אדם רוצה לצאת מתחנת רכבת תחתית בעיר כלשהי ביפן, אבל לא משנה לאן הוא פונה, הוא חוזר לאותה נקודה. ואולי זו לא אותה נקודה? הכל כל כך דומה ומבלבל. רק כשהוא מתרכז ושם לב לפרטים משונים במסדרון שבו הוא אבוד, הוא מצליח להתקדם לעבר היציאה המיוחלת. אבל זה לא משחרר אותו מתחושת חוסר האונים — כי במקביל הוא בדיוק גילה שהחברה שלו לשעבר נכנסה להיריון ממנו. ועכשיו הוא לא בטוח מה כולא אותו יותר: החשש שהלך לאיבוד לנצח בתוך תחנת רכבת או הפחד להפוך לאב?
כך מתנהל סרט האימה היפני "יציאה 8", שעלה לאחרונה לצפייה ב־yes, ומשתייך לגל של יצירות שמתרחשות באזורים שהם בין־לבין, כמו תחנות רכבת, מעליות ומסדרונות אינסופיים. היצירה הבולטת בז'אנר היא הסדרה "ניתוק" (אפל), שעוסקת באנשים שהשתילו במוחם שבב, שגורם לכך שכשהם נכנסים למקום העבודה שלהם, הם הופכים לאדם אחר, עם תודעה שונה שמנותקת מהעצמי הרגיל שלהם. אחד האלמנטים המרכזיים שמכפיף את העובדים לשיטה הדכאנית הזו הוא אותם מרחבי מעבר: המעלית, שבנקודה מסוימת מעבירה אותם בין התודעות, המסדרונות האינסופיים שבהם הם רצים במעגלים, ואינספור הדלתות שנראות אותו דבר, אך בחלק מהן מסתתרים חללים עוד יותר מסוכנים.
ויש עוד: החודש יוצא לקולנוע סרט האימה האמריקאי "החדרים האחוריים", שבמרכזו מטפלת שנקלעת למבוך משרדי נטוש וענקי; לפני שנה יצא "It Ends", שבמרכזו ארבעה צעירים אמריקאים שנתקעים בנסיעה אינסופית בכביש נטוש; ב"סקינאמרינק" הקנדי (2022) אח ואחות מוצאים את עצמם כלואים בביתם, ללא הוריהם, בזמן שהבית נהפך ליותר ויותר מוזר ומסוכן — חלונות ודלתות נעלמים, חדרים שלמים נאטמים, כיסא מופיע על התקרה.
הקורונה העצימה את טרנד המרחבים שבין לבין, כי היא הפכה את כל מרחבי עולמנו לנטושים, כלאה אנשים בבתיהם ובכל סגר החזירה אותנו בלופ לאותו מקום, כמו אוגרים שרצים בתוך גלגל
3 צפייה בגלריה
"ניתוק". הגיבור כלוא באבל על מות אשתו כשם שהוא כלוא במקום עבודתו
(צילום: +Jon Pack/Apple TV)
באנתרופולוגיה מרחבים כאלה נקראים לימינליים — מונח שמתאר כל מה שמתקיים בגבול שבין שני תחומים שונים, או על סיפו של משהו: מהתקופה בחיים שבין סוף התיכון לתחילת השירות בצבא, דרך טקסי מעבר כגון בר מצווה ועד חוויית ההיריון. המרחבים הלימינליים אינם חדשים בקולנוע ובטלוויזיה. יוצרים ובהם דיוויד לינץ' וסטנלי קובריק הרבו להשתמש בהם, אבל ביצירות החדשות ישנה עליית מדרגה: המרחבים הללו כבר לא תחומים לשוליהן, אלא מהווים דמות מרכזית בעלילה — והלב של היצירות הוא תחושות הריקנות והבדידות, הפחד להיתקע לנצח במקום שגרתי וכאילו־נורמלי וכמובן חוסר אונים תהומי מהיעדר השליטה בחיים.
