הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1לפני כמה חודשים נפגשתי עם חניכים מאחת המכינות הקדם־צבאיות. חבר'ה טובים, שלוקחים שנה לפני השירות הצבאי כדי להבין טוב יותר את המדינה שבה הם חיים. דיברנו על הכלכלה הישראלית, לאן היא הולכת, מה ההזדמנויות שעומדות לפנינו ומה האתגרים. בסוף השיחה ניגשו אליי כמה חניכים וגם כמה מדריכים, שכבר היו אחרי צבא. היתה להם שאלה ספציפית אחת שלא נתנה להם מנוח. לא על הכלכלה הישראלית, אלא על העתיד שלהם: הם שאלו מה כדאי להם ללמוד באוניברסיטה.
לא הייתי מוכן לשאלה הזו. זה היה כבר עמוק בתוך המלחמה והמערבולות שהביאה איתה. אבל החבר'ה האלה, שעכשיו חלק מהם כבר נלחמים בעזה, לא חשבו על העתיד הקרוב הזה שלהם, אלא על העתיד הקצת יותר רחוק. הם לא חשבו על גלי השנאה, האנטי־גלובליזציה והפופוליזם ששוטפים את העולם, אלא על מהפכת הבינה המלאכותית. השאלה שלהם היתה ממוקדת מאוד: האם כדאי ללמוד מדעי המחשב או שאין בזה שום טעם יותר, כי עד שהם יגיעו לזה ה־AI תייתר את הלימודים האלה?
זו שאלה מעולה, שמעסיקה צעירים ברחבי העולם. גם בכירי חברות הטכנולוגיה מדברים על הנושא הזה ללא הרף. מנכ"ל אנבידיה ג'נסן הואנג אמר לפני כחודש שאם הוא היה סטודנט היום הוא לא היה הולך ללמוד מחשבים אלא פיזיקה. נתונים שפורסמו בארצות הברית החודש הראו כי שיעור האבטלה בקרב בוגרי מדעי המחשב גבוה מבמקצועות אחרים (6.1% לעומת 3% בקרב בוגרי ביולוגיה, למשל).
אני אוהב שאלות מהסוג הזה, כי הן מחייבות אותנו לעצור לחשוב לרגע. לא היתה לי תשובה בשלוף, אז עניתי משהו כללי והבטחתי להם להרהר בזה. ואומנם, מאז אני מהרהר בזה. בין השאר גם משום שיש לי שני בנים שבשנים הקרובות יתחילו לשאול את עצמם מה ללמוד. השבוע, כשהתחלנו להתכונן לחזרה שלהם לבתי הספר, הבנתי שהתשובה לשאלה הגדולה, על העתיד היותר רחוק, מסתתרת בעתיד היותר קרוב, במערכת החינוך שלפני האוניברסיטה.
אני רוצה מערכת חינוך שתלמד את הילדים שלי להיות ביקורתיים, ותטפח בהם חתירה בלתי מתפשרת אל האמת ואל יסודות האמת, אל העובדות הקשיחות
2בעקבות השינויים הטכנולוגיים, שוק העבודה במאה השנים האחרונות משתנה מהר. ומהר יותר, ומהר יותר, כל הזמן מהר יותר. סטודנטים כיום חוששים שלידע שהם רוכשים בתואר הראשון כבר לא יהיה ביקוש כשישלימו את הלימודים, עניין של שלוש או ארבע או חמש שנים. כך שהשאלה אילו לימודים יתאימו לשוק העבודה העתידי לא יכולה להתמקד בידע, היא צריכה לבדוק מה צריך ללמוד כדי להסתגל לעולם שמשתנה ללא הרף. ואת זה צריך ללמוד כבר בבתי הספר.
אחרי מחשבה, הבנתי שיש ארבעה דברים עיקריים שהייתי רוצה שהילדים שלי ילמדו שם.
קודם כל, איך ללמוד. ללמידה יש כל מיני רכיבים. היא כוללת, למשל, את היכולת לשבת על התחת במשך שעות כדי לפתור בעיות ולא להתייאש. היא כוללת את היכולת להקשיב ולהיות מרוכזים. היא כוללת את היכולת לדמיין, ולחשוב. לתכנן, לתעדף, לנהל זמן. ויש עוד. ואם הם ילמדו ללמוד, הילדים שלי יפתחו על הדרך גם תושייה. הם ילמדו להסתדר עם משאבים והדרכה מועטים, למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות, לאלתר. הם ילמדו להתגמש, ולא להיכנס עם הראש בקיר. ללמידה עצמאית יש תועלות רבות ומשמעותיות שיועילו להם בעתיד — לא רק בשוק העבודה, אלא גם כבני זוג, הורים ואזרחים.
שנית, אני רוצה שמערכת החינוך תלמד את הילדים שלי להיות סקרנים. או ליתר דיוק — שתשמר ותטפח את הסקרנות הטבעית שיש להם. הילדים שלי, כמו כל הילדים, נכנסו למערכת החינוך עם סקרנות אינסופית. הם היו שואלים משהו, וכל תשובה שנתתי להם היתה מובילה לעוד שאלה, ועוד אחת, ועוד אחת. שרשרת אינסופית של שאלות. כך נראית סקרנות. אני רוצה שמערכת חינוך תלבה את היצר הזה, כדי שהילדים שלי יהיו תאבים ללמוד עוד ועוד על העולם, ללא הרף.
