הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בואו נאתגר את עצמנו לרגע: מצב מערכת החינוך — מי אשם בו? יואב קיש? בנימין נתניהו? והפקקים הכבדים, מי אשם בהם? מירי רגב? אולי גם נתניהו? ואם נסתכל על הצלחות: מי אחראי למתקפה על איראן? נתניהו? המוסד? צה"ל? ובעצם, אנחנו לא יודעים בוודאות שהמתקפה על איראן היתה מוצלחת, ואז באחריות מי זה? צה"ל? המוסד? נתניהו?
השאלות האלה אולי נראות מגוחכות — אנחנו יודעים שהפקקים התחילו לפני מירי רגב, וששורשי הבעיות במערכת החינוך עמוקים בהרבה מיכולת ההשפעה של קיש. גם המערכה מול איראן היא אירוע כל כך מורכב שאין דרך לייחס אותו, כהצלחה או כישלון, לגורם אחד ויחיד. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו מסוגלים להכיל את המורכבות של העולם.
או שאולי לא?
שלושה חוקרים ישראלים, מומחים למדע המדינה, בדקו עד כמה הקיטוב הפוליטי משפיע על התפיסות שלנו לגבי דברים שאמורים להיות עובדות שאינן שנויות במחלוקת. למשל, התפקוד של שירותים ציבוריים. עד כמה הדעות שלנו משפיעות על התשובות שלנו לגבי מצב התחבורה, מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת אכיפת החוק?
החוקרים — ד"ר סער אלון־ברקת מאוניברסיטת חיפה, פרופ' אמנון כוורי מאוניברסיטת רייכמן וליאור שוורץ, גם הוא מחיפה — לא בדקו מה התשובות לשאלות האלה, אלא אם הן עקביות. אם היום אנחנו חושבים שמצב התחבורה הציבורית רע אין סיבה שמחר נחשוב אחרת, אם לא קרה שום דבר דרמטי. אבל המחקר העלה שבכל זאת זה קורה. הם גילו שאם הממשלה מתהפכת, אם הקואליציה נהפכת לאופוזיציה והאופוזיציה לקואליציה, גם התפיסות של הציבור לגבי השירותים הציבוריים מתהפכות. מה שהיה רע פתאום טוב. וכשהממשלה מתהפכת שוב, מה שטוב נהפך לרע. ובמילים אחרות, הקיטוב הפוליטי שרט אותנו עמוקות.
2 כך נעשה המחקר, שהתנהל תחת המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן ופורסם בכתב העת "Political Behavior": כעשרת אלפים אנשים השתתפו בשבעה סקרים שונים, בין ספטמבר 2020 לספטמבר 2023. כלומר אנשים נשאלו על התרשמותם מהשירותים הציבוריים מאז ימי ממשלת נתניהו הקודמת, תשעה חודשים לפני השבעת ממשלת בנט־לפיד, בזמן כהונתה של הממשלה הזאת, ובתקופתה של ממשלת נתניהו הנוכחית, רגע לפני 7 באוקטובר.
הממצאים של הסקרים האלה חד־משמעיים. פשוט הביטו בגרפים שמצורפים כאן: הציונים שהנשאלים נותנים לשירותי החינוך, הבריאות, התחבורה ואכיפת החוק עולים ויורדים בהתאם לממשלה — לא לתפקודה, אלא אם זו ממשלה שהם תומכים בה או לא. בימי ממשלת בנט־לפיד תומכי נתניהו חשבו שהכל רע, וברגע שהוא חזר לשלטון פתאום הכל נהיה יותר טוב. ולהפך — ברגע שנתניהו בשלטון מתנגדיו חושבים שהשירותים גרועים, וברגע שהוא לא בשלטון הדברים מיד משתפרים.
המגמות ברורות, אבל יש מקום להסתייגות, וגם החוקרים מודעים לבעייתיות של מחקרים כאלה: לאנשים יש נטייה להגזים, או לשקר בכוונה, כדי להשפיע על שאלונים שהם תופסים כסקרים פוליטיים. "חלק מזה נובע מכך שאנשים נוטים להביע את השיוך הפוליטי שלהם ולעודד את המחנה שלהם, וזה בא לידי ביטוי בסקרים", הסביר לי ד"ר אלון־ברקת. "כששואלים אנשים אם מצב הכלכלה טוב, הם בעצם עונים על השאלה אם הם תומכים בממשלה או לא. בספרות קוראים לזה 'אפקט המעודדות'".
