השכם בבוקר, עוד לפני שהשמש עולה מעל שדות המשולש, בחממות בבאקה אל־גרבייה, זמר וג'ת התנועה כבר הומה. לאן שלא מסתכלים רואים את העובדים, מתכופפים אל ערוגות הכוסברה והחסה, קושרים את העגבניות, מעמיסים את הארגזים למשאיות. רק במבט נוסף, קרוב יותר, רואים שאלה עובדים זרים. "פעם זאת היתה עבודה משפחתית — אבא, אמא, הילדים והסבא היו עובדים יחד בשדה", מספר אבראהים מואסי, חקלאי, מנהל אגודת המים של באקה ואיש מועצת הצמחים. "היום הכל תאילנדים".
זה מה שקרה אחרי שבני הדור הצעיר עזבו ברובם את השדות, ועובדים פלסטינים מהשטחים כמעט אינם מגיעים עוד. המגדלים עצמם, חקלאים מדורי דורות, נהפכו למנהלים, משווקים ומתאמי כוח אדם. היקפי העבודה האלה גדלו והלכו, כשהחקלאות הערבית ה"מסורתית" נהפכה לאחד מעמודי התווך של שוק המזון הישראלי. כך למשל כשליש מהמלפפונים שנמכרים בארץ מגודלים בידי מגדלים ערבים, ובאופן כללי הם אחראים לקצת יותר מ־8% מהירקות כאן — ובשנת שמיטה החלק שלהם מגיע ל־20%. גם רוב הזיתים לשמן הזית מגיעים מחקלאים ערבים, ולא פחות מ־70% מבשר הכבש (לפי מועצת הצמחים ומשרד החקלאות).
אלא שמאחורי המספרים האלה מסתתרים ענף שמתמודד עם הלחצים של הרשתות — "הלווייתנים", כפי שהן מכונות כאן; משקים קטנים שנאבקים לשרוד בשוק ריכוזי; וכאמור תלות הולכת וגוברת בכוח עבודה זר. המעבר מעסק משפחתי קטן למשקים שנאלצים לצמוח כל הזמן כדי להחזיק מעמד מאפיין חלקים נרחבים מהחקלאות הישראלית, אבל חקלאים ערבים מתמודדים גם עם קשיים ייחודיים להם, כאלה שאין לעמיתיהם היהודים, בגלל ההבדל במבנה הבעלות והגישה לאדמות חקלאיות. בעוד רוב החקלאים היהודים קיבלו מרשות מקרקעי ישראל נחלה של עשרות דונמים ולעתים יותר, בחכירה ארוכת טווח, הערבים נאלצים להסתפק באדמות פרטיות קטנות ומפוצלות של כמה דונמים בלבד, כמעט ללא אפשרות להתרחב או לחכור שטחים נוספים. כך, בשנתיים הקודמות היקף התוצרת החקלאית ממגדלים ערבים צנח בכ־30% לעומת התנובה שלפני המלחמה, לפי אנשי מועצת הצמחים. המגמה הזאת וההתמודדויות של המגדלים, שנראה שאף אחד לא מנסה למצוא להן פתרון רחב, משפיעות על עלות סל המזון של כל משפחה ישראלית ממוצעת, ועל הנגישות העתידית שלנו לירקות, פירות ובשר.
