1 שלוש וחצי השנים האחרונות נתנו לנו את כל הסיבות האפשריות להיות מאוד מרוכזים בעצמנו, כאן בישראל. זה לא שלפני זה לא היינו כאלה, אבל לפחות בשלוש וחצי השנים האחרונות זה היה מוצדק. אבל בזמן שאנחנו מרוכזים בעצמנו העולם עובר שינויים מרחיקי לכת, שבסופו של דבר ישפיעו גם עלינו. הגדול והברור שבהם הוא מהפכת ה־AI, שעדיין מוקדם להתנבא איך היא תעצב מחדש שלל היבטים בחיינו. אבל יש עוד שינוי, לא פחות גדול, שחייבים להתעכב עליו, והוא נוגע להרגלי הסחר העולמיים, לאופן שבו מדינות מאפשרות למגזרים העסקיים שלהן לסחור אלה עם אלה. זה נשמע משעמם כמו ספר טלפונים, אבל יש לשינוי הזה השלכות מרחיקות לכת על יוקר המחיה ועל רמת החיים שלנו.
מאז שנות השמונים והתשעים, העולם פתוח. זה שקוף לנו, אבל מעצב את היומיום שלנו. אנחנו מזמינים מוצרים מחו"ל. החברות שאנחנו עובדים בהן מוכרות לכל מדינה שהן רוצות. המפעלים מייבאים רכיבים וחומרי גלם מכל מקום. זה משפיע על מחיר הטלפון שלנו, על האפליקציות שאנחנו מתקינים בו, על התרופות ותוספי התזונה שאנחנו צורכים, על הקפה שאנחנו שותים, על הבגדים שהילדים לובשים, על האחסון בענן של התמונות שלנו, על הסדרות שאנחנו רואים בסוף היום. אנחנו חיים על תשתית של סחר בינלאומי, נשענים על המובן מאליו שלפיו הכללים שהתרגלנו אליהם עד היום יהיו תקפים גם מחר.
אבל זה כבר לא כל כך מובן מאליו. הכללים משתנים. הם פחות יציבים, פחות צפויים, והרבה יותר פוליטיים. אבן היסוד של סחר בינלאומי, המכסים, נהייתה הרבה יותר נזילה. היא יכולה להשתנות ברגע, מסיבות של ביטחון לאומי, מתוך רצון להגן על תעשייה מקומית, בניסיון להגביל העברת מידע. כל שינוי כזה מתגלגל למחיר שאנחנו משלמים, למקומות העבודה שלנו, וליכולת של חברות ישראליות לצמוח בעולם. ואם בעבר יכולנו להבין בקלות, למספר, לתמחר, את המכסים הקיימים והידועים, כיום הרבה יותר קשה לצפות את ההשלכות שלהם.
דו"ח של לשכת המסחר הבינלאומית, ICC, מנסה בכל זאת למדוד כדי להבין עד כמה העולם עדיין פתוח, ועד כמה אפשר לסמוך על הפתיחות הזו. החדשות הטובות: הכפר הגלובלי לא נסגר. לפחות לא לגמרי. החדשות הרעות: השינויים מהירים מאוד. כדאי שנבין את זה, כי כולנו נרגיש את זה.
החלטות סחר של הנשיא טראמפ, למשל, נראות רחוקות מחיינו, אבל הן יכולות להשפיע על הקניות שלנו, על השירותים הדיגיטליים, על מקום העבודה, על יציבות המשרות שלנו, על היכולת להתחייב למשכנתא
2 51 עמודים עמוסי טבלאות ומספרים יש בדו"ח הזה. הוא לא בוחן את ישראל, רק את הכלכלות הגדולות בעולם, ה־G7 — ארצות הברית, קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה ויפן. נכון, זו לא תמונה מלאה, אבל כיוון שהמדינות האלה אחראיות יחד לכמעט שליש מהסחר העולמי, ומאחר ששני השלישים האחרים נושאים אליהן עיניים, כשכללי המשחק ב־G7 משתנים השינויים מורגשים בכל מקום.
