"היום נעשה משהו גדול, נקום או שנמות, ונתעורר כבר על הכל", שר פאר טסי ב"קו הדמיון", אחד משירי אלבומו החדש "רדיו שטח 3". השיר מתחיל ממריבה זוגית רגילה לגמרי, אבל עד הפזמון מתברר שזה הרבה יותר מכך — אלה חרחורי הגוויעה של מערכת היחסים שלו. אבל עם מי? "אם לא תפתרי את הכל, כולנו נטבע בים התיכון" הוא שר בפזמון, וקשה שלא לראות בזה נמשל למדינת ישראל כולה, שממחיש כיצד תחושת הסכנה הקיומית הגיעה לכל פינות השגרה של מי שחי כאן אחרי כמעט שנתיים של מלחמה וסבל.
"רדיו שטח 3" הוא החלק השלישי בטרילוגיית האלבומים שהפכו את טסי לאחד הזמרים המצליחים בארץ, כמעט עשור מאז שפרץ עם "דרך השלום". החלק הראשון, שיצא ב־2022, שילב בין הגשה ים־תיכונית טיפוסית לטקסטים על נושאים אוניברסליים כמו משבר גיל 40 או מערכות יחסים מורכבות, והפך את טסי לגרסה מודרנית של שלמה ארצי — הנציג הבכיר של אמצע הדרך הישראלי החדש, שמצליח לפנות לכל חלקי החברה הישראלית.
ב"רדיו שטח 2", שיצא בשנה שעברה, טסי החל לבטא יותר מרוח התקופה על רקע המלחמה והמשברים הביטחוניים, החברתיים והפוליטיים שהביאה עמה. השירים שבו ביטאו אופטימיות שנשענת על הסולידריות האזרחית שהופגנה בתחילת המלחמה ("אין בי הרבה היגיון, יש לי הרבה אמונה… שכל העם הזה ימשיך תמיד, ולא ימחק אותנו אף בן זונה", מתוך "גפרור"), או תחושת חוסר צדק כללית בלי צבעים פוליטיים מוגדרים, שיכולה לפנות לכולם ("איש עם שלט אומר את מה שכולם שותקים", מתוך "יוני").
"רדיו שטח 3" מציג עליית שלב בהתייחסות של טסי למצב. הוא רווי פחד, ייאוש ואכזבה ומיטיב לשקף את השינוי שעבר המרכז הישראלי בהתמודדות עם המלחמה בשנתה השנייה: ב"אומרים שהתרגלנו" טסי משוטט ברחבי הארץ ומתאר מדינה אחוזת אימה ("בים האדום יש חופש משקר... בגבול הצפון כולם כאן עוד דרוכים"); ב"שעון החול" הוא מתאר חיים באפוקליפסה ("אז מה עושים היום, אם היום זה היום האחרון?") ומתריע כי אנחנו קרובים מתמיד לנקודת אל־חזור ("אם נעבור את הגבול, זה יקרב אל ההתחלה של הסוף"); ב"זה יקר" הוא שר על יוקר המחיה כעוד סמל להתפרקות המדינה ("היא הלכה, היא הלכה, וזה לגמרי בגללך, משלם לה מיסים ואומר תודה"); ב"עיירת פיתוח" הוא עוסק בהידרדרות המוסרית של החברה ("כבר אין כבוד ברחובות, הנעורים יפים בסדום ועמורה"); וב"זהרה" הוא מספר בגוף ראשון על חטופי תימן ("הפסקנו כבר לספור באיזה גיל היית אמור להיות").
טסי מבקר את ניהול המלחמה ללא אופק ומטרה ברורה. השיר "פרופיל 97", למשל, עוסק בחייל שבוז ושגרה פסימית ונחתם בשורה "בממלכת הטמטום, אף פעם לא רגוע", שמבהירה את חוסר האמון במערכת
הנושא החברתי הבולט ביותר שבו טסי נוגע באלבום הוא גם הנפיץ ביותר — ניהול המלחמה ללא אופק ומטרה ברורה. האלבום נפתח בשיר "פרופיל 97", שכתוב מנקודת מבט של חייל במלחמה. בניגוד לשם השיר, שמקפיץ לראש דימוי של חייל קרבי בשיא הכושר והמוטיבציה, גיבור "פרופיל 97" שבוז, מתאר שגרה אפורה ופסימית ומתמודד עם מצוקה נפשית. את השיר חותמת השורה הבוטה "בממלכת הטמטום אף פעם לא רגוע", שמבהירה גם את חוסר האמון שלו במערכת.