תחרות מזרח־תיכונית
למואסי (67), למשל, שמגדל חצילים ומלפפונים, יש חלקה של כ־10 דונם בלבד. הוא חולם להרחיב את השטח ולגדול אבל לא ממש יכול לעשות זאת — מנגנון החכרת הקרקעות מהמדינה, מרשות מקרקעי ישראל, בנוי כך שיהיה נגיש ליהודים, המאוגדים באגודות שיתופיות חקלאיות וכדומה, ומואסי מתקשה למצוא שטחים שיוכל לשכור משכניו. פה ושם יש לו קולגות שכן הצליחו, שהרחיבו את שטחיהם באדמות קרובים או בעזרת קשרים אחרים. ויש גם מי שעובדים בקומבינות אחרות; למשל, מתברר שרוב גידולי הבצל בארץ הם של חקלאים ערבים על אדמות מינהל שמוחכרות ליהודים. עקרונית, בעלי נחלה של מקרקעי ישראל לא יכולים להשכיר אותה לאחרים (אלא אם כן הם חברי המושב שלהם) — חוק שנולד בדיוק כדי לא לאפשר לערבים לעבד קרקעות — אבל את האיסור הזה עוקפים באמצעות "שותפות" בין בעלי הקרקע לחקלאי, שותפות שבה הערבי בעצם עושה הכל, ומשלם ליהודי מעין דמי שכירות קבועים. גם בענף האבטיחים מתנהל מודל דומה, וגם בזה של תותי השדה.
גם פייסל גנאם מזמר הצליח להתרחב בעזרת שותפות, אבל לא עם יהודים. הוא חבר לשותף ערבי שקנה קרקעות בזכות קשרים עמוקים ביישוב, וכשהשותף פרש מהעבודה גנאם לקח הכל על עצמו ומשלם דמי שכירות. כך הוא זוכה לעבד כבר כ־200 דונם בפאתי זמר (שהוא איחוד של הכפרים ימה, ביר א־סיכה, מרג'ה ואיבתאן). הדרך לפגישה איתו מתפתלת בין חממות, מטעים ושדות, עד שאנחנו מגיעים לחלקות שליד המרכז לבריאות הנפש שער מנשה. בין העגבניות, החצילים והמלפפונים, עובד תאילנדי מקרצף מרצדס לבנה. כך נראה הפער בין חקלאים ערבים שמצליחים לגדול לאלה שלא. במשרד שלו, גנאם מגיש לנו קפה ממכונה של נספרסו, ומדבר על הביזנס שלו. אין שם כמעט מילה על חקלאות מסורתית ועל "בלדי", אלא שיח חקלאי מעודכן — מדע, טכנולוגיה, השקיה מדויקת, דשנים, בקרת אקלים, חישובים כלכליים. בעוד חודשיים הוא יהיה בן 70, אבל הוא מדבר על העבודה שלו כמו אדם שלא העלה בדעתו לעצור לרגע. "אני חקלאי. כל החיים. גדלתי חקלאי. גם אבא שלי היה חקלאי", הוא אומר, ומיד מגיע להווה: "פעם היינו עובדים בידיים, היום בלי טכנולוגיה אתה לא יכול להתקיים".
אבל ההתרחבות החריגה הזו עדיין לא מבטיחה את מעמדו. ויש לו מעמד; יותר מ־20 שנה הוא עובד עם חברת ביכורי השדה, ענקית השיווק החקלאי, ספק יציב ובולט. אבל התחרות מסביב כל הזמן גוברת, מכיוון השטחים, ירדן, ואפילו מצרים.
"בשלוש השנים האחרונות הפלסטינים בגדה כמעט הכפילו את הייצור החקלאי שלהם", הוא מסביר. "הרבה אנשים שלא היתה להם עבודה הלכו לחקלאות, וכל הסחורה נכנסת לכאן".
והיא זולה יותר?
"הרבה יותר. הם יכולים למכור בחצי מחיר מהמחיר הכי נמוך שלי, זה שבו אני בקושי מרוויח, והם עדיין ירוויחו. המים אצלם הרבה יותר זולים, הם שואבים מהבארות שלהם, וגם העבודה. אצלי פועל עולה בערך 400 שקל ליום, אצלם 100. ואני כבר לא יכול להביא פועלים משם, פעם אחרונה היתה לפני המלחמה, לפני שלוש שנים, ולפועלים האלה היינו משלמים כמעט חצי מלעובד תאילנדי".
ואיך הם מוכרים כאן?