המרחבים הלימינליים נהפכו לטרנד בתרבות הפופולרית עוד ב־2019. זה התחיל כמובן ברשת, כשתמונה מטרידה של משרד נטוש שותפה ברשת 4chan ונהפכה לוויראלית — אנשים החלו לפתח תיאוריות על מה אורב בחלל, ולדמיין יקומים מקבילים, שנמצאים בסביבתנו ואפשר להיקלע אליהם איכשהו בטעות. הסיפורים שנקשרו לתמונה רק הלכו והתרבו, וזכו בשלב מסוים לכינוי "החדרים האחוריים". והפופולריות שלהם היתה כה רבה, שבהשראתם נוצרו משחקי מחשב, פרק בסדרת הטלוויזיה המצליחה "סיפורי אימה אמריקאיים", וסדרת רשת פופולרית שיצר ב־2022 קיין פרסון — לימים במאי הסרט החדש באותו שם.
אבל הדחיפה הגדולה שקיבל הטרנד נזקפת כמובן למגפת הקורונה: זו היתה תקופה חסרת תקדים, שבבת אחת הפכה את כל מרחבי עולמנו לנטושים, שבה אנשים הסתגרו בבתיהם בלי לדעת מה מסוכן להם ומה בטוח עבורם ובלי שהיתה להם שליטה בחייהם. זו היתה תקופה שבה מקום העבודה התערבב עם הבית ועם בתי הספר של הילדים, ושבכל סגר החזירה אותנו בלופ לאותו מקום, כמו אוגרים שרצים בתוך גלגל.
לכן לא מפתיע שיצירות אימה ומתח שאבו השראה מימי הקורונה. היצירות החדשות עוסקות בניכור, בידוד ופחד שנלווים לשלבי מעבר שונים בחוויה האנושית, ומשתמשות בחללים הלימינליים כמטפורה: הגיבור הראשי ב"ניתוק" לא מסוגל להתגבר על מות אשתו, כלומר הוא כלוא בתקופת האבל ולא מצליח להמשיך בחיים רגילים; ב"It Ends" הצעירים נמצאים על סיפה של בגרות, רגע אחרי שסיימו קולג' ולפני שהחלו בחייהם העצמאיים בסביבות חדשות; "סקינאמרינק" מהדהד את הנקודה החמקמקה בזמן, שבה ההורים מחליטים שילדיהם מספיק גדולים כדי להשאיר אותם לבד בבית; ואילו "החדרים האחוריים" בוחן את גבולות האחריות של טיפול פסיכולוגי, כשמטפלת יוצאת לחפש מטופל שלה שנעדר.
המשותף לכל היצירות הללו הוא שהפתרון לתסבוכות שבהן תמיד טמון בחיבור האנושי: ב"יציאה 8" הגיבור מצליח להתמודד עם הפחד שלו רק כשהוא יוצר קשר עם ילד, בודד כמוהו, שמופיע פתאום במסלול החזרתי שלו; ב"It Ends" החבורה מתפרקת בגלל חילוקי דעות, והגיבור (זהירות ספוילר) מבין שהוא צריך ליצור חברויות חדשות, ולכן הוא אוסף אדם תועה בדרך ומתחבר אליו; וב"ניתוק" הדרך היחידה של העובדים המהונדסים לפרוץ את הכלא שלהם מחייבת שיתוף פעולה בינם לבין עצמם, ובינם לבין הגרסאות שלהם שמחוץ לחלל העבודה.
הנמשל של היצירות הללו פשוט: למרות תחושות הנטישה שגברו בקורונה, וגם אם רובנו הסתדרנו לבד בסגרים — לא נועדנו לבידוד. תקשורת באמצעות מסכים ומרחוק אינה מספקת. ומי שחושב כך, סופו להיתקע במקום. זה עשוי להישמע טריוויאלי, אבל אירועי השנים האחרונות הבהירו עד כמה אנשים מוכנים לוותר על הזולת: ממשבר החיסונים בקורונה, דרך כיבוש הקפיטול בידי תומכי טראמפ ועד עליית תרבות האינסלים. אלו תופעות שבבסיסן יש אוכלוסייה שמסרבת לקבל את המציאות, מתבצרת בתוך תיבת תהודה ונוקטת פעולות שמצפצפות על רצון הרוב.
אבל כדי להיחלץ מתקופת קשות של בידוד, בין שהן אישיות, לאומיות או גלובליות, אסור שנסתפק בקפסולה הקטנה שלנו, שמהדהדת לנו רק מה שנרצה לשמוע. כולנו חייבים להיות מוכנים לצאת החוצה, להיפתח לאחרים ולשתף איתם פעולה. אחרת נמשיך ללכת באותם מעגלים.
