1יש תחזיות שקוראים אותן ומרגישים טוב, ויש תחזיות שכשקוראים אותן מרגישים שמישהו עבד קשה מדי כדי להרגיע אתכם. התחזית שחטיבת המחקר של בנק ישראל פרסמה בתחילת החודש שייכת לכאורה לסוג הראשון. אלו עיקריה: המשק עתיד לצמוח השנה ב־4%, מעט יותר מהפוטנציאל השנתי שלנו, ועוד יותר בשנה הבאה; האינפלציה מתכנסת ליעד; והריבית, שכבר ירדה פעמיים ברציפות, תרד עוד יותר.
מהכותרות שיצאו סביב התחזית אפשר להסיק שהמלחמה מאחורינו, התקציב מסתדר והמשק הישראלי בדרך למעלה. אבל האמת היא שהתחזיות האלה מופיעה מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. בלי רעש, בלי הדגשה מיוחדת, ובכל זאת היא המילה שמחזיקה את כל מגדל הציפיות הזה על הרגליים: אם. נזכרתי בזה השבוע כשהתחלנו למנות את 100 הימים האחרונים לחייה של הממשלה הזו ותהיתי אם כל ההנחות האלה אכן עתידות הולכות להתממש.
2בואו נתחיל מהחיובי, כי המספרים עצמם באמת יפים ומגיעים אחרי תקופה לא פשוטה. חטיבת המחקר מעריכה שהתוצר יצמח ב־4% השנה, ובשיעור מרשים עוד יותר בשנה הבאה: 5.5%. האינפלציה, אחרי תקופה ארוכה שבה שהתה מעל היעד וכולנו הרגשנו את זה בכל קנייה בסופר, אמורה להתכנס ל־1.8% בשנתיים הקרובות, במקום טוב באמצע טווח היעד. והריבית, אחרי שתי הפחתות רצופות, אמורה להמשיך לרדת עד לכ־3% בתוך שנה. זו תמונה שכל שר אוצר היה שמח לחתום עליה מחר בבוקר, ושכל מי שמחזיק היום משכנתא קורא בהקלה גדולה: צמיחה בריאה, אינפלציה מרוסנת, ריבית יורדת. אידיליה מקרו־כלכלית.
אחרי כמעט שנתיים שבהן כל דו"ח כלכלי נפתח במילים "על רקע המלחמה", נעים לקרוא סוף סוף דו"ח שנפתח במילים "על רקע ההתאוששות". זה נראה כמו אור בקצה המנהרה, בדיוק מהסוג שכולנו מחכים לו, גם אם זה רק במישור הכלכלי כרגע. והמספרים היפים האלה אינם שקריים בשום אופן. אף אחד לא בדה אותם. הבעיה היא שהם לא מתארים את מה שכבר קרה. הם מתארים את מה שאמור לקרות — בהנחה ששום דבר לא ישתבש. ואנחנו... אנחנו חיים באזור ובתקופה שבהם כל מה שיכול להשתבש, משתבש.
3כפי שבנק ישראל עצמו מודה כבר בפסקה השנייה, התחזית הזו גובשה בהסתמך על שורה שלמה של הנחות עבודה. למשל, חטיבת המחקר מניחה שתקציב הביטחון יגדל השנה ב־15 מיליארד שקל, קצת יותר מהרזרבה של 12.8 מיליארד שקל שהממשלה כבר הקצתה מראש לצורך הזה בתקציב 2026, ושבשנה הבאה ההוצאה הזו תצטמצם בחזרה. כלומר: התחזית היפה מניחה מראש שנחרוג מהמסגרת שאישרנו לעצמנו, אבל מקווה שזו תהיה החריגה האחרונה שלנו, בהתבסס על ההנחה שעצימות הלחימה בלבנון תפחת, כלומר שהפיילוט שהתחיל השבוע בשיתוף ממשלת לבנון יתברר כמוצלח. היא מתבססת גם על ההנחה שההסכם של האמריקאים עם האיראנים יחזיק מעמד, מה שיבטיח שמחירי האנרגיה בעולם יישארו נמוכים. אבל כולנו ראינו את חילופי המהלומות בין המדינות בשבוע האחרון. וזה עוד לפני שמגיעים להנחה הגדולה מכולן — שלא יתחדש עוד סבב לחימה מול איראן. כי כל סבב כזה גם עולה המון כסף, גם משבית חלק גדול מפעילות המשק, וגם יוצר אי־ודאות רבה קדימה. שורה שלמה של הנחות, שכל התחזית בנויה עליהן, ולכו תבינו מה הסיכוי שלהן להתממש.
ואולי הייתי נותן לזה לעבור, אחרי הכל זה לא חריג שכלכלנים בונים מודל על סמך הנחות יסוד כלשהן, אלמלא הדיווח של אדריאן פילוט השבוע בעיתון זה. לפי הדיווח, בזמן שהמסמך הרשמי מצייר משק שיוצא מהמלחמה, עם אינפלציה בשליטה ועוד הפחתות ריבית בדרך, בדיונים הפנימיים הבכירים בבנק ישראל מתארים תמונה מורכבת הרבה יותר: צמיחה פוטנציאלית שצנחה, תקציב פרוץ, והוצאות ביטחון שמכבידות עד כדי כך שהמדיניות של בנק ישראל, זאת שקובעת כמה יקר או זול יהיה לכם לקחת הלוואה, עלולה פשוט להיעצר באמצע הדרך.