"דרך סוחרים. יש משווקים שמקבלים מאות משטחים מהשטחים ביום, ובחלק מרשתות השיווק הרבה מהתוצרת מגיעה מהשטחים. כי אם יש לרשתות פה ב־3 שקלים ושם בשקל, הן ייקחו את השקל. ואז הן ימכרו לך בארבעה, כי הן רוצות להרוויח".
לפחות התחרות מירדן, הוא אומר, נרגעת מדי פעם, לרגע. "עד לפני חודשיים עוד הביאו עגבניות מירדן, וגם שם הייצור זול יותר, כוח העבודה זול יותר. אלא שאז בעיתונות שם התחילו לכתוב ששולחים עגבניות לישראל ומשאירים את הירדנים עם מחירים יקרים, אז הממשלה שם הגבילה את היצוא". ההחלטה הורגשה מיד בשוק הישראלי, עם עליית מחירי העגבניות. אבל בינתיים נצברו עודפי תוצרת בירדן, והיצוא לישראל חודש, עד הסיבוב הבא. "כשהמחירים שם יורדים ויש עודף מאפשרים שוב לייצא, אבל כשאין עודף וממשיכים לשלוח סחורה לישראל זה נעצר".
שכחו מבלדי
כשישראלים חושבים על "חקלאות ערבית", הם בדרך כלל לא חושבים על כל זה. הם חושבים על "בלדי" — ירקות שגדלים בשיטות מסורתיות, עם פחות חומרי ריסוס, דשנים וטכנולוגיות מתקדמות. זה כבר לא ממש קיים. "מה זה בכלל 'תוצרת ערבית'?", אומר גנאם. "למי אכפת מי מגדל את זה? אני מייצר 5,000 טונה חצילים, מישהו אחר מייצר עגבניות. בסוף הצרכן הישראלי, ערבי או יהודי, מסתכל על דבר אחד: איכות".
יש הבדל בין מה שהצרכן הערבי מחפש כשהוא קונה ירקות לבין מה שהצרכן היהודי מחפש?
"יש הבדלים מסוימים בהרגלי הצריכה — למשל, החברה הערבית צורכת יותר מלוחיה, עלים שפחות נפוצים אצל יהודים. אבל בכל מה שקשור לאיכות הירקות, כולם רוצים בדיוק אותו דבר: סחורה טובה, טרייה ואיכותית".
ומה קרה לכל הבלדי?
"פעם זה היה מאוד דומיננטי. בטמרה למשל היו מייצרים בערך 12 אלף טונה מלפפוני בלדי לתעשיית החמוצים. אלה מלפפונים קטנים יותר, קשיחים ופריכים, שמתאימים במיוחד להחמצה. אבל התחום הזה כמעט נעלם מישראל".
למה?
"כי זה ענף שבנוי על עבודת כפיים קשה מאוד. כל היום עובדים על הקרקע, אוספים ידנית. לפני יותר מעשור וחצי רוב הענף עבר לשטחים בגלל כוח העבודה הזול. והיום תעשיית החמוצים הישראלית מייבאת מלפפונים להחמצה ממצרים. בטמרה כבר לא מגדלים אותם בכלל. אותו סיפור עם הזיתים להחמצה — המעבר לקטיף ממוכן הפך את הענף לתעשייתי, וזה פגע באיכות הפרי. אין פרי שלא מקבל מכה, וברגע שהזית נפגע הוא כבר לא מתאים. את הזיתים שנקטפים במכונות לוקחים לשמן זית, ואת רוב זיתי המאכל כאן מביאים ממצרים".
5 צפייה בגלריה
עובד מתאילנד בחממה של גנאם. חקלאים קטנים לא יכולים להעסיק עובדים זרים, ונשארים לבד
(צילום: אוראל כהן)
דונם אחד, שמעבדים לבד
כמו הרבה מאוד ענפים, גם החקלאות ספגה מכה קשה בעקבות המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר. היבט אחד שנפגע הוא המים: רשות המים קובעת חלק מהמכסות לפי היקף הצריכה בשנים קודמות, ולכן הירידה בהיקף העיבוד החקלאי במלחמה גררה צמצום במכסות המים לשנים שאחריה. כך קרה שחקלאים שמעוניינים להרחיב מחדש את הייצור מתקשים לעשות זאת, כי אין להם מספיק מים. המגדלים כבר פנו למשרד החקלאות ולרשות המים בבקשה לתקן את המכסות ולהחזיר אותן לרמה של 2023.
