הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ב־2004 חיבר המשפטן והחוקר קנת סטרן את אחד הטקסטים החשובים ביותר ליהודים בעולם בעת המודרנית. זה היה טקסט משפטי קצר ויבש, שאומץ במרוצת השנים כהגדרה לאנטישמיות של ברית זיכרון השואה הבינלאומית (IHRA), והתקבל על ידי רשימה ארוכה של אוניברסיטאות, ארגונים, גופים ציבוריים ו־40 מדינות, ובהן ארצות הברית וגרמניה.
נוסח ההגדרה, שכורך בין אנטישמיות לבין "שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל, על ידי הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא יוזמה גזענית", אומץ בחדווה על ידי לא מעט יהודים בישראל ובתפוצות, וכמובן על ידי ממשלות ישראל, שנשענו עליו כשטענו אינספור פעמים שבשורשיה של כל ביקורת מהותית שנמתחה על ישראל חבויה למעשה אנטישמיות.
אלא שבשנים האחרונות סטרן (72), שמנהל את המכון לחקר השנאה של מכללת בארד במדינת ניו יורק, הפך לאחד ממתנגדיה החריפים של הגדרת האנטישמיות שהוא עצמו ניסח. הסיבה לכך, לדבריו, היא שבעוד שההגדרה נכתבה כדי לשמש כלי למדידת אנטישמיות, בפועל היא הפכה לכלי נשק פוליטי שמשמש לצמצום חופש הביטוי ולסתימת פיות.
"יש אנטי־ציונות שהיא בבירור אנטישמית. אם את מחליפה את המילה 'יהודים' ב'ישראל' בכל הסטריאוטיפים הקלאסיים, זה גם יחסית קל לזיהוי", הוא אומר בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל ישנה גם נקודת המבט הפלסטינית, שבה ההתנגדות לציונות אינה משום שהיא יהודית, אלא בגלל ההשפעה שלה על מצב הפלסטינים ויכולתם לשלוט בחייהם שלהם. פגשתי הרבה פלסטינים שההתנגדות שלהם לקיומה של ישראל היא לא משום שהם מאמינים בקונספירציה יהודית, או כי הם רואים את העולם כמו חמאס, אלא פשוט בגלל מה שקרה להם. איך היית את מרגישה אם משפחתך היתה מגורשת מיפו ב־1948? כך שאולי לא אסכים עם חלק מהמסקנות הפוליטיות שנגזרות מהתחושות שלהם, אבל לא אקרא לזה אנטישמיות. אף אחד לא אומר על חסידי סאטמר שהם אנטישמים כי יש להם אמונה תיאולוגית אנטי־ציונית, שלפיה לא יכולה להיות מדינה יהודית לפני ביאת המשיח. זה נכון גם לגבי לא מעט יהודים צעירים שמגלים להפתעתם בקולג' שיש כיבוש. כיוון שמבחינתם ליבת היהדות היא תיקון העולם ויחס הומני לזרים, הם לא מצליחים ליישב את תפיסת העולם שלהם עם מדינה יהודית שבבירור מפלה לא יהודים. האם זה אומר שהם אנטישמים?"
תוכל לתת דוגמה קונקרטית לניצול לרעה של ההגדרה?
"בגרמניה למשל, שבה ההגדרה אומצה, נעשה בה שימוש כדי לתייג יהודים שהפגינו נגד מה שקורה בעזה כאנטישמים. האם גרמניה באמת שוב מחליטה מה זה אומר להיות יהודי ומהי עמדה יהודית לגיטימית?"
4 צפייה בגלריה
סטרן. "כדי לנווט בעולם הזה, צריך להבין ולדמיין את נקודת המבט של האחר גם אם אתה תומך בצד מסוים"
(צילום: באדיבות המרואיין)
בוא נדבר על ההפגנות. אתה לא סבור שההפגנות האנטי־ישראליות הגדולות שראינו בקמפוסים בארצות הברית מאז אוקטובר 2023 הביאו לעלייה במתקפות האנטישמיות כלפי יהודים?
