את לא תאמיני לי אם אספר, אז אני אראה לך", אומר דניאל (בגילומו ג'וש אוקונר) לחברה שלו ג'יין (איב יוסון) כשהוא מבקש לחלוק איתה את האמת האיומה שהובילה אותו להסתכן ולצאת נגד מקום העבודה שלו. "זה מה שגרם לי להתגייס ולפעול", הוא מבהיר, פותח מחשב ומראה לה הקלטות שגנב מחברת הגנת הסייבר שממנה ברח עם החומרים. היא צופה בנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מציג גופות לסלבריטי מזדמן ותוהה בקול: "אלה ילדים? אלה חיות?", עד שהיא מבינה שאלה חייזרים, ושהממשל והחברה שבה דניאל עבד הסתירו את עצם קיומם. "החלק הבא קשה לצפייה", הוא מזהיר, ועובר לסרטון מניסוי אכזרי בחייזר נמוך, עם עיניים גדולות כמו של גור או של ילד, שנקשר ונדקר וצווח. עיניה של איב מתמלאות דמעות.
זו סצנת מפתח ב"התגלית" ("Disclosure Day"), סרטו החדש של סטיבן ספילברג. לכל אורכו מתנהל עימות בין העמדה של דניאל והמנהל שלו הוגו (בגילומו של קולמן דומינגו), שמבקשים לחשוף את קיומם של החייזרים ואת ההסתרה, לעמדה של מנהל בכיר בחברה (קולין פירת), שסבור שהוא ושכמותו צריכים להחליט מה נכון לחשוף. המצדדים בחשיפה מסבירים שכל היחס לחייזרים — מההתעללות בהם עד ניצול הטכנולוגיה שלהם לשם שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים — מעיד על אובדן היכולת להבחין בין טוב לרע ועל קושי לראות את האחר. מה שצריך ללמוד מהם, טוען הוגו, זה בדיוק ההפך: צריך ללמוד מהם להקשיב, ולשמוע, כי "אמפתיה היא כוח העל של היקום".
והנה הוליווד שוב בסיבוב מי יודע כמה של עיסוק בחייזרים, Aliens. זה לא מקרי, בתקופה שבה הממשל לא רק מבטיח גילויים חדשים על חייזרים, אלא גם עוסק בגירוש זרים, גם הם Aliens. ב"פרויקט הייל מרי" למשל, הסרט המדובר של פיל לורד וכריס מילר, ריאן גוסלינג מגלם אסטרונאוט בודד־בעל־כורחו שמצליח להציל את היקום בעזרתו של חייזר חמוד. הם מתגברים על פערי השפה והתרבות, מפגינים אומץ, מתמודדים עם הקשיים, לומדים להכיר זה את זה, הופכים לבעלי ברית, אפילו לחברים.
כשכל ניסיון לדבר על מהגרים או לבקר את הממשל מתגלגל לשיח קשה, ייתכן שמה שצריך הוא חייזרים שקל לאהוב, חסרי ישע כמו גורים, שיספרו לנו משהו על שקרים, על ניצול כוח, ועל קבלה
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
1 צפייה בגלריה
"פרויקט הייל מרי". בין שני הקצוות הקולנועיים — "חייזרים הם מפחידים" מול "חבר מכוכב אחר" — ברור איפה אנחנו עכשיו
(צילום: Amazon MGM Studios)
ובקיצור, בסקאלה שבה נעה הוליווד תמיד — בין חייזרים כגילום כל הפחדים שלנו מזרים, מטכנולוגיה, מהעתיד, מעצמנו, לחייזרים כהבטחה לתקווה, לאהבה, לעולם טוב יותר — ברור באיזה צד אנחנו עכשיו. ב"אולטימטום לאדמה" (1951) החייזר הזהיר את האנושות מנשק גרעיני, ואילו "פלישת חוטפי הגופות" (1956) הציג חברה ששקועה בפרנויה, על רקע רדיפת הקומוניסטים. "מפגשים מהסוג השלישי" (1977) הציג חיבור חיובי עם החייזרים, אבל שנה אחר כך יצאה עוד גרסה של "פלישת חוטפי הגופות". ב"הפלישה ממאדים" (1996) החייזרים היו רק כלי לפרודיה על שלל היבטים בממשל האמריקאי (כל ממשל), וב"היום השלישי" (גם הוא מ־1996) הם היו תירוץ להאדרה של גברים גיבורים שמגינים על המולדת (כפי שעשה גם "גברים בשחור" שנה אחר כך).
גם ספילברג עצמו נע בין הקצוות. "אי.טי" (1982) היה כולו סיפור של אהבה ואמפתיה, אבל "מלחמת העולמות" (2005) נבע מהפחד מאובדן שליטה בחיינו, קצת אחרי 11/9. ועכשיו הוא שוב בצד הרך, זה שבו יש לנו הרבה מה ללמוד מחייזרים (כמו ב"המפגש" מ־2016). מי שמצטייר בהתחלה כאויב המאיים הוא בעצם הזדמנות שלנו להבין שהרעה החולה האמיתית נעוצה באנושות, ובחוסר היכולת שלה להתמודד עם שונות. גם אם הוא עדיין מאיים, יש מה ללמוד ממנו, וצריך לנסות להבין אותו כדי להתמודד איתו (ב"אין מצב" מ־2012, למשל, החייזר קטלני יותר כשמנסים להשתמש בו כדי להרוויח כסף). ב"התגלית" ספילברג סוגר מעגל, ומראה לנו מה היה קורה אם אי.טי היה נשאר כאן: הוא היה עובר התעללות אכזרית, היו עושים בו שימוש ציני, הממשל, בני האדם, היו הורגים את הסיכוי שלנו לעתיד טוב יותר. כי זה מה שקורה: המנגנונים הגדולים (ממשלות, חברות) מתנהלים במחשכים, ומובילים אותנו לסף מלחמת עולם שלישית. מי שיכולים לעזור לנו לעצור את כל זה הם החייזרים, אם רק נכיר בהם ונדע איך ללמוד מהם ואיך להיעזר בהם. בדרך יהיה צריך להודות שמי שמחזיקים במושכות איבדו קשר עם המציאות.
כדרכו, ספילברג אוהב בני אדם. אולי יותר מדי. רוב אלה שהוא מציג בסרט מתרגשים מהחייזרים, האנושות שלו היא אידאל של חמלה. הוא תמיד חיובי, לעתים ממש נאיבי. אבל אולי זה המסר שנדרש בארצות הברית כרגע. כשכל ניסיון לדבר על מהגרים או לבקר את הממשל מתגלגל לשיח קשה ואלים, ייתכן שמה שצריך הוא חייזרים שקל לאהוב, חסרי ישע כמו גורים, שיספרו לנו משהו על שקרים, על ניצול כוח, ועל קבלה, כדי שנוכל להתחיל בשינוי.
