הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 משפט אחד של אל"מ ד"ר יעקב רוטשילד, ראש המרכז לבריאות הנפש של צה"ל, נשאר איתי. רוטשילד התראיין השבוע לעיתונאית קרן נויבך ברשת ב' בעקבות התרבות ההתאבדויות בקרב לוחמים, והיא שאלה אותו איך הם נערכים ליום שאחרי המלחמה. רוטשילד סיפר שהם בפירוש נערכים, גם באימוץ של שיטות חדשות וגם בהגדלת משאבי הטיפול. ואז הוא הוסיף: "אנחנו מכירים מהמחקר שלעתים בתקופה שאחרי המלחמה מצוקות עלולות לצוץ. אותו הדבר נאמר גם אחרי הקורונה, ולשמחתנו זה לא קרה".
צריך לחדד פה: אל"מ רוטשילד התכוון למקרי אובדנות. בתקופת המגפה אנשי מקצוע חששו מעלייה בהתאבדויות אחרי שנצא מזה. זו היתה תקופה מטלטלת, ולא היה ברור מה יקרה אחריה, אצל בעלי עסקים עצמאים שפשטו רגל, בני משפחות שהתפרקו בגלל הסגרים הממושכים, בני ובנות נוער שהלכו לאיבוד וכן הלאה. אבל לא הגיע גל אובדנות. בזה רוטשילד צודק.
אלא שזה לא כל הסיפור. כפי שניסח זאת היטב רוטשילד עצמו: "אובדנות היא קצה הקרחון שמתחתיו אני משוכנע שיש הרבה חיילים במצוקה ואנחנו נדרשים לעמוד לצדם". כי כל שאר הקרחון נהיה ענקי. כצפוי. זה קרה בקורונה, וזה קרה במלחמה.
מערכות הרווחה ובריאות הנפש נשחקו במשך שנים, ולא הצליחו לתת מענה לעלייה במצוקה בעקבות הקורונה. ואז הגיע 7 באוקטובר, והמצוקה רק גדלה. ומכיוון שהמלחמה עוד לא תמה, הציבור — מהחיילים בחזית עד הילדים בממ"דים — מתחיל לשלם גם את המחיר הנפשי. אבל מערכת בריאות הנפש כבר מעבר לקצה. היא היתה על הקצה, העומס רק גדל, ובגלל הצורך בתגבור נרחב של מערכת בריאות הנפש הצה"לית וזו של אגף השיקום במשרד הביטחון, מצב המערכת האזרחית רק מחמיר. כולנו משלמים ונשלם את המחיר.
את תקציבי העתק שהממשלה עלולה לשרוף על כיבוש רצועת עזה - רק מעטים בציבור מבינים את המשמעות של זה - מוטב שהיא תשקיע בשיקום מערכת בריאות הנפש
2 קחו קצת נתונים.
קופת חולים מכבי, השנייה בגודלה בישראל, פרסמה השבוע ממצאים ממחקר מקיף של 12 שנה, שמשקף מה רואים רופאי המשפחה שלה, שנהפכו לכתובת מרכזית לאנשים שסובלים ממצוקה. ב־12 השנה האלה, מ־2013, מספר המטופלים עם דיכאון וחרדה זינק ב־94% — מ־146 אלף ל־284 אלף. רבע מהביקורים אצל רופאי המשפחה בשנה שעברה היו של מטופלים עם אחת מהאבחנות הללו. רבע! לא חום, לא דלקת ריאות, לא גב תפוס — דיכאון וחרדה.
מצד אחד, זה מצוין שאנשים בוחרים להתייעץ עם הרופאים שלהם; זה אומר שהם לא אבודים ולא בודדים עם הקושי, אלא פונים לקבל סיוע. מצד אחר, זה מעיד היטב על המצוקה — קשה מאוד להשיג תורים לפסיכיאטרים או פסיכולוגים, בקופות החולים ובאופן פרטי, ולכן רופאות המשפחה נדרשות לתת מענה להתמודדויות נפשיות. הן לא נשות המקצוע המדויקות לנושא, ולא תמיד מצוידות בכלים המתאימים.
