מגדל האלפיון בירושלים
הלבייב שלכם חזר
השבוע נחשף ב"כלכליסט" כי מי שבונה את "בורג' חליפה הירושלמי", מבנה שנוי במחלוקת ומנקר עיניים שיתנשא לגובה 42 קומות בסמוך להר הרצל וישמש אולטרה־עשירים שיכולים לשלם 100 אלף שקל למ"ר, הוא לא אחר מאשר לב לבייב. כן, אותו לבייב שחתום על הסדר החוב הגדול בתולדות ישראל — כ־7.5 מיליארד שקל שאפריקה ישראל בשליטתו חבה לנושיה. אותו לבייב עם המטוס הפרטי והבית בעשרות מיליוני ליש"ט בלונדון והאחוזה על 15 דונם בסביון, שארגן לציבור מחזיקי האג"ח של החברה שלו תספורת של 3 מיליארד שקל כי חשב שהוא לא יכול ליפול. אותו לבייב, חרדי נשוא פנים, איש חב"ד וראש הפדרציות היהודיות של רוסיה, שחברת היהלומים שלו הורשעה בהברחת יהלומים לישראל בשיטות של מאפיה (בין השאר בתוך קונדומים), והמנכ"ל שלה נשלח למאסר, בעוד לבייב עצמו נמלט בעור שיניו מכתב אישום אחרי שלמרבה הנוחות שהה ברוסיה עד שיירגעו הרוחות.
"כל העניינים המשפטיים של לבייב נסגרו והסתיימו ללא שום רבב", אמר השבוע מנכ"ל החברה הבונה את המגדל בירושלים, אמנון מרחב. "לבייב הוא איש עסקים מצליח ופילנתרופ. כל הבנקים והמוסדות הפיננסיים עובדים או מעוניינים לעבוד איתנו". מרחב מקבל שכר מלבייב, אז אפשר להבין איך הוא מסתכל על הבוס המפוקפק וסבור שהוא "ללא רבב". אבל הבנקים והמוסדיים, שאמורים לממן את ההרפתקה הנוכחית, צריכים להיות יותר חשדניים, שלא לומר קפוצי ידיים ממש, מול אדם שברקע שלו יש שמיטת חובות עצומה וחברה שהורשעה בהברחה והלבנת הון ומנכ"ל שהלך לכלא. אדם רגיש ועדין שב־2016 השמיעה איילה חסון הקלטה שלו אומר "אני מחרבן על כל הבנקים... כי אני לא חייב לאף אחד כסף. אני משתין על כל הבנקים מלמעלה, כולל על רקפת (רוסק עמינח, אז מנכ"לית לאומי)".
וגם הציבור צריך להיות יותר חשדן מול גורד שחקים שמיועד לשפיץ של האלפיון, אבל נבנה בעיר ענייה להחריד שמשתייכת לאשכול 2 בדירוג הכלכלי־חברתי וספק אם יימצאו בה מאות הקונים לדירות הפאר במגדל. ופרנסי העיר, שדחו את התנגדויות הציבור שחשש גם לפגיעה באתרי ההנצחה בה, צריכים להיות ערים לכך שייתכן שלנגד עיניהם הולך ונבנה מגדל רפאים שלא היה כדוגמתו, מבנה גרוטסקי שאינו מחובר לסביבה ושנועד לשרת מיליונרים יהודים מהתפוצות אשר ירכשו בו דירה לשעת חירום שתעמוד ריקה רוב השנה. חשדנים ממש הם צריכים להיות, גם כשהמנכ"ל של לבייב מבטיח 5,000 מ"ר של שימושים ציבוריים ומרכז תרבות גדול ו"מתחם נושם".
בעולם עסקי מתוקן, לבייב לא היה מראה שוב את פרצופו בענף הנדל"ן הישראלי רק בגלל הבושה. אבל העולם אינו מתוקן ולבייב שוב כאן. האיש שאמר בריאיון ל"הניו יורק טיימס" שידע מגיל 6 ש"נועדתי להיות מיליונר", ושבהתקף הגרנדיוזיות שלו רכש בין השאר את בניין "הניו יורק טיימס" ואת מגדל השעון ההיסטורי בשדרות מדיסון במנהטן ובנה את הקניון הגדול ברוסיה, מבקש לחזור להיות גרנדיוזי, הפעם בבירת ישראל. "מי שהלכו איתנו לאורך כל הדרך לא התאכזבו — אני מאמין שזה יימשך", אמר לבייב במסיבת עיתונאים ב־2007 שסיכמה שנה מוצלחת של אפריקה ישראל, רגע לפני שמשבר הסאב־פריים ריסק את החברה. הוא כנראה הספיק לשכוח. תפקידנו להזכיר לו — ולעצמנו. // אמיר זיו
פיצול תפקיד היועמ"ש
כך משבשים בחירות
אחרי שחברי הממשלה ירקו על גלי בהרב־מיארה, קיללו אותה וניסו להדיח אותה מתפקידה — החלטה שבג"ץ ביטל — העלתה הממשלה הילוך והחליטה לפצל אותה.
