הכרה והתחיל להקציף מהפה".
כיצד זה גרם לך להרגיש?
"במשך המון שנים לא הצלחתי לחיות עם זה ששלחתי אב חף מפשע לבית חולים ואולי שברתי לו את הלסת. האשמה על מה שקרה היתה מאוד דומיננטית בפוסט־טראומה שלי ורק לאחר הטיפול קיבלתי את העובדה שהייתי פיון במשחק ושהטעות לא היתה שלי. אני אף פעם לא ארגיש שלם עם מה שקרה אבל הגעתי לסיטואציה שבה אני חי בשלום עם מה שעשיתי".
מה חווית בטיפול?
"לאחר שהחומר החל להשפיע ראיתי צלילים בצורת צורות שנכנסות ויוצאות מהפריים, כמו אנימציה. גם ראיתי אירועים כמו במסך מפוצל. בצד אחד היו אירועים צבאיים ותמונות של מתים ובצד השני שלו היו ימים של כיף עם הילדים שלי בפארק. תוך כדי זה גיליתי שאני יכול לעבור באופן חלק ממצב שבו אני נמצא במחנה הפליטים בלאטה ומנסים לחטוף אותי ולבצע בי לינץ' לטיול עם הילדים, וכל זה בזמן שאני מרגיש שיש לי שליטה במצב ויכולת לבחור בדברים הטובים שאני רואה ומרגיש. עד אז, בכל פעם שהייתי אצל פסיכולוג ודיברנו על האירועים הללו הרגשתי שאני נמצא במכונית בלי בלמים שדוהרת בכביש מלא מהמורות עד שאני מתנגש בקיר שהוא התקף חרדה. מאותו רגע, שבועות שלמים היו הולכים לפח. השימוש ב־MDMA גרם לי להרגיש שהרכב הזה מגיע לצומת שבו אפשר לעצור, לקחת מנוחה ואז לחזור לאירוע, וזה נתן לי המון ביטחון בכך שעכשיו אני יכול לעבד את האירועים בלי להישאב לתוכם באופן בלתי אפשרי. הבור החשוך כבר לא שואב אותי. אני יכול לסיים לטפל באירוע ואז לשחרר אותו.
"אני יכול לחלק את החיים ללפני ואחרי המחקר שבו השתתפתי. קודם לכן חשבתי שפוסט־טראומה זה גזר דין מוות ואף פעם לא חשבתי שאני אצליח להרגיש כפי שאני חש כיום — אדם שהאירועים לא שולטים בו ושהוא לא נשאב לתוכם. אני זוכר שלאחר שאחד המפגשים הסתיים, הפסיכולוגית אמרה לי שאני האיש המוסרי ביותר שהיא פגשה ושזה היה משפט שריכך את היחס שלי אל עצמי באופן מטורף. כיום אני מרגיש שאני אבא ובן זוג יותר טוב, ואף על פי שאני עדיין פוסט־טראומטי וצורך קנאביס רפואי, הכמויות שאני משתמש בהן קטנות באופן משמעותי מכפי שהיו".
המטפלות
"מטופל אמר שהוא מרגיש שהוא מול ים סוף, ושהוא צריך להאמין שהים ייחצה"
העו"סית הקלינית דליה זיוון והפסיכולוגית ד"ר אנה הרווד־גרוס, שמנהלות את הניסוי במטיב, מסבירות שפוסט־טראומה משבשת את היכולת להבחין בין מה שקרה להם באירועים הטראומטיים לבין מה שקורה להם בהווה. התוצאה היא שהם חשים שעדיין נשקפת להם סכנה וסובלים מסימפטומים כגון התקפי זעם, חרדות, פחד לצאת מהבית, סיוטים ופלאשבקים. עד כה אופן הטיפול העיקרי בהם היה באמצעות שיחות ובתרופות נוגדות דיכאון. יעילותן של שיטות אלה מוגבלת: פחות משליש מהלוקים בפוסט־טראומה מדווחים שהן הביאו להיעלמות מלאה של התסמינים שמהם הם סובלים.
הניסוי שהשתיים מנהלות נמשך שלושה עד ארבעה חודשים וכולל 15 טיפולים בסך הכל. הוא מתחיל בשלושה טיפולים שנמשכים שעה וחצי כל אחד שכוללים שיחה, ולאחר מכן טיפול יחיד שבו המטופל מקבל MDMA. טיפול זה נמשך שמונה שעות ובסיומו המטופל נשאר ללון במקום בהשגחה. לאחר השלמת הטיפול בחומר מתקיימים עוד שלושה טיפולים שמבוססים על שיחה ובה החוויה מעובדת, וחוזר חלילה עד השלמת כל סדרת הטיפולים. בשני סוגי הטיפולים משתתפים תמיד שני מטפלים, גבר ואשה.