"היסטורית, בכל פעם שישראל היתה במלחמה, ובוודאי מאז האינתיפאדה השנייה שהחלה ב־2000, היתה עלייה במתקפות אנטישמיות בעולם. בכל הפעמים הקודמות הגל הזה דעך כשם שצמח. למשל שני סבבי הלחימה הקודמים בעזה התרחשו בחורף או בקיץ, כשהסטודנטים לא היו בקמפוס, כך שהם לא עוררו תגובה נרחבת. אלא שהפעם המלחמה לא נפסקת וההרס בעזה עצום. כשהסטודנטים רואים הרס טוטלי, רעב ותמונות של ילדים מתים, וילדים קטועי ידיים, וממשיכים לראות את זה יומם ולילה, איך אפשר שזה לא יטלטל אותך אם אתה בן אנוש?"
ועדיין נשאלת השאלה מדוע לא רואים בשום מקום מפגינים שיוצאים לרחובות בגלל הרעב בתימן למשל. האם הבחירה להתמקד במעשים של ישראל ולהתעלם ממעשיהן של מדינות אחרות אינה אנטישמיות?
"זה קורה בגלל הרבה סיבות. התקשורת מתמקדת בישראל הרבה יותר מאשר בנעשה בתימן, והתמונות מעזה נמצאות בחדשות וברשתות החברתיות משום שלאנשים אכפת יותר מישראל ומהפלסטינים. זה קורה כי ישראל מקבלת סיוע צבאי מארצות הברית, משום שישראל חשובה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ועוד סיבות. הוואטאבאוטיזם הזה הוא דרך להימנע מלחשוב על הנושא עצמו. לפני שנים אף אחד לא אמר שאני אנטי־טיבטי כשלא הגעתי להפגנות למען טיבט, אבל כן הפגנתי למען יהודי ברית המועצות; המתנגדים לשילוב גזעי בשנות החמישים התלוננו שהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית לא מחתה על מעשיו של סטלין ובכל זאת יצאה נגד חוקי ג'ים קרואו שהפלו שחורים במדינות הדרום ונגד מעשי לינץ' שקורבנותיהם היו שחורים. זה לא אומר שהקומוניסטים טעו בביקורת שלהם על מה שנעשה בארצות הברית".
"יהודים היו הכי פגיעים בתקופות שבהן ערכי חופש ביטוי ודמוקרטיה היו תחת מתקפה. זה מדאיג אותי יותר מכל. וכשקבוצות יהודיות אומרות 'נדווח לממשלה את מי לגרש בגלל מה שאמר' זו תועבה בעיניי"
4 צפייה בגלריה
חרדים קיצוניים מפגינים נגד קיומה של ישראל בניו יורק, במאי. "אף אחד לא אומר על חסידי סאטמר שהם אנטישמים כי יש להם אמונה תיאולוגית אנטי־ציונית"
(צילומים: Mark Kerrison/Getty Images)
ילדות בצל המקארתיזם
אין לחשוד בסטרן, שגר בברוקלין עם בת זוגו ואם שני ילדיו, מרג'י, רבה רפורמית בגמלאות, שהוא מתכחש לאנטישמיות שגואה בעולם בעשור האחרון, והחריפה מאוד מאז תחילת המלחמה בעזה באוקטובר 2023. מיגור השנאה הוא משימת חייו, והוא ממלא אותה כבר כמעט ארבעה עשורים, מתוכם 25 שנה כמנהל מחלקת האנטישמיות והקיצוניות בוועד היהודי־אמריקאי (AJC). ילדותו בצל המקארתיזם, תקופה שבה "הממשל גזל מאנשים את פרנסתם ואף כלא אותם בגלל הדעות הפוליטיות שלהם", כפי שכתב בספרו האחרון, "הקונפליקט על הקונפליקט: הוויכוח על ישראל/פלסטין בקמפוסים" (2020), עיצבה את השקפת עולמו, שרואה בחופש הביטוי ערך עליון. היושרה האינטלקטואלית שלו והעובדה שהוא אינו נרתע מהתמודדות עם מורכבות, מאפשרות לו לגשר בין הזדהותו כציוני לבין הבעת עמדות שעשויות להתפרש כאנטי־ציוניות.
לאחר שהשלים שני תארים במשפטים (הראשון ממכללת בארד; השני מאוניברסיטת ווילאמט באורגון), הצטרף בשנות השבעים ללשכת עורכי הדין האמריקאית, בה ניטש באותם ימים ויכוח לגבי ההצעה להכיר באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. סטרן, בניגוד לרבים מתומכי ישראל בלשכה, הצביע בעד ההצעה, אבל כמה שנים לאחר מכן התפטר ממנה כי הסתייג מהאופן שבו חלק מהקולגות הפרוגרסיביים שלו דיברו על ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה והאשימו אותה בהתנהגות נאצית. הוא עצמו התנגד למלחמה, ואף השתתף בהפגנות נגדה.