במילים אחרות, ישנו המסמך הרשמי של בנק ישראל, שמשתדל מאוד להיות חיובי. ויש מה שנאמר בחדרים הסגורים. והפער בין שני הקולות האלה, אם להאמין לדיווחים, גדול מכדי לקבל אותו כעניין של מה בכך. בנק ישראל צריך להחליט מה המסר שהוא מעביר לציבור ולמשק, ומה הסיכויים שהנחות העבודה של התחזית האופטימית יקרסו. עם כל הכבוד לזה שכולנו זקוקים לתקווה, אנחנו ילדים גדולים שמסוגלים להתמודד עם המציאות.
אחרי כמעט ארבע שנים כל כך תנודתיות, הייתי מצפה מבנק ישראל לפרסם יותר מתרחיש אחד במסמך התחזית שלו, ולהוסיף לפחות עוד שניים: אחד אופטימי יותר, אחד פסימי יותר
4לא מדובר בוויכוח של שלושה כלכלנים בירושלים על מספרים בטבלה שלא מעניינת אף אחד. הרבה דברים בכיס שלכם ובעולם האמיתי מושפעים מהמספרים האלה. ההחזר החודשי של המשכנתא שלכם, הריבית על האשראי העסקי של החבר שלכם שהחליט לפתוח עסק, תוכנית ההשקעות של החברה שאתם עובדים בה — כולם נשענים כרגע על ההנחות שהמלחמה לא תתחדש ושתקציב הביטחון לא ייצא משליטה. אני מודה שכשקראתי את התחזית בפעם הראשונה, זה מה שעצר אותי: לא המספר עצמו, אלא כמה אנשים כבר מתכננים את החיים שלהם על סמך ה"אם" הזה בלי לדעת בכלל שהוא שם, כתוב באותיות קטנות.
אם אחת או כמה מההנחות של בנק ישראל לגבי התחזית לא תתממשנה, מהלך הפחתת הריבית עלול לעצור באמצע הדרך למטה. בתרחישים גרועים במיוחד, הריבית עלולה לשוב לעלות. גם האינפלציה עלולה לעלות מחדש, בדיוק כשהתחלנו להתרגל לזה שהיא לא. וכל תוכנית שבנו בשקט בחודשים האחרונים משפחות וחברות כאחד תצטרך להתעדכן מהר לצד השלילי. מי שקנה דירה על סמך תחזית לריבית יורדת ימצא את עצמו עם החזר חודשי גדול מכפי שתכנן. מי שהרחיב עסק על סמך תחזית לצמיחה יגלה שהוא צריך להצטמצם. זו בדיוק הבעיה עם תרחיש שמניח שרק הטוב ביותר יתממש: במדינה שבה אנשים מחפשים כל ענף להיאחז בו, כל שביב של תקווה, תחזית שמבוססת על כל ההנחות האלה עלולה להישמע כמו עובדה מוגמרת, ואנשים יבנו עליה.
5אני חלילה לא אומר שהתחזית שקרית. אנשי חטיבת המחקר בבנק ישראל הם האחרונים לייפות את המציאות. הם עושים בדיוק את מה שהם אמורים לעשות: לקחת את המידע הטוב ביותר שזמין לרשותם כיום ולבנות על בסיסו תרחיש סביר. מה שכן, אחרי כמעט ארבע שנים כל כך תנודתיות, הייתי מצפה לראות יותר מתרחיש אחד במסמך התחזית הזה. לפחות עוד שניים — אחד אופטימי יותר, אחד פסימי יותר. בדומה לתחזית הראשונית שהוציא הכלכלן הראשי במשרד האוצר בתחילת המלחמה, כשהאי־ודאות היתה קיצונית ממש. כך, מי שיקרא את המסמך הזה יבין מה מנעד האפשרויות הכולל, ולא יתייחס למספרים האלה כעובדה, שעל פיה יש לקבל החלטות.
ישראל היא כלכלה קטנה שנמצאת כבר כמעט שלוש שנים במלחמה שלא ממש נגמרת, מבודדת מדינית יותר משהיתה במשך שנים, עם תקציב ביטחון שגדל שוב ושוב מעבר למה שתכננו, ועם יציבות ביטחונית ופוליטית שאף כלכלן בעולם לא באמת יודע לתמחר. ויותר מזה. אנחנו בתקופת בחירות. אני מבין שכלכלני בנק ישראל לא יכולים להכניס את הבחירות לתחזית שלהם. ובכל זאת, כולנו יודעים שבתקופה הזו כל מה שיכול להסלים מבחינה פוליטית — יסלים. מספיק לצפות בסרטוני ה־AI שיצאו השבוע מבית מדרשו של הספין דוקטור הראשי של הליכוד כדי להבין לאילו תהומות אנחנו עוד עלולים להגיע. אין לי מושג אם האפשרות של חרחור מלחמה מחדש נמצאת על השולחן או לא, ממניעים פוליטיים, אבל בשלב הזה אני מודה שאני לא יכול לפסול את האפשרות הזו על הסף.
בתקופה כל כך מטלטלת כמו זו שצפויה לנו, תחזית כלכלית שבנויה על כל כך הרבה הנחות מרגיש לי יותר רעועה מיציבה. אולי זה רק אני. אולי זו הדרך שלי להנמיך ציפיות כדי להתאכזב לטובה. אולי זו הדרך שלי להסתגל לעובדה שהמונדיאל נגמר, הקיץ רותח, ויש לא מעט אנשים שיש להם אינטרס להפוך את החיים שלנו ליציבים פחות כדי להמשיך לשבת על הכיסא. ואולי זו דווקא העובדה שהתקופה הזו באמת ממלאת אותי תקווה. תקווה שהפעם יש סיכוי שהתחזית האופטימית תתממש.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