נקודת המוצא של הדו"ח היא שאי אפשר להסתכל רק על המכסים. חלק גדול מהסחר כיום הוא סחר בשירותים — תוכנה, דאטה, ענן, ידע, השקעות. דברים שלא מגיעים לעמיל המכס בנמל. חייבים להסתכל גם עליהם. אז מחברי הדו"ח בדקו חמישה דברים: את המסחר של המדינות המדוברות עם מדינות אחרות, את מדיניות הסחר הרשמית שלהן, עד כמה היא יציבה, וגם עד כמה הן פתוחות להשקעות זרות ועד כמה הן פתוחות לסחר דיגיטלי.
הנקודה החשובה כאן בעיניי היא היציבות. חברות עסקיות יודעות להתמודד עם כללים שהן לא אוהבות. הן יודעות לשנות מחירים, להחליף ספקים, למצוא שווקים חדשים, לייצר פתרונות — נניח, כשהעולם נסגר בגלל מגפה אדירה ואתה מגלה שאתה לא יכול להוציא כלום מהמפעלים שלך בסין. עסקים הם דבר יצירתי, וחברות טובות יכולות להיות יצירתיות מאוד. אבל גם הן מתקשות להתמודד עם כללי סחר שמשתנים כל הזמן. כדי להתמודד עם משהו הן צריכות להבין אותו, וצריכות לדעת שזה המצב. שהוא לא ישתנה שוב מחר.
הדו"ח הקודם של ICC פורסם ב־2017. מאז פרצו מלחמות הסחר בין ארצות הברית לסין (ולשאר העולם, למעשה), הקורונה, המלחמה באוקראינה, משבר שרשראות האספקה והבינה המלאכותית. כמעט כל אחד מאלה שינה את העולם העסקי, וחלק מהם שינו את מגבלות הסחר. העולם שהדו"ח בחן ב־2017 כבר לא קיים, והביטחון במסחר הפתוח נשחק משמעותית. איך זה נראה בדו"ח? כל המדינות קיבלו את הציון הנמוך ביותר בדיוק בסעיף הזה, של יציבות מדיניות הסחר.
3 מסחר פתוח קריטי לרווחה האנושית. אנחנו יודעים את זה כנראה מראשית ההיסטוריה, והוגים גדולים ניסחו את זה היטב כבר מזמן — אדם סמית ב"עושר העמים" בסוף המאה ה־18, דוד ריקארדו בתחילת המאה ה־19. כל סטודנט לכלכלה למד את זה מאז. ועכשיו כאילו העולם שכח.
כי הציון הממוצע שהמדינות מקבלות בפרמטר יציבות מדיניות הסחר הוא 2.77 מתוך 6. זה ציון נכשל, מכל בחינה. המשמעות שלו היא שהמדינות משנות את הכללים לעתים קרובות, ומשתמשות ביותר ויותר כלים כדי לחסום את הסחר, מה שמקשה מאוד על חברות לתכנן קדימה.
ארצות הברית, אומת הסחר החופשי, היא הדוגמה הקיצונית ביותר לחוסר היציבות. הציון שהיא קיבלה הוא 1. 1! מתוך 6! זה הציון הנמוך ביותר האפשרי. וחתום עליו אדם אחד — הנשיא דונלד טראמפ. מלחמות הסחר שלו, שהתחילו בקדנציה הראשונה והסלימו בשנייה, הפכו את מדיניות הסחר האמריקאית להרבה פחות צפויה. זה לא אומר שכל חברה בעולם תברח ממסחר עם האמריקאים. ארצות הברית היא עדיין השוק הגדול ביותר. טראמפ יודע את זה וחוגג על זה. אבל כשהשוק החשוב בעולם נהיה מקור גדול של חוסר ודאות, כולנו בבעיה.