התקופה שבה שימש עורך דין פלילי גיבשה את אופן החשיבה של סטרן על סוגיות מורכבות. "בשנותיי כפרקליט, לא הייתי עושה חסד עם הלקוח שלי אם לא הייתי חושב איך לבנות את התיק אילו הייתי התובע", הוא אומר. "כדי לנווט בעולם הזה, צריך להבין ולדמיין את נקודת המבט של האחר. אפילו רק כדי להיות יעיל יותר במה שאתה מנסה להשיג, גם אם אתה תומך מובהק בצד מסוים. זה מה שאני אומר גם בקמפוסים: אם אתה רוצה להיות פרו־פלסטיני או פרו־ישראלי — אין בעיה. רק אל תטריד, אל תאיים ואל תתנכל, אלא תנהל שיח, כי לאנשים יש דעות אחרות, ואם לא תעשה את זה, לא תהיה פרקליט יעיל".
ב־1989 החל סטרן לעבוד בוועד היהודי־אמריקאי שבו מילא תפקידים בכירים, המרכזי שבהם היה מנהל מחלקת האנטישמיות והקיצוניות. במסגרת תפקידו ייעץ לצוות ההגנה במשפט שניהל מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד ההיסטוריונית דברה ליפשטדט והוצאת פינגווין בלונדון, שבו אירווינג נחל הפסד צורב; פרסם דו"חות, מאמרים, ואת הספרים ״הכחשת שואה״ (1993) ו"אנטישמיות היום: במה היא דומה, במה היא שונה, וכיצד להיאבק בה" (2006); וניסח את הגדרת השואה של IHRA. מאז 2012 הוא מעביר קורסים על אנטישמיות וזכויות אדם בבארד, וב־2018 היה ממייסדי המרכז לחקר השנאה של המכללה, שבראשו הוא עומד עד היום.
ראשיתה של הגדרת המריבה ב־2004, שלהי ימי האינתיפאדה השנייה, שאופיינו בעלייה במתקפות על יהודים מבלי שתהיה הגדרה מוסכמת לסוגיה מהי בכלל אנטישמיות. לאחר שמרכז הניטור האירופי לגזענות ושנאת זרים (EUMC) פרסם דו"ח על האנטישימיות הגואה ביבשת, סטרן הרגיש שיש בו שתי בעיות: הראשונה היתה שבהיעדר הגדרה לאנטישמיות יהיה קשה לתעד ולעקוב אחר אירועים משנה לשנה וממדינה למדינה, והשנייה נגעה לסוגיה הישראלית. "אנשי המרכז שאלו: מה נעשה אם מישהו מותקף כנציג של ישראל? והתשובה שלהם היתה שאם האדם שתקף השתמש בסטריאוטיפים אנטישימיים והשליך אותם על היהודים בישראל זו אנטישמיות, אבל אם ההתקפה נעשתה כתגובה לפעולה של ישראל, ללא ההנחות המוקדמות האלה, אז זה מצער, אבל התקרית לא צריכה להיות מסווגת כאנטישמית".
סטרן חלק על הגישה הזאת, וכשבית ספר יהודי בקנדה הוצת לאחר שישראל חיסלה ב־2004 את מנהיג חמאס עבד אל־עזיז רנתיסי, הוא פנה לראשת EUMC ושאל אותה אם גם היא סבורה שלא ראוי להחשיב התקפה כזאת אנטישמית. הטיעון שכנע, וסטרן הופקד על ניסוח הגדרה שנחלקה לכמה סעיפים: שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בטענה כי קיומה של מדינת ישראל הוא מיזם גזעני; החלת אמות מידה כפולות על ישראל, ודרישה ממנה להתנהגות שאינה נדרשת מדמוקרטיות אחרות; שימוש בסמלי האנטישמיות הקלאסית כדי לתאר את ישראל; השוואת מדיניותה של ישראל למדיניות הנאצים והטלת אחריות קולקטיבית על יהודים בשל פעולותיה, והכחשת שואה. ההגדרה שימשה את EUMC באיסוף נתונים וב־2016 אומצה על ידי הברית לזיכרון השואה.