בניסוי משתתפים רק פוסט־טראומטים שהתנסו בטיפולים אחרים שלא פתרו את הבעיה, והתוצאות שהתקבלו ממנו עד עתה מעודדות מאוד. "עד כה סיימנו עם 17 מטופלים מתוך 60 וכמעט כולם כבר לא חווים תסמינים של פוסט־טראומה", אומרת הרווד־גרוס. "מבחינתנו, הצלחה מסווגת כירידה בתסמינים ברמה שיוצאים מהאבחנה של PTSD או ירידה מתונה יותר בסימפטומים. כמו כן, הצלחה יכולה להיות גם שיפור ביכולת לקיים קשרים או לחזור לעבודה".
מה שונה ב־MDMA לעומת חומרים פסיכדליים אחרים ומדוע לדעתך הוא יעיל לטיפול בפוסט־טראומה?
"חומרים פסיכדליים קלאסיים כגון פסילוסיבין, אייווסקה ואחרים, מייצרים תחושת פירוק של האגו וניתוק. ב־MDMA, לעומת זאת, אנחנו רואים חיבור: למציאות, למטפלים ולהווה, תוך החלשה של הגנות והתגברות בפתיחות. כשאנחנו מטפלים בטראומה אנחנו לא מחפשים ניתוק מכיוון שהאתגר הוא להשאיר את המטופל במגע עם הזיכרון ולא להימנע או להתרחק מהכאב. MDMA מאפשר לנו לגעת בטראומה באופן הדרגתי וכל הזמן להישאר בחיבור עם המציאות".
האם הנתונים שהצטברו עד כה מאפשרים למטפלים לדעת מראש אם עדיף להעניק למטופל מסוים טיפול ב־MDMA ולא בחומר אחר?
"לא. זו שאלה חשובה מאוד שכרגע עדיין אי אפשר לענות עליה".
סשן הטיפול ב־MDMA, אומרת זיוון, מתחיל תמיד בהצהרת כוונות. "המטופל אומר לאן הוא רוצה להגיע ומה הוא רוצה שנעשה עבורו, וגם המטפלים אומרים לו לאן הם רוצים לכוון אותו. אנחנו מציעים לו לשכב ולאחר שהחומר פועל, מתחיל מסע של כמה שעות טובות שלא דומה בשום אופן לחוויה של נטילת MDMA במסיבות. פעמים רבות החוויה הראשונית שלהם היא חרדה מאובדן שליטה ורצון להימנע, ואנחנו נותנים לזה מקום ומרחב. בתחילת הטיפול אנחנו לא מנסים להתגבר על הימנעויות אלא מכבדים אותן ומתעניינים בהן. מסתקרנים לגביהן. הניסיון שלנו מראה שכשנותנים לתחושות כאלה מקום ולא נאבקים בהן, המטופלים מתרככים.
"הרבה פעמים אנחנו רואים שחוזרים אצל המטופלים דימויים של כניסה למערה חשוכה והיה אצלנו גם מטופל שחווה דימוי של קריעת ים סוף. הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא צריך להיכנס לתוך הים ולהאמין שהוא ייחצה לשניים. אחרי שהתגבר על הקושי הוא חווה שלווה ואמר שהיה שווה לטבוע בשביל לשוב ולצוף מתוך תחושת ביטחון. זה מאוד מרגש להיות עם מישהו ברגעים האלה".
זיוון מתארת מטופלים שעוברים בסשן אחד בין קטבים תחושתיים. "אנחנו רואים חוויות של כאב מאוד גדול, של אבל קשה שהודחק במשך שנים ושל הבנה של המטופלים שהם מעולם לא התאבלו על אנשים שהם איבדו, ושל אשמה. אנחנו שומעים תיאורים של מראות מאוד קשים ושל זירות מסוכנות, אבל גם רואים כיצד רגשות חיוביים עולים אצל אנשים שהתרגלו להרגיש רק דברים שליליים וחשים במהלך הטיפול חמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים. לעתים, אחרי שאנחנו מטפלים בטראומות הצבאיות עולות אצל המטופלים גם טראומות ילדות וטראומות מיניות, והטיפול שניתן יעבוד על תחושות הבדידות וחוסר האמון והנטישה שמשותפות לשני סוגי האירועים".
למטפלים עצמם לא קשה להתמודד עם העומס הרגשי הזה?
"מטפלים בכירים עומדים בתור כדי להצטרף לניסוי הזה כי הוא מסקרן וחדש ומושך. זו עבודה מאוד מתגמלת כי אנחנו רואים שמשהו מאוד משמעותי קורה, אבל גם צוות המטפלים שלנו צריך תמיכה ומעטפת ואנחנו מספקים להם אותן".