היבט אחר הוא כאמור כוח האדם, שהצטמצם משמעותית אחרי שהפועלים מהשטחים הפסיקו להגיע. מי שהצליח גייס עובדים תאילנדים, אבל רבים לא יכלו לעשות זאת. "יש חקלאים קטנים שאין להם בכלל מכסה לתאילנדים", מסביר מואסי. "הם נאלצו לצמצם משמעותית את היקף הגידולים, בעיקר בענפי הירקות שדורשים עבודה אינטנסיבית".
זה בערך הסיפור של סאמי גרה (62) מג'ת, שמגדל שעועית סינית בחלקה קטנה של כ־4 דונמים. בלי פועלים מהגדה, הוא עובד כמעט לבדו, מטפל בצמחים, קושר, משקה וקוטף. אנחנו פוגשים אותו בחלקה שלו, שיושבת ממש בתוך הכפר — ביישובים ערביים רבים לא מעט חלקות פזורות בין הבתים, מטעי זיתים, חממות, שדות קטנים. שטחים שהתפצלו עם השנים בין מגדלים שונים. "יש משפחות שיש להן היום 200 או 100 מ"ר בלבד", אומר גרה. "לפעמים ויתרו על הגידול, הפכו את מטע הזיתים הקטן לגינה, באים ויושבים בין העצים, מתאווררים. חקלאות זה כבר לא". החממה שלו, הוא אומר, "היתה חלק מהשטח של אבא של חמי. היו להם כמעט 24 דונם. שישה אחים ירשו את זה, כל אחד קיבל בערך 4 דונמים. חמי לקח את ה־4 דונמים שלו וחילק אותם לארבע הבנות שלו, כל אחת קיבלה דונם. מהברזל הזה עד שם" — הוא מצביע על אחד העמודים — "זה של אשתי. מהברזל ההוא עד השני זה של אחותה. ככה הכל מחולק. אני כאילו שוכר מהאחיות שלה את השטח, אבל הן לא באמת לוקחות כסף. אני מעבד הכל, בהסכמה שלהן. אבל עוד שנה, עוד שנתיים, מישהי תרצה לשתול כמה עצי זית או לבנות משהו קטן, ואז יישאר לי דונם אחד. ככה החקלאות מצטמצמת כל הזמן.
"זאת הבעיה שלנו במגזר הערבי. במגזר היהודי עובדים על 100 ו־200 דונם, אדמות של המינהל, שטחים גדולים. פה הכל מתחלק, כל דור מקטין עוד קצת".
למרות הכל, הוא לא עזב את האדמה. "בכלל למדתי הנהלת חשבונות, למדתי שרטוט, הייתי מסגר מכני, עבדתי גם בהרכבות", הוא מספר. "אבל ראיתי את אבא שלי עובד לבד, קשה, והרגשתי שאני צריך להישאר לידו". בעוד גרה מעבד את הקרקעות של משפחת אשתו, האב עדיין מעבד את 20 הדונמים המשפחתיים שלו, ובעתיד אלה יתחלקו בין חמישה אחים.
ולמה אתה לא נעזר בתאילנדים?
"עשיתי את זה, היו לי חמישה תאילנדים. אבל העלות של פועלים מהשטחים היתה הרבה יותר זולה, ועם התאילנדים היתה לי חוויה לא טובה". הוא מדבר על כך ש"מבחינה דתית זה לא התאים לי, היו מביאים בחורות, אלכוהול, זורקים בקבוקים", ומזכיר גם נזקים לתוצרת ולמגורים, אפילו גניבות.
