1 אנחנו מכירים את התחושה הזאת מכל משחקי "SimCity" על גרסאותיהם השונות, ובעצם מכל משחק שבו אנחנו צריכים לנהל משהו. לתקתק. לתעדף. להיות על זה, על הכל, כל הזמן. אבל אז מגיע הרגע שבו הדברים יוצאים משליטה, שכבר אין לכם מושג במה לטפל קודם. אתם רואים, חווים, את הקריסה, ואין לכם הרבה מה לעשות.
בסימסיטי היא מתסכלת במיוחד. כי כבר בניתם עולם שלם, במחשבה ובהשקעה. הקמתם עיר. אתם מתכננים אותה, מפתחים אותה, רוצים למשוך כמה שיותר תושבים, סימים, לגרום לעיר לשגשג ולראות את הסימים שלכם שמחים. בתחילת המשחק אתם בשליטה מלאה, בתחושת כוח נהדרת, אומניפוטנטיות. אתם הבוראים. תופסים שטח, מסמנים איפה יוקמו הבתים, בוחרים איפה נכון להרים אזור תעשייה ואיפה לפזר חנויות, בונים תחנת כוח, מניחים תשתיות, בתי ספר, בתי חולים, כבישים, חשמל, ביוב. העיר צומחת. זה נפלא. אבל אז מתחיל המדרון החלקלק. הכבישים נפקקים, רשת החשמל לא עומדת בעומס, גם הביוב, בתי הספר ובתי החולים לא מצליחים לתת מענה מספיק טוב לאוכלוסייה שגדלה, אין מספיק פארקים, מתקני ספורט, תחנות משטרה. תושבי העיר, באופן טבעי, נהפכים לנרגנים יותר ויותר. במקום לראות את הסמיילי שלהם אתם רואים פרצופים אדישים, ואז עצובים או כועסים. וכאילו שזה לא מספיק, מתכנני המשחק דאגו שבשלב הזה גם יתחולל איזה אסון. על העיר היפה שבראתם מאפס נופלים שיטפון, רעידת אדמה או פלישת חייזרים. אתם חייבים להצליח לתקן דברים במהירות וביעילות, או שהסימים שלכם יקללו ויעזבו את העיר, מה שיוביל לדעיכה עוד יותר מהירה שלה.
לאחרונה אני מרגיש שמדינת ישראל היא הסימסיטי שלנו, ואנחנו הסימים. חלק מהמערכות עדיין מתפקדות, אחרות מתחילות להתפורר, ויש כאלה שכבר נמצאות במצב מתקדם של ריקבון. וראש הממשלה שלנו, שהיה אמור להיות עסוק כל כולו ברווחת הציבור, שהיה אמור להיות מאוים מהפרצופים העצובים של הסימים שלו, איבד עניין לחלוטין. כל נבחר ציבור בר־דעת כבר היה מזמן מכריז על מצב חירום במערכת החינוך או בתחבורה, קובע יעדים ברורים, ממנה צוותי עבודה מהירים ויעילים, מציג לציבור את התוכניות שיבטיחו עתיד טוב יותר, יודע שהוא צריך לתת תקווה. איפה זה ואיפה אנחנו.
לישראל מגיעה ממשלה שאכפת לה. שמבינה את הבעיות לעומק, שמגייסת אנשי מקצוע מצוינים, שרוצה לעבוד כדי לפתור בעיות עכשיו, ולעתיד, שמוכנה לעשות את כל מה שדרוש
2 נתחיל בבתי הספר.
שר החינוך הנוכחי יואב קיש הוא כנראה הגרוע בתולדות התפקיד, אולי חוץ מהרב רפי פרץ (אבל הכהונה שלו היתה כל כך קצרה, פחות משנה, שהוא לא הספיק לעשות יותר מדי נזק). אני שמח, אפילו מתרגש, כשאני חושב שבקרוב הוא יעזוב את המשרד. ואני מקווה מאוד שמי שיחליף או תחליף אותו יהיו עסוקים בעיקר בפירוק משרד החינוך הקיים, ובבנייתו מחדש כגוף קטן ורזה שיסייע בדחיפת מערכת החינוך קדימה. היא חייבת את זה.
הרוב המכריע של הישראלים עוברים דרך מערכת החינוך, ולכן מכירים את חולייה. הניסיון של קיש להסתיר אותם, למרוח עליהם איפור, הוא לא יותר מפתטי. אגב, במקרה הנוכחי — בהוראה שלו לא לפרסם את ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים במדעים — לא כל האשמה מוטלת על קיש. כפי שהעירה לי בצדק עו"ד רחלי אדרי, לשעבר מנכ"לית התנועה לחופש המידע — גם הרשות הארצית למדידה והערכה אשמה. הגוף הזה, ראמ"ה, פועל תחת משרד החינוך, והוא יחסית עצמאי. ובכל זאת, בשנים האחרונות הוא פועל בעקביות לצמצם את השקיפות ולהפוך את מבחני המיצ"ב למבחנים שקשה מאוד להשוות את תוצאותיהם, בהשוואה בין בתי ספר ובין שנים. מה הפלא איפוא שכאשר מתברר ש־3% בלבד מתלמידי ישראל בכיתה ט' הגיעו לרף שמשרד החינוך עצמו הגדיר מספק, שר החינוך מתערב בפרסום הנתונים. אם מלכתחילה ראמ"ה היתה גוף חזק יותר, שמקפיד כל הזמן על שקיפות הנתונים ומפרסם בעקביות תוצאות ברורות ובנות־השוואה, בלי לעשות הנחות לעצמו או למשרד החינוך, השר לא היה יכול לטפס עליו.