אתמול אישרה ועדת חוקה לקריאה ראשונה את החוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ההצעה נועדה לחסל כליל את פונקציית היועץ כפי שהיא קיימת היום. החוק יכפיף את בחירת המפוצלים - היועץ והתובע הפלילי — לממשלה, עמדתו לא תהיה מחייבת ויהיה אפשר להיפטר ממנו אם ירגיז יותר מדי. והכי חשוב: ההצעה קובעת כי החוק ייכנס לתוקפו מיד לאחר שהכנסת תאשר אותו ולא בכנסת הבאה. בהרב עכשיו - החוצה.
הנימוקים בעד ונגד הפיצול ראויים, אבל בימים אחרים. היום אי אפשר לחסל את התפקיד. היועצת היא שומר הסף החשוב ביותר במאבק לשמירת קלסתרה הדמוקרטי והליברלי של המדינה שדוהרת לעבר משטר סמכותני־הלכתי. בהרב־מיארה, גם אם לא בלמה את ההפיכה המשטרית, הצליחה לעכב אותה וקנתה לאזרחי ישראל הזדמנות נוספת לבלום בקלפי את ממשלת נתניהו והכהניסטים.
לפיכך, הבחירות הקרובות הן היעד האמיתי של הפיצול: נתניהו ממש לא צריך את בהרב־מיארה בסביבה בחודשים הקרובים. ישנם שלושה שומרי סף שקריטיים לשמירת טוהר הבחירות. שניים כבר בידיו — המשטרה והשב"כ. עכשיו הוא רוצה גם את השלישי, את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. // משה גורלי
הסתרת ציוני מבחני המיצ"ב
זמן להכרזת עצמאות
בשבוע שעבר נחשף כי שר החינוך יואב קיש הורה לרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך (ראמ"ה) שלא לפרסם את תוצאות מבחני תנופה (מיצ"ב) במדעים, והשבוע — למרות הסערה והביקורת — התמיד בסירובו ודבק בהוראה שנתן לרשות. הוא עשה את זה כדי שלא נדע שרק 3% מהתלמידים בישראל עומדים ברמה הנדרשת לפי תוכנית הלימודים, וזו לא הפעם הראשונה שבה השר עיוות את נתוני המבחנים הארציים כדי להסתיר נתונים שאינם מחמיאים לו.
קיש הוא ללא ספק שר החינוך הגרוע בתולדות ישראל ויש לקוות שכהונתו תהפוך בקרוב לזיכרון טראומטי, אבל הדורסנות שלו חשפה גם דבר אחר: את העובדה שהגוף שאמור למדוד את הישגי החינוך בישראל חשוף לבריונות. כשהממשלה החליטה להקים את ראמ"ה ב־2007 היא קבעה גם ש"יובטחו בחקיקה עצמאותה ואי־תלותה". הבעיה היא שהחקיקה הזו מעולם לא עברה.
משום כך, שר החינוך של הממשלה הבאה חייב לוודא שהחוק יעבור, שראמ"ה תהיה עצמאית ושציוני התלמידים שיתפרסמו ישקפו את המציאות ולא את רצונותיו והזיותיו של כל שר חינוך כושל שלא מצליח להראות הישגים בשטח. // שחר אילן
מה נשאר מהרעיון היפה של "כנסת"?
בין שהכנסת הזו תתפזר או תצליח להשלים קדנציה מלאה, להבדיל מקודמותיה, נדמה שהקדנציה הזאת קצת רוקנה את הקונספט מתוכן. הכנסת הנוכחית לא מצליחה לפקח על עבודת הממשלה, לא כל שכן לכוון אותה לטובת הציבור ולרסן אותה במלחמתה בדמוקרטיה; שוב ושוב נשמעות קריאות "להחליף את כל ה־120"; ומנהיגי האופוזיציה הבולטים כרגע, נפתלי בנט ויאיר גולן, אפילו לא חברים בה. מה נשאר מהכנסת?
כשהיא נולדה, היא נתלתה באילנות גבוהים — בכנסת הגדולה, זו שלפי חז"ל כונסה בימי שיבת ציון וקיבלה את התורה במסורת שהתגלגלה ממשה במרוצת הדורות. בעוד "פרלמנט" מגיע ממילה צרפתית עתיקה ל"דיבור" ו"קונגרס" נולד מהמילה הלטינית ל"מפגש", הכנסת ביקשה לעשות יותר, לכנס את כולנו, את כל החברה, בעודה נאחזת בשמו של מוסד קדום שעסק בשיבה והתחדשות, בדיוק כמו שמדינת ישראל ביקשה לעשות. זה העיקרון — כולנו יחד, מכונסים, נשענים על העבר ופועלים למען העתיד.
ועכשיו נראה שיש לנו חברי כנסת שלא מכירים בעבר, לא חושבים על העתיד ומנותקים לגמרי מההווה. מומחים וסתם אזרחים עוסקים מדי פעם בשאלה אם לא צריך לשנות את כל המבנה (למשל, להגדיל את הכנסת, להוריד את אחוז החסימה, להישען גם על בחירה אזורית וכן הלאה), אבל נדמה שבשלב ראשון צריך קודם כל להתכנס בחזרה לרעיון העקרוני של בית נבחרים אמיתי, שמכנס אותנו ומתכנס למען טובתנו והתחדשותנו, כמו לפני 78 או 2,500 שנה. // דור סער־מן