"ואז היו לי פועלים מהשטחים, עד המלחמה, ועכשיו אני לא מוכן להביא אנשים בלי אישורים. לא שווה לי שהמשטרה תבוא אחר כך ותקנוס אותי".
אז מה אתה עושה?
"צמצמתי הכל. היו לי חצילים, עגבניות, פלפלים, שעועית. היום נשארתי כמעט רק עם שעועית, ואני עובד לבד. בבוקר אני קוטף, בערב ממיין. אשתי עוזרת לפעמים, הילדים עוזרים לפעמים, אבל הכל קטן יותר".
מה המשמעות של זה?
"ש־60%-70% מההכנסה שלי ירדו. פעם הייתי מרוויח טוב. אין לי אדמות גדולות, משאיות ושיווק ישיר. זה חלק מזה שלא משתלם לי להעסיק תאילנדים. אני שולח לשוק, ובדרך יורדים לי עמלות, הובלה, היטלים. יותר מ־25% מהמחיר הולך עוד לפני שהרווחת משהו. ואם לגדל עגבנייה עולה לי 3.5 שקלים לק"ג ובשוק משלמים לי 2 או 3 שקלים, אני מפסיד. אנשים רואים בסוף בסופר עגבניות ב־10 או 12 שקל, אבל החקלאי לא מקבל את זה. כמעט בכל הירקות בפחות מ־6 או 7 שקלים החקלאי מתחיל להפסיד".
5 צפייה בגלריה
פרופ' ח'מאיסי. "בלי תמיכה ממשלתית ייעודית ובלי התאמה של מנגנוני הקרקע, המים והתכנון למציאות של החקלאות הערבית — הענף ימשיך להצטמצם"
יישוב ערבי זה לא מושב
ראסם ח'מאיסי (67) מעבד את חלקות הזיתים הקטנות של משפחתו בכפר כנא, אבל מודה שאין בכך היגיון כלכלי, "זה רק להנאה. למעשה אני רק מפסיד על זה שאני עדיין מחזיק את הזיתים". אבל כשהוא עולה מהשטח, ח'מאיסי מסוגל לתת את המבט המקיף ביותר על משבר החקלאות הערבית, כפרופסור בחוג לגיאוגרפיה ולימודי הסביבה באוניברסיטת חיפה שהוא אחד החוקרים הבולטים של סוגיות הקרקע, התכנון והחקלאות בחברה הערבית (ובין השאר גם חבר בצוותי תכנון ארציים, כולל של תמ"א 35).
"החקלאות הערבית מצטמצמת כחלק מתהליך שינוי בתוך החברה עצמה", הוא מסביר. "המשק החקלאי מצטמצם כי הכדאיות שלו יורדת, ויש מעבר לעבודות אחרות, בתחומי השירותים והתעשייה. מה שהיה פעם מקור הכנסה מרכזי נהפך לתעסוקה משלימה. אנשים עדיין קשורים לקרקע ולא רוצים לאבד אותה, אבל זאת כבר לא הפרנסה המרכזית".
הדעיכה נגזרת רק מהשינויים החברתיים?
"לא, היא כרוכה גם בגורמים מבניים, בכך שהמדינה מעולם לא בנתה מנגנון שמתאים למציאות של החקלאות הערבית. היישובים היהודיים הכפריים מוגדרים מושב, קיבוץ או מושבה, ויש להם מנגנונים מסודרים, משבצות קרקע, משק קטן, ירושה לבן ממשיך. היישובים הערביים צמחו אחרת, יש בהם צפיפות שהיא לעתים יותר עירונית וכפרית, ויש בהם מעט קרקעות, כך שיש מאות אנשים שעוסקים בחקלאות, אבל בהיקפים קטנים מאוד. זה משפיע גם על עלות המים — כדי לקבל הקצאות מים מוזלות לחקלאות צריך לעמוד בתנאים שונים, לעבור ביורוקרטיה שלא מתאימה למגדלים קטנים. זה עוד חסם".