התוצאות שכן נחשפו במבחני המדעים, ועוד יותר מכך התוצאות של תלמידי ישראל באנגלית ובערבית, חושפות את התמונה המלאה: מערכת החינוך שלנו בינונית, במקרה הטוב, עם כיסים קטנים של מצוינות. פה ושם יש מנהלות ומנהלים שמצליחים בדרך לא דרך לסתום את החורים בדלי שלהם, לגייס מורות ומורים מוכשרים חרף המחסור הידוע, ולהוביל מערכת קטנה שעובדת, שמלמדת, שמאפשרת לתלמידים לרכוש ידע בסיסי מאוד לחיים בעולם.
מעבר לכך — שלולית של בינוניות ומטה. מערכת חינוך שמייצרת בוגרים שאינם שולטים באנגלית, לא יודעים מספיק טוב מדעים ומתמטיקה, עם עברית דועכת, ואלימות גוברת. וזה עוד בלי להזכיר את מערכת החינוך החרדית המפלגתית.
אם נמשיך כך, נאבד את כל היתרונות שלנו. את היתרון הביטחוני, שמבוסס על ידע, טכנולוגיה, מחקר ופיתוח. את היתרון הכלכלי, שנשען על תעשיית ההייטק. נפסיד במרוץ הבינה המלאכותית, נפספס את מרוץ החלל, לכו תדעו כמה מרוצים עוד לפנינו שאין לנו סיכוי אפילו להירשם אליהם. ולא, קייטנת ה־AI שמשרד החינוך המציא לקיץ לא הולכת לשנות כלום.
במצב כזה, ראש ממשלה שאכפת לו מהמדינה, מעתידה, ממצב הילדים, מתחושות ההורים, היה עושה משהו. אבל את בנימין נתניהו המדינה, העתיד, הילדים, ההורים ובוודאי משרד החינוך מעניינים כקליפת השום. איך אני יודע? כי מלכתחילה הוא הפקיד את כל זה בידי יואב קיש. ואם זה לא מספיק, הוא הכניס עוד שר, חיים ביטון מש"ס, שכל עניינו במשרד לחזק את מערכת החינוך החרדית. ואם גם זה לא מספיק, ובכן, נתניהו לא עשה כלום בנושא מאז. הוא לא עושה גם עכשיו. הוא לא יעשה גם אחר כך.
3 נמשיך לכבישים, כאילו אנחנו עדיין משחקים סימסיטי ולא מבזבזים את חיינו בפקקים.
גם את מערכת התחבורה כל הישראלים חווים. ומקללים. כבר לא כל כך משנה מאיפה אתם רוצים לנסוע ולאן, באיזה יום בשבוע ובאיזו שעה, או שתעמדו בפקק, או שתקללו את התחבורה הציבורית. וגם במקרה הזה — כן, פה ושם יש כיסים שעובדים אחלה. זה לא משנה את העובדה שהמצב גרוע, ויהיה רק יותר גרוע. וזה ברור לכולם. השאלה היא למי אכפת.
ב־2017, למשל, אמיר לוי, אז ראש אגף התקציבים באוצר, הציג תחזית שלפיה עד 2030 הנוסעים ברכב יבזבזו עוד שעה שלמה בפקקים בכל יום. שנה אחר כך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת העריך שהנזק מהפקקים עלה בתוך חמש שנים מ־25 מיליארד שקל ל־35 מיליארד (הנזק נמדד בשעות אבודות, שבהן אנחנו לא עובדים, לא מבלים זמן עם המשפחה, לא צורכים שום דבר, לא מפתחים שום דבר חדש). בתחילת 2025 ספיר אפירגן, שהיתה רכזת התחבורה באגף התקציבים באוצר, הציגה נתונים שלפיהם בזמני השיא משך הנסיעה הממוצע בתל אביב ובירושלים מוכפל בשל הפקקים. לפני שבוע מחקר חדש של בנק ישראל גילה את מה שכל חוקרי התחבורה יודעים זה שנים: שעוד ועוד כבישים לא פותרים את בעיית הפקקים אלא רק מחמירים אותה.
איך הגענו לכאן?