כדי להתגבר על האפקט הזה שלושת החוקרים חיפשו סקרים ניטרליים, כאלה שאנשים לא תופסים כפוליטיים, ולכן לא משתמשים בהם כדי לעודד את הממשלה או לתקוף אותה. ההנחה היתה שאם ימצאו סקרים כאלה, ואם הממצאים בהם יהיו דומים לממצאים אצלם, זה יבהיר ש"אפקט המעודדות" לא שיחק כאן תפקיד מרכזי. סקרים ניטרליים חופפים יכולים לחזק את הממצאים שלהם.
והסקרים הניטרליים האלה נמצאו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלמ"ס לא נתפסת בציבור כגוף מוטה פוליטית (מזל, אחרת היינו בבעיה קשה מאוד). היא סוקרת אנשים במשך כל השנה. והיא שואלת אותם מיליון סוגים של שאלות, מ"כמה אתם מוציאים בשבוע על מסטיקים?" עד "האם אתם יודעים מה זו ריבית דריבית?". בין לבין, היא שואלת גם מה דעתם על איכות השירותים הציבוריים. אבל היא לא שואלת על השתייכותם הפוליטית. זה מה שמאפשר לה להישאר ניטרלית, ומה שמקשה קצת להשוות לממצאים של המחקר של אנשי רייכמן וחיפה.
כדי להתמודד עם האתגר הזה החוקרים בנו מודל סטטיסטי שמבוסס על הנתונים שהלמ"ס כן אוספת ממשתתפי הסקרים שלה, ובעיקר על מקום מגוריהם. ואת מקום המגורים אפשר להצליב עם תוצאות ההצבעות לכנסת באותו היישוב. זה לא כמו לשאול אנשים למי הם הצביעו, אבל במדגם של 14 אלף הנשאלים בלמ"ס, החוקרים הצליחו לבנות מודל עם רמות דיוק של 80% לגבי ההשתייכות הפוליטית. מבחינתם זה היה טוב מספיק כדי להסיק מסקנות.
והמסקנה היתה שכן, ההטיה הפוליטית באופן שבו הציבור תופס את השירותים הציבוריים קיימת באופן מובהק גם כשבודקים את הסקרים הניטרליים של הלמ"ס. זה לא עניין של הגזמות ושקרים בסקרים. זו המציאות: הקיטוב בחברה הישראלית חלחל עמוק עמוק לתוך תפיסת המציאות שלנו.
בימי ממשלת בנט־לפיד תומכי נתניהו חשבו שהכל רע, וברגע שהוא חזר לשלטון פתאום הכל נהיה יותר טוב. ולהפך. הקיטוב הפוליטי חלחל עמוק לתפיסת המציאות שלנו
3 זו תופעה מוכרת, לא רק בישראל. בארצות הברית, המערכת הדו־מפלגתית מייצרת קיטוב פוליטי מובהק מאוד, שקיים שנים על שנים. ראו אותו, למשל, בתקופת רייגן, וקלינטון, ובוש, שני הבושים, ואובמה, ובוודאי בימי טראמפ. ובארצות הברית יש מחקרים מקיפים וותיקים על הקיטוב, על השפעת ההשתייכות הפוליטית על תפיסת המציאות, ואלה מעלים שהקיטוב החריף עם הזמן ומשפיע יותר ויותר על מה שאמור להיות עובדתי. זה קרה בגלל מבנה המערכת הפוליטית, עליית הרשתות החברתיות ותיבות התהודה שהן מייצרות, וגם בגלל התקשורת הממוסדת. בארצות הברית, כמו בישראל בשנים האחרונות, התקשורת מקוטבת לחלוטין. הדמוקרטים לא מאמינים למה שנאמר בפוקס, הרפובליקנים לא מאמינים למה שמשדרים ב־CNN. כך שכל מחנה צורך את החדשות שלו, מבעד לפריזמה שלו, ולא יודע איך נראה העולם בעיני אחרים. כך גם התפיסה של הדברים הבסיסיים ביותר נהיית פוליטית. וכשהשלטון מתחלף, מה שהיה טוב נהפך לרע, ומה שהיה רע נהפך לטוב.