שם השיר מעורר השוואה מתבקשת לשיר באותו שם של אביב גפן מאמצע שנות התשעים, שגם נכתב מנקודת מבט של חייל שנלחם על שפיותו בסביבה שתובעת ממנו קשיחות לאין קץ ("פרופיל 97, בפנים הרבה פחות, המפקד אמר 'לירות'"). אבל בעוד הגיבור של גפן מתייסר כי הוא מסרב ליטול חלק במנגנון הכיבוש האלים ("ילדים נובלים שם בשטחים"), הגיבור של טסי מיואש כי הוא לא רואה תוחלת במלחמה. גם הרקעים השונים שמהם מגיעים היוצרים משפיע על האופן שבו המסרים שלהם נקלטים בקהל: בעוד גפן שוחרר משירות צבאי מסיבות רפואיות (ובזמנו טען שהשתמט מטעמי מצפון), טסי היה לוחם בחטיבת כפיר. וכשחייל קרבי שר "אין חלומות בלילות, עומד עכשיו בנוח בלי כוח, ומקסימום נברח לפסיכולוג", הוא מבהיר שאובדן האמון במטרת הלחימה והדרישה לסיים אותה אינם רק נחלת השמאל הרדיקלי, אלא גם מיינסטרים חוצה מגזרים ומחנות פוליטיים.
שיא המחאה באלבום מגיע ב"ארץ עצובה", המנון ייאוש שמדגיש כמה נשחקנו במלחמה. ישראל מוצגת בו כמדינה שנמצאת "על שפת תהום וחושבת אם לחיות או שלקפוץ היום", והתקווה אבדה ממנה כמעט לחלוטין בגלל היעדר מנהיגות ראויה: "רועים את הצאן בלי מלך, כל מי שראה עתיד אתמול שותק היום".
כשהתקווה חוזרת בפזמון, מתוך הבנה ש"אין מקום עוד מלבדך, אז בשבילך הכל", טסי מהדהד באופן מובהק את "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור, שגם נכתב בזמן מלחמה — מלחמת לבנון הראשונה — בשלב שבו הדרישה לסיים אותה ולסגת משטח האויב כבר נהייתה קונצנזוס חוצה מחנות.
מאז שחלפה אופוריית רוח הקרב שאפיינה את להיטי המלחמה הראשונים, מ"חרבו דרבו" ועד "גיבורי־על", לא מעט אמנים ניסו לייצר גרסה עדכנית של "אין לי ארץ אחרת", אבל עשו זאת בכפפות של משי. כך למשל, "מפרש לבן" של ג'ימבו ג'יי התייחס לייאוש, אבל נמנע מלהפנות אצבע מאשימה למי שאחראי לו. ואילו "היה מדבר" של טונה יצא נגד מקבלי ההחלטות ("כל מי שמריץ את העולם הזה הם כמה גברים שלא בוכים… אולי יש עוד תקווה, פאק פוליטיקאים"), אבל נמנע מלהתייחס באופן ישיר למלחמה כבעיה ממשית. לעומתם, טסי מצליח לשחזר ב"ארץ עצובה" את האיזון שזיקק מנור בין ייאוש להתנגדות ברורה למלחמה, ולא מדלל אף אחד מחלקי המשוואה.
טסי של "רדיו שטח 3" הוא זמר המחאה הכי בוטה והכי חשוב במיינסטרים כרגע. העובדה שהוא מסמל את כל מה שנחשב ממלכתי במדינה — זמר שצמח בפופ הים תיכוני, חייל קרבי לשעבר, איש משפחה מזרחי מסורתי — מאפשרת לו להגיד את המסרים הכי ברורים והכי בוטים על המצב, בלי לאבד פסיק מהאהדה הציבורית אליו. ויותר משזה מסמל את כוחו של טסי, זה מעיד עד כמה הדעות שלו הן־הן השיקוף המדויק של הקונצנזוס הישראלי ביחס להנהגה ולמלחמה.