"פוליטיקאים, בישראל וגם מחוץ לה, משתמשים באנטישמיות כנשק פוליטי. כשמשתמשים במונח הזה יתר על המידה, זה מקשה עוד יותר להיאבק באנטישמיות"
4 צפייה בגלריה
נשיא הונגריה ויקטור אורבן וראש הממשלה בנימין נתניהו, בבודפשט, באפריל. "חלק מהפוליטיקאים מתעלמים מאנטישמיות ברורה כשהיא משרתת את מטרתם"
(צילום: AP)
"מטרתה המרכזית של ההגדרה היתה לספק מעין גיליון ניקוד — סטנדרט אחיד לפשעי שנאה, שיבדוק את הטמפרטורה בנוגע למצב האנטישמיות בכל אחת ממדינות אירופה", סטרן מדגיש כעת. "כללנו בה גם דוגמאות שקשורות לישראל, כי בכל פעם שישראל מעורבת בלחימה, יש עלייה בתקיפות אנטישמיות, וחשבנו שחשוב לתעד את זה. אבל מעולם לא היתה לנו כוונה לומר שמי שמביע עמדה כלשהי שנמצאת מחוץ למסגרת ההגדרה, הוא בהכרח אנטישמי. כבוד לחופש הביטוי, כולל כלפי דעות שאתה לא אוהב, לא אומר שאתה מתעלם מהן או לא מגיב להן. זה רק אומר שלא משתמשים בכוח המדינה כדי לדכא אותן. אבל כיום אנחנו רואים לא רק מדינות שמנסות לדכא דעות, אלא גם אנשים שמעודדים את זה. וזה אף פעם לא נגמר טוב ליהודים".
וקריאות כמו "מהנהר ועד הים" בקמפוסים כן? הן שוללות את זכות הקיום של ישראל.
"תראי, אני מוטרד מ'מהנהר ועד הים', כי אני יודע למה חמאס ואחרים מתכוונים כשהם אומרים את זה. אבל לפי סקר עדכני (של אוניברסיטת שיקגו — ר"ד), בעוד 66% מהסטודנטים היהודים שומעים את הקריאות באופן שחמאס התכוון, רק 14% מהסטודנטים המוסלמים מבינים אותן כך. מבחינתי, זה המפתח. קולגה שלי בבארד הבחין לאחרונה שאנשים פשוט זורקים באוויר מונחים כמו 'רצח עם', 'אנטישמיות', 'קולוניאליזם מתנחלי' ועוד שלל מונחים הקשורים לסכסוך, ומשתמשים בהם ככלי נשק רטוריים. אז הוא פתח קורס, והזמין אנשים שיסבירו מה המשמעות של המילים האלה, ולמה הן נתפסות אחרת על ידי אנשים שונים. זה בדיוק מה שצריך לעשות בעיניי — לעודד שיח ולשאול למה יש מי ששומע את הדברים האלה כאנטישמיים. כך, אולי, יתאפשר למצוא איזשהו מכנה משותף".
אז איפה אתה מותח כיום את הקו האדום?
״אני לא רוצה לשרטט גבולות. אנשים מנסים לרדד דברים, אבל הדברים לא תמיד פשוטים. אנחנו עסוקים בלחשוב על מה עובר בראש של נער בן 18 שאומר 'מהנהר ועד הים', כשסביר להניח שהוא אפילו לא יודע באיזה נהר ובאיזה ים מדובר, ובינתיים מתעלמים מכל מה שמתרחש ברגע הפוליטי הנוכחי בעולם שמזין את האנטישמיות. סטודנטית באוניברסיטת טאפטס נעצרה לאחרונה משום שהיתה חתומה על מאמר דעה שביקר את הנהלת האוניברסיטה על כך שלא הכירה ב'השמדת העם הפלסטיני' ולא ניתקה קשרים עם חברות הקשורות לישראל, וסטודנטים מקולומביה מגורשים או מסולקים".
ואתה טוען שההחמרה איתם תפגע ביהודים.