זה מסוכן מאוד. לפי החוקרים, ברגע שהמערכות הציבוריות נתפסות רק דרך פריזמה פוליטית, לממשלה — כל ממשלה — אין שום תמריץ לשפר את איכות השירות לציבור. אם ממילא המצביעים של נתניהו סבורים שתחת הנהגתו הכל טוב, למה שהממשלה שלו תנסה שבאמת יהיה טוב? (ולהפך, כמובן, ולהפך). אלון־ברקת ניסח לי את זה באופן חריף: "אם אנחנו לא מסוגלים להסכים בינינו שמשהו עובד או לא, כל הרעיון של דמוקרטיה ונבחרי ציבור ומשרתי ציבור שמגיבים לציבור פשוט לא עובד".
ייתכן שהטענה הזו מרחיקת לכת יותר מדי. שהקיטוב לא עד כדי כך גדול ומשפיע, ושבתוך תוכם אנשים יודעים שהמציאות מורכבת. ועדיין, על פני מספיק זמן הנדסת התודעה עובדת. מתי בפעם האחרונה היה כאן קונצנזוס על משהו? אין על חיי החטופים, ואין על חיי היומיום שלנו. מתי בפעם האחרונה היתה כאן הסכמה פוליטית מקיר לקיר על כך ששירות כלשהו לא טוב ושצריך לשפר אותו?
ניסיתי להיזכר מתי זה קרה, והגעתי לתמיכה הרחבה ברפורמה בסלולר, ששחררה אותנו מהתלות בשלוש חברות בלבד (2010); למחאת הקוטג' (2011); ואולי גם למחאת הצהרונים (2016). אלה שלושה מקרים שבהם סנטימנטים ציבוריים גורפים, חוצי מחנות, הובילו לשיפורים של ממש שהממשלה עשתה למען הציבור. אבל כאמור, שם זה נגמר. הקונצנזוס האזרחי האחרון שהצלחתי לחשוב עליו היה לפני עשור.
4 איך עוצרים את מגמת הקיטוב ומתחילים לחזור למציאות משותפת שאפשר להסכים עליה, כדי שתשתפר? נדרשים כל מיני צעדים. יש צורך בחשבון נפש בתקשורת. הרשתות החברתיות צריכות להשתנות. וגם אנחנו.
וגם שיטת הממשל. חשבו על הבחירות לרשויות המקומיות, שלרוב אינן נוגעות למחלוקות פוליטיות גדולות. בוחרים בהן את מי שעושה לעיר הכי טוב. את ראש העירייה שמשפר את החיים והשירותים, שפותר בעיות וקשוב לתושבים. זהו. פשוט. אם הרשויות המקומיות יקבלו יותר אחריות ליותר שירותים — חינוך, בריאות, תחבורה וגם אכיפת חוק — נוכל להמשיך להתמקד באפקטיביות של מי שמעצבים את חיינו ולא בהשתייכותם הפוליטית. נוכל לדרוש שהשירותים ישופרו, אחרת הם ילכו הביתה. וכשהרשויות המקומיות יעסקו יותר בכל מישורי החיים האלה, הפוליטיקאים ברמה הארצית יוכלו, בשאיפה, להתרכז בבעיות הגדולות.
ובינתיים, גם הם צריכים להשתנות. זה שאנחנו מסוגלים להכיל מורכבות ולהבין שלא הכל באשמת נתניהו או רגב או בנט לא אומר שהם פטורים מאחריות. הסיפור עם התקלה ברכבת לפני שבועיים הוא דוגמה טובה לכך בעיניי: התקלה עצמה לא היתה באחריות רגב. לוודא שמתקנים אותה הכי מהר שאפשר ולסייע לציבור לעבור אותה הכי קל שאפשר — זה לגמרי באחריותה. אנחנו נעבוד על לשנות ולצמצם את הקיטוב. הם צריכים פשוט לעבוד.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