הבעיה, כפי שהיטיבה איפרגן לתאר, אינה כסף. הבעיה היא ניהול בינוני, חובבני, כושל, וחוסר תשומת לב או עניין מצד קברניטי המדינה. כשאתה ראש ממשלה 20 שנה ואתה נוסע בשיירות שעוקפות הכל או טס במסוק, אתה לא רואה פקקים, ולא יודע מה קורה ברכבות, ולא מחכה לאוטובוסים שלא מגיעים. וכשאתה לא מדבר עם אף אחד סביבך שחי במציאות, אתה גם לא תדע. או שפשוט באמת לא אכפת לך.
כן, גם מצב התחבורה מעניין את נתניהו כקליפת השום. איך אני יודע? כי הוא הפקיד אותה בידי מירי רגב, שמתחרה רק בקיש על תואר השר/ה הגרוע/ה בממשלה. לא אכפת לה מהתחבורה, היא מתעניינת בטיסות לחו"ל, בטקסים, בהטרלת המחנה הפוליטי הנגדי ובגזירת סרטים. למשל, את זה שיחנוך בקרוב את המסילה המזרחית של הרכבת. הבחירות בפתח, אז מה זה משנה אם המסילה לא גמורה. רגב הרי כבר השיקה בטרם עת שתי רכבות קלות, בירושלים ובתל אביב. אה, והיא מתעניינת גם במינויי מקורבים, במשרד, ברכבת.
כמו חינוך, גם תחבורה היא תחום שבו ההסתכלות חייבת להיות לשנים רבות קדימה. היא דורשת ניתוחים מעמיקים ותכנונים ארוכי טווח של אנשי מקצוע. היא מחייבת אנשים רציניים שמסורים למטרה. כשאפילו היא נהפכת למפעל ג'ובים, אין לה סיכוי לעמוד בעומס.
4 פה ושם יש כאן עוד מערכות מתפקדות. יש לנו מים, למשל. אנחנו חיים במדבר, המצב רק מחמיר, אז זה לא מובן מאליו שיש לנו מים. אבל זה גם לא מובטח הלאה. אוכלוסיית ישראל גדלה במהירות, ואנחנו צריכים תוספת של 40-30 מיליון קוב מים בכל שנה, לא כולל התוספת שתידרש לדאטה־סנטרים שהמדינה רוצה שייבנו כאן. הנה עוד תחומים שבהם חייבים לחשוב שנים קדימה, ולשמחתנו מערכת המים מנוהלת כך שכבר היום ישנן תוכניות עבודה עד 2050 ו־2070. כך בדיוק צריך לעבוד.
גם מערכת החשמל מנוהלת יחסית בסדר. האתגרים שלה כרגע גדולים — צוואר בקבוק בהולכת החשמל לגוש דן, אי־יכולת להגדיל את הייצור כך שיענה על הביקוש להקמת אותם דאטה־סנטרים. אבל בסך הכל אנחנו חיים עם חשמל רציף, בלי השבתות והפסקות כמו בשנות השמונים.
מה שמאפשר לשתי המערכות האלה לעבוד כמו שצריך הוא הניתוק היחסי שלהן מהדרג הפוליטי. מקורות וחברת החשמל הן חברות עצמאיות, עם משק סגור (כלומר הן צריכות להיות כלכליות בניהול שלהן), עם רגולטורים עצמאיים יחסית (רשות החשמל ורשות המים), שנשענות על אנשי מקצוע. שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן מתעקש לנסות לכרסם בעצמאות שלהן ולדחוף גם לשם מינויים פוליטיים, אבל זה כאין וכאפס לעומת האפסות של מערכת החינוך ומערכת התחבורה.
5 ראש הממשלה שלנו הוא אלוף העולם בזיהוי לפני כולם. הוא היה הראשון לזהות את איום השרפות, את איום הרחפנים, את הסייבר, את ה־AI. הכל־הכל הוא זיהה לראשונה. כמה חבל שהוא לא אשכרה עושה משהו עם כל הראשוניות הזו. מה זה עוזר לנו אם הוא מזהה את הכל אבל לא פותר שום דבר? להגיד "אמרתי לכם" זה לא מנהיגות.
ישראל נמצאת במצב חירום. לא רק ביטחוני אלא גם חינוכי, גם תחבורתי, לא נכנסנו כאן למצב מערכת הבריאות, או למשבר האקלים, או לתחומים אחרים שצריך לתת עליהם את הדעת. לישראל מגיעה ממשלה שאכפת לה. שמבינה את הבעיות האלה לעומק, שמגייסת אנשי מקצוע מצוינים ומסורים, שרוצה לעבוד כדי לפתור בעיות עכשיו, ולעתיד. ממשלה שיודעת לעשות את כל מה שדרוש, כולל את הלא כיפי (להתפרק מסמכויות) ואת הלא פופולרי (להגיד "לא" למקורבים, לריב עם מוקדי כוח). תכף בחירות, וזה בסוף מה שאנחנו צריכים לזכור — מי בא לעבוד בשבילנו, בשביל כולנו, כדי להקל את החיים שלנו עכשיו ולהבטיח את איכות החיים שלנו בעתיד.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