ומה אפשר לעשות כדי לסדר את זה? כדי לאפשר המשך של החקלאות הערבית?
"צריך לבנות מנגנונים שמותאמים למציאות של היישובים הערביים. גם בנושא המים המדינה דורשת ביורוקרטיה ותנאים שלא מתאימים למגדלים קטנים, ולכן צריך להקל את התנאים ולאפשר יותר התאגדויות חקלאיות ואגודות מים שיקבלו הקצאות מסודרות. בלי תמיכה ממשלתית ייעודית ובלי התאמה של מנגנוני הקרקע, המים והתכנון למציאות של החקלאות הערבית — הענף ימשיך להצטמצם".
מה שוות האיכות וההתעקשות
"לא משתלם לעבוד על 10 או 15 דונם. אם אתה לא גדול, חבל על הזמן", אומר מאהר דקה (54) מהכפר ימה שבזמר, שכמו כל האחרים בענף חווה על בשרו את השינויים. "אבא שלי היה חקלאי משנות השישים, אני למדתי בתיכון חקלאי, אני אוהב חקלאות, ולקחתי את העסק המשפחתי והגדלתי אותו".
ההגדלה הזאת התאפשרה דווקא מתוך הדעיכה של הענף: דקה חוכר שטחים מתושבים שהפסיקו לעבד את אדמותיהם. "זו חקלאות אחרת היום, אתה חייב להיות מדויק, בדשן, בחומרים, במים. חייב עובדים. אין כבר פלסטינים ואין כמעט ילדים שממשיכים בחקלאות".
כיום יש לו 70 דונם שבהם הוא מגדל חצילים, מלפפונים, פלפלים ועגבניות, והוא נשען על עובדים תאילנדים, אבל מודה שהשנים האחרונות מקשות גם על עסק מסודר ומתרחב כמו שלו. "אם גמרת את מכסת המים סוגרים לך את הברז. אתה חייב להיות מאוד זהיר, כל השקיה שלי היא חשבון מדויק. ועלות המים והעובדים מקשה עלינו את התחרות מול ירקות מהגדה ומירדן, וקודם גם מטורקיה. אי אפשר להתמודד איתם".
איך אתה מתמודד עם זה?
"אני עובד הכי מדויק שאפשר, עושה הדברה משולבת כדי לא להשתמש בחומרים מסוימים, מנסה להקפיד על האיכות. אבל גם כשהסחורה איכותית, גם אם המלפפון נמכר בחנות ב־5 שקלים, אני מקבל אולי חצי מזה".
ואם לא די בכל הקשיים הנתונים, מואסי מוסיף שחקלאים ערבים נאלצים להתמודד לעתים גם עם קמפיינים שמנסים להרתיע צרכנים יהודים מרכישת התוצרת שלהם. "מדי פעם יוצאים קולות של משווקים יהודים או חקלאים יהודים שעושים את זה, למשל בעיתונות הדתית ובמודעות בבתי כנסת", הוא מסביר. "כבר טענו שאנחנו משקים את התוצרת שלנו במי ביוב, משתמשים בחומרי הדברה לא תקינים, שמדובר בירקות ופירות באיכות ירודה. זה מסחר שיש לו ריח רע. תן לצרכן הישראלי לבחור לבד, הוא מספיק חכם לדעת מה תוצרת טובה ומה לא".
אחרי שנים של סיקור המשבר בחקלאות הישראלית ושיחות עם אינספור מגדלים בענפים שונים, אני חושב על הדמיון בין כולם. על האופן שבו הם מתמודדים עם קשיים בעיבוד השטח — כי יש פחות שטח, כי יש מלחמות שלא מאפשרות עיבוד, כי שינויי האקלים משפיעים על הכל; עם בריחת הדור הצעיר ופחות ידיים עובדות ואתגרים בגיוס פועלים, גם זרים; עם תחרות גוברת בגלל היבוא; עם מחירים שננגסים בגלל המשווקים והרשתות. האתגרים דומים, וגם הלהט. מי שנשאר בתחום, נצמד לאדמה ולעבודת האדמה, עושה זאת כי זה בנפשו, לעתים קרובות בנפש משפחתו. אבל כולם מספרים סיפור דומה — בלי הבנה של המדינה שצריך לתמוך בחקלאות המקומית, בדרכים שונות, גם העקשנים ביותר יתקשו לשרוד. הכל שברירי. גם הסלט שלנו.