והנה עוד מממצאי המחקר: מטופלים שסובלים מדיכאון וחרדה מבקרים אצל רופאי המשפחה יותר ממטופלים אחרים, ומנסים למצוא מזור גם בדרכים אחרות, לא תמיד בהצלחה. 20% מהם מגיעים לחדרי המיון, אבל לא מתאשפזים. 5% מהם מאושפזים במחלקות הפנימיות, כתובת לא מתאימה. גם הנתונים האלה גבוהים מבקרב מטופלים שאינם סובלים מדיכאון וחרדה.
ויש עלייה של 35% בצריכת תרופות פסיכיאטריות ב־12 השנה האלה. אלה לא תרופות פלא שמעלימות את החרדה והדיכאון, וגם כשהן עוזרות ומצליחות להקל או לאזן, זה תהליך שיכול להימשך חודשים ומחייב מעקב פסיכיאטרי צמוד. מכיוון שאין מספיק רופאות פסיכיאטריות, המעקב הזה לא צמוד מספיק. במקרים רבים צריך לשנות מינונים, להחליף תרופות, לשלב תרופות. זה מסע ארוך ומייגע, שהחולים סובלים בו, ובלי לקבל את הטיפול השיחתי שנדרש להשלמתו. טיפול תרופתי הוא במידה רבה המצע שעליו צריך לשבת הטיפול הנוסף, כדי להגיע לשורש הבעיה ולא רק להתמודד עם הסימפטומים. אז אין תורים לפסיכיאטריות ואין מספיק פסיכולוגיות זמינות, והמצוקה לא הולכת לשום מקום גם אם התרופות עוזרות.
3 וזה בכל הנוגע למבוגרים. כשמדובר בילדים ובני נוער, קו הטיפול הראשון יכול וצריך להיות מערכת החינוך — בתי הספר. אלא שגם בשירות הפסיכולוגי החינוכי היצע כוח האדם לא עומד בקצב עליית הביקוש. לפי דו"ח מבקר המדינה מ־2023, כלומר עוד לפני המלחמה, מספר התקנים לפסיכולוגים החינוכיים אומנם עלה ב־10% בשנתיים ההן (2023-2021), אך בפועל רק שני שלישים מהתקנים אוישו, וכמעט במחצית מאלה שאוישו הוצבו מתמחים, ועוד 25% במומחים בגיל פרישה.
המבקר מצא שמפתח התקינה, כלומר הנוסחה שלפיה קובעים מלכתחילה כמה אנשי מקצוע צריכים להיות לכל מספר נתון של ילדים, נקבע בשנות השמונים ולא התעדכן מאז. הוא נבנה כשישראל היתה מאוד אחרת. כשהיו בה פחות טראומות, פחות אירועי קיצון מטלטלים מהסוג שכולנו חווים כבר לפחות חמש שנים.
התקן הנמוך מחמיר את הבעיה: הוא מגדיל את העומס על מי שבוחרים במקצוע, גורם לחלק מהם לעזוב את התחום או את המערכת הציבורית, ומראש מושך פחות אנשים לעבודה הקשה הזאת. כך קורה ש־30% מהתקנים אינם מאוישים. רק בשליש ממרכזי השירות הפסיכולוגי החינוכי יש כוח אדם מלא. והשירות כמעט שלא קיים עבור ילדים בגילי גן טרום־חובה ולבני נוער תלמידי י"א-י"ב. לפי הערכות במערכת עצמה, המובאות בדו"ח המבקר, יש צורך בכ־1,600 פסיכולוגים נוספים.
כל זה בצד ההיצע. בצד הביקוש מאז 2020, בעקבות הקורונה, נרשמה עלייה דרמטית במצוקות התלמידים — מ־2020 עד 2021 זינק מספר מקרי ההתערבות בעקבות אובדנות ב־122%, וב־2023 יותר ממחצית מהתלמידים מדווחים על תסמינים פסיכוסומטיים יומיומיים. מה התוצאה של עלייה בביקוש שפוגשת היצע מוגבל? לפי מבקר המדינה, זמן ההמתנה הממוצע לשיחה ראשונה עם פסיכולוג חינוכי היה כמעט חודשיים, ו־50% מהפניות כלל לא נענות. וכל זה, כאמור, עוד לפני המלחמה.