"אנחנו רואים את הדפוסים החוזרים בהיסטוריה האמריקאית. התקופות שבהן היהודים בארצות הברית היו הכי פגיעים הן בדיוק התקופות שבהן ערכים כמו הליך הוגן, חופש ביטוי ודמוקרטיה היו תחת מתקפה. זה מה שמדאיג אותי יותר מכל. ואז את רואה קבוצות יהודיות כמו Canary Mission (מיזם שיימינג לסטודנטים שמותחים ביקורת על ישראל — ר"ד) שאומרות 'מצוין, אנחנו מדווחים לממשלה את מי צריך לגרש בגלל מה שהוא אמר'. זו תועבה בעיניי שיהודים משתפים פעולה עם גופים שרוצים לזהות ולרדוף אנשים בגלל הדעות שלהם. זה פשוט מחפיר".
4 צפייה בגלריה
אחמדינג'אד נואם באוניברסיטת קולומביה ב־2007. "כשהוא אמר שבאיראן אין הומוסקסואלים הקהל פרץ בצחוק והאירוע פגע במוניטין של הנשיא האיראני"
(צילום: Reuters)
להטריל את אחמדינג'אד
הגדרת האנטישמיות שניסח סטרן נתונה לביקורת בשנים האחרונות וב־2022 פרסמה קבוצה של 128 אנשי אקדמיה בכירים, שבהם גם יהודים, עצומה שמתרה באו"ם שלא לאמץ אותה מכיוון שהיא "מחמשת את ישראל בניסיונה להשתיק את מבקריה". גם סטרן כופר כיום בעצם הצורך בה. "ארגונים כמו הוועד היהודי־אמריקאי והליגה נגד השמצה עבדו מאז תחילת שנות התשעים ללא הגדרה רשמית של אנטישמיות", הוא כתב בתצהיר לקונגרס בספטמבר 2024. "לא זכור לי שמישהו ציטט אותה כשקניה ווסט דיבר על לעשות 'Defcon 3' (איום או הכרזת מלחמה, ר״ד) ליהודים, או אחרי שארלוטסוויל או בהקשרים אחרים".
כך מגיע סטרן לסיבה שבגללה הפך למתנגד להגדרה שהוא עצמו ניסח — סלידתו ממה שהוא מכנה "קודים של דיבור": תקנות שקובעות מה מותר ומה אסור לומר. לשיטתו, החלתם של קודים כאלה גוזלת מאיתנו חשיפה יעילה של גזענים, שמתאפשרת רק כאשר יודעים לשאול אותם את השאלות הנכונות (מה שעיתונאים, הוא טוען, מתקשים לעשות). ב"הקונפליקט על הקונפליקט" — ספר שזכה לתשומת לב מועטה עם צאתו, והפך לסנסציה לנוכח המהומות בקמפוסים בשנה שעברה — סטרן מספר כיצד ב־2007 ייעץ לנשיא אוניברסיטת קולומביה בזמנו, לי בולינגר, לאפשר לנשיא איראן דאז, אחמדינג'אד, לנאום בזמן ביקורו באוניברסיטה על אף אמירותיו הקיצוניות שבהן הכחשת השואה. לפני הביקור פרסם בולינגר הצהרה בה פרט את תוכניתו לאתגר את הנשיא בנוגע להכחשת השואה שלו, לקריאותיו הפומביות להרס מדינת ישראל, לתמיכתה של איראן בטרור, ולדיכויים של נשים, עיתונאים וחוקרים. סטרן הציע לבולינגר להתעמת עם אחמדינג'אד גם בנוגע לרדיפת ההומוסקסואלים במדינה, וקלע בול. "תשובתו של אחמדינג׳אד היתה: 'באיראן אין הומוסקסואלים כמו במדינה שלכם', הוא כותב בספר. "התשובה התקבלה בפרץ צחוק של הקהל, אך חשוב מכך, היא עשתה כותרות, ושימשה בסיס לפרודיות עוקצניות. האירוע פגע במוניטין של הנשיא האיראני".
החירות להחליט בנוגע לקודים כאלה הופקעה במידה רבה מידיהם של מנהלי האוניברסיטאות עוד ב־2010, כשמשרד החינוך האמריקאי הרחיב את סעיף 6 מתוך חוק זכויות האזרח. הנוסח המקורי של הסעיף, שמככב בכותרות בשבועות האחרונים על רקע המתקפה של ממשל טראמפ על האקדמיה האמריקאית, קבע כי סביבת לימודים עוינת ובוטה כלפי קבוצה מסוימת במוסד חינוכי היא עבירה על החוק, וכלל גזע ועוד קטגוריות — אבל לא דת. לפני 15 שנה הסעיף הורחב כך שיכלול יהודים, סיקים ומוסלמים כקבוצות אתניות, וסטרן מספר שבשעתו תמך בו.