* * *
ממשרד החקלאות וביטחון המזון נמסר בתגובה: "המשרד פועל לחיזוק החקלאות בישראל בכלל המגזרים והאזורים, מתוך תפיסה כי חקלאות מקומית חזקה היא מרכיב מרכזי בביטחון המזון הלאומי של ישראל.
לעניין סוגיית הקרקעות, הנושא מצוי בסמכות רשות מקרקעי ישראל, אולם הטענה המוצגת אינה משקפת את מלוא התמונה. המשרד פועל במשך השנים לקידום ופיתוח החקלאות בחברה הערבית ומקדם הקצאות קרקע לחקלאות צמחית ושטחי מרעה בהתאם לנהלים המקצועיים. בשנים האחרונות גם קודמו מהלכים להסדרת מקרקעין והרחבת הפיתוח החקלאי ביישובים שונים, בהם טובא־זנגרייה, מסעדה ומע'אר. במקביל המשרד מקדם תוכניות ותמיכות ייעודיות לחיזוק החקלאות בחברה הערבית, הדרוזית, הצ'רקסית והבדואית, בהתאם להחלטת הממשלה בנושא התוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית. בשנים 2026-2025 מושקעים כ־18 מיליון שקל בפיתוח ושדרוג תשתיות חקלאיות, ובהן תשתיות מים, דרכים חקלאיות, בתי צמיחה וטכנולוגיות מתקדמות, לצד תמיכות בענפים מרכזיים ובהם ענף הזית, המהווה מקור פרנסה משמעותי בחלק מהיישובים. בין הפרויקטים המרכזיים ניתן לציין את פרויקט בקעת בית נטופה, הכולל שיקום תשתיות, הסדרת ניקוז וקידום חקלאות בת־קיימא.
לעניין סוגיית מכסות המים, מדובר בסוגיה שמשפיעה על כלל החקלאים בישראל ולא על מגזר ספציפי. המשרד פעל וממשיך לפעול מול רשות המים לשמירה על המכסות הקיימות ולקידום פתרונות להגדלת מכסות בהתאם לצורכי החקלאות. כך אושרו לאחרונה תוספות מים לחקלאי הגליל העליון והגולן, בהיקף של כ־24 מיליון מ"ק לחקלאות בגליל העליון, לרבות לאזור גוש חלב, כ־5.7 מיליון מ"ק להשקיית אדמות הכבול וכ־7 מיליון מ"ק נוספים לחקלאות ברמת הגולן, מתוכם לפחות 1.5 מיליון מ"ק עבור הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן.
גם סוגיית המחסור בכוח אדם בתקופת המלחמה השפיעה על כלל ענפי החקלאות. כבר בתחילת המלחמה פעל המשרד לקידום פתרונות חלופיים בתחום כוח האדם, ובהם הרחבת היתרי העובדים הזרים בענף מכ־30 אלף לפני המלחמה לכ־70 אלף כיום. מספר העובדים הזרים בפועל עלה מכ־20 אלף עם פרוץ המלחמה לכ־50 אלף כיום. המשרד קידם הסכמים בילטרליים, ביניהם עם הודו וסרי לנקה, כדי להרחיב עוד יותר את אפשרויות הגיוס ולחזק את הרציפות התפקודית של החקלאות בישראל. לצד זאת, מחוזות המשרד עומדים בקשר שוטף עם כלל החקלאים, לרבות מהמגזר הערבי, וכל חקלאי יכול להגיש בקשות ולקבל מענה בהתאם לנהלים ולהקצאות הקיימות".