ילדים הולכים לאיבוד. מצוקות שהיו יכולות לקבל מענה מיטבי בבתי הספר לא מזוהות ולא מטופלות. המצוקות האלה מתעצמות, וכשהן כבר מגיעות למערכת בריאות הנפש, היא יכולה להציע מעט. משרד הבריאות עשה צעדים משמעותיים בנושא בשנתיים האחרונות, ובראשם הסכמי שכר עם הפסיכיאטריות ועם הפסיכולוגיות שאמורים לתמרץ אותן לתת יותר מענה במסגרת המערכת הציבורית. אבל אלה תהליכים ממושכים, ואנחנו עוד רחוקים מלראות את השינוי. הקשיים, ומספר המתמודדים איתם, רק גדלים.
4 וישנם הלוחמים. לצה"ל ולמשרד הביטחון יש תקציבים אדירים, ולכן הם מסוגלים לתת מענה טוב יותר לחיילים ולמילואימניקים, לפחות על הנייר. אל"מ ד"ר רוטשילד הדגים זאת: "תוגברנו ב־1,000 קב"נים שעזבו את העיסוקים היומיומיים שלהם ונמצאים איתנו, חלק מהם ברציפות מתחילת המלחמה". כלומר 1,000 מומחים לבריאות הנפש עזבו את הטיפול באזרחים כדי לעזור ללוחמים. ככה נראית שמיכה קצרצרה. כל פסיכולוגית ועובד סוציאלי שמגויסים לצה"ל לא יכולים לסייע למטופלים בקליניקות שלהם, למי שנעזרים בעמותה שבהם הם עובדים, לבתים שאליהם שולחים אותם מהרווחה, לילדי הפנימיות שאותם הם מלווים בשגרה.
הקדימות בטיפול בלוחמים מובנת, היא לא הבעיה. הבעיה היא קוצר השמיכה, והבעיה היא הימשכות המלחמה. במלחמה של חודש, חודשיים, אולי אפילו חצי שנה, אפשר להתמודד עם העיכוב הזה בטיפול לאזרחים; במלחמה שנמשכת כבר כמעט שנתיים הפגיעה בחוסן הנפשי של החברה היא הרסנית.
5 אובדנות היא דבר נורא. כל אדם שמתאבד הוא אסון. בראש ובראשונה למשפחה שנותרת המומה וכואבת מאחור, אחר כך לקהילה ולמדינה כולה. לא צריך להחריש התאבדויות, ולא צריך לתת להן טיפול צעקני. צריך לדבר עליהן כמו שהן, להבין מה שורשיהן ואיך אפשר להתמודד איתן. מדינת ישראל עשתה זאת לפני קצת יותר מעשור, כשהקימה את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. היתה לה הצלחה מוגבלת במערכת האזרחית, והצלחה גדולה יותר במערכת הצבאית. עד המלחמה.
אנחנו יכולים לעשות זאת שוב. את המלחמה צריך לסיים. עבור החטופים, עבור שלמות החברה, וגם עבור בריאות הנפש. את המלחמה צריך לסיים, ואת מערכות בריאות הנפש, לא רק הצבאית, יש לחזק בסדרי גודל שלא הכרנו. הן תמיד היו החצר האחורית של מערכת הבריאות הכללית. היו סטיגמות, תקציבים נמוכים מדי, הסטת מבט. עכשיו חלק מהעלייה בביקוש לטיפול נובע גם מהיעלמות הסטיגמות. כולם מבינים שיש מצוקות, ושיש צורך לטפל בהן. פוסט־טראומה היא פציעה כמו שאובדן יד או רגל הוא פציעה. דיכאון הוא מחלה כמו שסרטן הוא מחלה. אלה לא דברים להתבייש בהם, גם אם לא רואים אותם.
ואת תקציבי העתק שהממשלה עלולה לשרוף על כיבוש עזה — מונח שרק מעטים מבינים את המשמעויות העמוקות שלו — מוטב שהיא תשקיע בשיקום מערכת בריאות הנפש. בבתי הספר, בעמותות יוצאות הדופן שיש כאן, בבתי החולים והמחלקות הפסיכיאטריות, במערכי העבודה הסוציאלית, וכן, גם בצה"ל ובמערכת הביטחון. בכל מקום שבו ישנם ישראלים כואבים צריכה להיות יד מושטת שיודעת לתת להם מענה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