אז איפה זה התחיל להיות בעייתי?
"כשקבוצות, בעיקר מהאגף הימני של הארגונים היהודיים הפרו־ישראליים, התחילו להגיש תלונות לפי הסעיף המתוקן. חלק מהן באמת התאימו — דחיפות, יריקות, התנהגות פיזית עוינת — אבל חלק התייחסו לתוכן ההרצאות של מרצה מסוים, לטקסטים שהוא נותן לקרוא, ולזהות הדוברים שמוזמנים לקמפוס. אלה דברים שקשורים לחופש ביטוי ויש דרכים להתמודד עם ביטויים שאתה לא אוהב, אבל אסור להשתמש במנופי הכוח של הממשלה כדי להתנגד להם, וזה בדיוק מה שהן ניסו לעשות. כל התלונות מהסוג הזה נדחו, אבל הן הכניסו את הנושא לסדר היום".
מעודדות מהצלחותיהן פעלו אותן קבוצות לאימוץ הגדרת האנטישמיות שסטרן ניסח שנים קודם לכן וב־2016 אישר הסנאט פה אחד את "חוק המודעות לאנטישמיות", שקבע שיש להתחשב בהגדרה בהקשר של תיקים שנידונים תחת סעיף 6. ממשל טראמפ הראשון אימץ את הגדרת האנטישמיות המדוברת בהקשר לסעיף בדצמבר 2019. כשטראמפ חתם על הצו הוא אמר "זה המסר שלנו לאוניברסיטאות: אם אתן רוצות את סכום העתק של הדולרים הפדרליים שאתן מקבלות כל שנה, אתן חייבות להתנגד לאנטישמיות, זה פשוט מאוד".
סטרן הגיב לצו בפרסום מאמר ב"הגרדיאן" תחת הכותרת "ניסחתי את הגדרת האנטישמיות. יהודים ימנים משתמשים בה ככלי נשק". כיום, הוא אומר, מנסים להשתמש בהגדרה ככלי לדכא ביטוי. "פוליטיקאים, בישראל וגם מחוץ לה, משתמשים באנטישמיות כנשק פוליטי וחלק מהם מתעלמים מאנטישמיות ברורה כשהיא משרתת את מטרתם. כשמשתמשים במונח הזה יתר על המידה, זה מקשה עוד יותר להיאבק באנטישמיות. בנוסף לכך, בחלק מהדיונים המשפטיים תחת סעיף 6 רואים שמנסים לטעון שישראל, או הציונות, היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. בעיני זו שאלה דתית שבית המשפט צריך להתרחק ממנה. כשאני מרצה אני אומר לקהילות יהודיות שיש להן מחויבות אתית לשקול את הסוגיה הזו, כי יש לה השלכות. אם אתם אומרים שכדי להיחשב חלק מהקהילה היהודית אתה חייב להיות ציוני, תפסידו הרבה צעירים״.
רק בחודש שעבר הנשיאה בפועל של קולומביה אמרה 'הנה, אנחנו מיישמים את זה, אנחנו לא מדברים עם קבוצה עם פרו־פלסטינית, אנחנו מביאים לקמפוס קבוצות יהודיות כמו הליגה נגד השמצה'. אבל הרעיון הוא לא להתעלם מביטוי כלשהו או לתמוך בו אלא להבהיר שיש הבדל ברור בין הטרדה אמיתית, איום אמיתי או אפליה אמיתית, לבין אמירות שנשמעות לנו — כולל לי — מטרידות. הרעיון שהמדינה תחליט מה מותר ומה אסור לומר הוא מבחינתי האפשרות הגרועה ביותר. אם נותנים למדינה את הכוח להכריע מה בסדר ומה לא, את מי לממן ואת מי לא, מה מותר ללמד ומה אסור — זה יחזור כמו בומרנג, גם אם כרגע מדובר ברעיונות שאתה לא מסכים איתם. רואים את זה עכשיו בארצות הברית סביב מגדר, גזע ונושאים אחרים. זה מקשה מאוד ללמד ולחנך את הדור הבא. צריך לטפח חשיבה ביקורתית, לא לצאת לציד מכשפות נגד דעות שלא מוצאות חן בעינינו".