כי חברות לא יודעות אם מחר המוצר שלהן יוגדר רגיש או ביטחוני או כזה שהאמריקאים רוצים לייצר בעצמם, ומה יקרה לחומרי הגלם שהן מייבאות מהמזרח, ואילו שווקים חדשים כדאי להן לפתח, ואיך לתכנן לשנים קדימה. עסקים חייבים לתכנן קדימה. הנה דוגמה טרייה: ההחלטה הקפריזית של הממשל האמריקאי לא לאפשר שימוש מחוץ לארצות הברית במודלי ה־AI החדשים של חברת אנתרופיק, ואז ההחלטה לבטל חלק מההגבלות, והכל בתוך כשבועיים.
השגעת הזאת הסעירה את חובבי המודלים, אבל היא כאמור רק דוגמה אחת. החלטות אחרות נוגעות גם למי שמעולם לא ניסה לעבוד עם AI, כי אולי הן תוקעות את המשלוחים שלו, כי אולי הן משבשות שירותים דיגיטליים שהוא מקבל, כי אולי מקום העבודה שלו נקלע לקשיים בגללן, כי אולי המשרה שלו הרבה פחות יציבה. אולי גם הוא פחות יכול לתכנן לשנים קדימה, למשל אם הוא יכול לקחת משכנתא. זה מה שקורה לנו כשגלגלי השיניים של הסחר העולמי חורקים.
4 הדו"ח של לשכת המסחר הבינלאומית כאמור לא כולל את ישראל, אבל אנחנו בהחלט יכולים ללמוד ממנו. בניגוד למדינות שנבדקו, לנו אין שוק פנימי ענקי. אנחנו מדינה קטנה, עם כלכלה קטנה. אנחנו לא יכולים למכור רק לעצמנו, ולא יכולים לייצר הכל לבד. אנחנו חייבים להיות מחוברים לעולם כדי לחיות ברווחה, וכדי לצמוח.
זה היה נכון תמיד, אבל זה נכון בייחוד עכשיו. במלחמה שלא נגמרת, בבידוד מדיני חמור, בתוך עולם שהרבה מאוד מדינות, חברות ואנשים בו לא אוהבים אותנו, קשה במיוחד לחיות ברווחה, ולצמוח. לא בכדי ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על סופר־ספרטה, על ישראל שתדע לייצר בעצמה יותר דברים ולא תהיה תלויה באחרים. מדינה במלחמה צריכה יתרות, מלאים, תעשייה ביטחונית חזקה, יכולות עצמאיות בדברים קריטיים.
אבל זה לא ישים. אנחנו לא יכולים. אבל גם אם בתיאוריה היינו יכולים, אין תחליף לעולם פתוח. עולם פתוח משמעו שאנחנו יכולים להיות מדינה גדולה ממידותיה האמיתיות. בהייטק, למשל, אנחנו עושים את זה. בעולם סגור, במשק כמעט אוטרקי, הכל יתכווץ, הכלכלה, רמת החיים שלנו. נהיה קטנים בהרבה ממידותינו, מיכולתנו, מאיכות החיים שבה ראוי לחיות.
לכן הדו"ח על המסחר הבינלאומי צריך להיות עבורנו קריאת השכמה. כן, המסחר הבינלאומי נהפך למורכב יותר. וכן, מצבנו קשה יותר. אז אנחנו חייבים, ממש עכשיו, לעבוד קשה יותר כדי להישאר מחוברים לעולם המשתנה במהירות. אנחנו חייבים להיות יצירתיים גם בתנאי האי־ודאות. לחתום על הסכמי סחר נוספים, לגוון את נתיבי הסחר, לשמור על יחסים טובים עם כמה שיותר שווקים, להבין לאן זזים כללי הדאטה והסחר הדיגיטלי, ולעזור לחברות ישראליות לנווט בעולם הזה. לא בסיסמאות, אלא בעבודה ממשלתית משעממת, אפורה, יומיומית.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
(מקור: ICC Open Market Index)