שלישית, אני רוצה מערכת חינוך שתלמד להיות ביקורתיים. כל הזמן. כלפי הכל. גם כלפי מה שהיא עצמה אומרת, וכן, גם כלפיי, גם באופן מעצבן ומוגזם. ביקורתיות והטלת ספק תמידית הן תכונות יקרות ערך וחיוניות בעולם שלנו, בטח בישראל, קל וחומר בשנים האחרונות, בפרט לנוכח ניסיונות השלטון, וגם חלקים בתקשורת וברשת, לעצב תודעה ציבורית כוזבת. מערכת חינוך שתדגיש ביקורתיות תטפח בקרב הילדים את החתירה הבלתי מתפשרת אל האמת, ואל יסודות האמת — עובדות קשיחות ולא תיאוריות, גופי ידע מבוססים ולא שליפות מופרכות. היא תסייע להם לעצב את תפיסת העולם שלהם באופן עצמאי במקום סתם לרשת אותה מהוריהם או לגבש אותה על סמך מה שאומרים להם כמה טיקטוקרים שמחרטטים בביטחון.
ולבסוף, אני רוצה שמערכת החינוך תיתן לילדים שלי קונטקסט — את ההקשר הרחב של העולם שבו הם חיים. אני רוצה שהיא תראה להם את הקשר שלהם למקום הזה, ולזמן הזה. לקהילה שהם חיים בה, למדינה שהם חיים בה, אבל גם למזרח התיכון ולעולם הרחב, ולבעיות שמאתגרות אותו, משבר האקלים למשל. אני רוצה שיבינו איך הגענו לכאן, ולמה דווקא לכאן. מה היחסים שלנו עם שכנינו ועם מדינות נוספות. וכן, זה כולל לדבר על 1948 ועל 1967 וכמובן על המלחמה בעזה וההשלכות שלה. זה אירוע שמקיף את הילדים באופן טוטלי כבר כמעט שנתיים, ואת מה שמשרד החינוך חושב שאפשר למנוע מהם הם ממילא צורכים ברשת. כל ניסיון להדחיק את ההיבטים הפוליטיים של המלחמה כאילו אינם קיימים — שר החינוך יואב קיש חושב שללבוש חולצה צהובה לפתיחת השנה זה אקט פסול — הוא ניסיון מטומטם, מרושע ובעיקר יחזור אלינו כמו בומרנג.
אם מערכת החינוך היתה מלמדת את ילדיי את כל אלה, הייתי מרוצה מאוד. הייתי יודע שלא משנה באיזה מקצוע הם יבחרו בעתיד, יהיו להם הכלים התשתיתיים שנדרשים כדי שיהיה להם ערך, עם עצמם, עם מי שסביבם וגם מול העולם, לא משנה כמה הוא עוד ישתנה.
1 צפייה בגלריה
קיש. כל ניסיון להדחיק את ההיבטים הפוליטיים של המלחמה כאילו אינם קיימים הוא מטומטם, מרושע ויחזור כמו בומרנג
(צילום: יובל יוסף/לע"מ)
3שני הבנים שלנו סיימו את מערכת החינוך היסודית, ולצערי היא לא לימדה אותם דבר מכל זה. למעשה, היא עשתה אפילו ההפך. היא לימדה אותם לפתוח חוברות ולעשות את התרגילים בעמוד 30, או לקרוא את הטקסט בעמוד 14. היא לימדה אותם לשנן ולהקיא חומר. היא לימדה אותם שאפשר להצליח גם אם הם יהיו בינוניים להפליא. היא לא לימדה אותם איך מתמודדים עם בעיות מסוג שבו מעולם לא נתקלו קודם. היא לא לימדה אותם להיות מסוגלים ללמד את עצמם נושא חדש, מאפס, בלי מורה שתעמוד ליד הלוח ותגיד להם "עכשיו תעתיקו למחברת".
היא לא טיפחה את הסקרנות הטבעית שלהם, היא כיבתה אותה. יצא לנו להיות במשך שנתיים במערכת חינוך אחרת, בארצות הברית, וראיתי את ההבדל. שם הם היו תאבי ידע, הם זוכרים את התחושה עד היום. כאן הם רק ביקשו לגמור עם המשימות. שם הלמידה היתה רוחבית ומבוססת פרויקטים — בכל חודש למדו נושא אחר ששילב כמה מקצועות — ואילו כאן בקושי היו מורות שילמדו את השיעורים שכתובים במערכת. היא לא לימדה את הילדים שלי לשאול שאלות ולהיות ביקורתיים, היא לימדה אותם לקבל את התשובות שנותנים להם כאמת מוחלטת שאין טעם לערער עליה. ובכל הנוגע להקשר, איך הגענו לכאן ומה אנחנו עושים כאן, מערכת החינוך היסודית בעיקר לימדה אותם על החגים, וגם את זה היא עשתה באופן די מעפן.
רק עכשיו, בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, הילדים שלי מתחילים לקבל את הכישורים האלה, משום שהם זוכים ללמוד בבית ספר מצוין, שמעודד את כל אלה ועוד. כמותו יש עוד אי אילו איים במערכת החינוך. אבל הם היוצאים מן הכלל. ככלל, מערכת החינוך שלנו מעודדת בינוניות ומייצרת בינוניות. רואים את זה גם בהישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים, בכישורים שלהם במבחני מיומנויות למבוגרים, ובאופן כללי — ברחוב.
לדעתי אחת הסיבות לכך נעוצה במבנה מערכת החינוך.
4מערכת החינוך בנויה לעודד מונוליטיות ובינוניות. קודם כל, היא נפרדת, לא מערבבת את הזרמים השונים. הסיכוי שילד חילוני יפגוש ילד חובש כיפה הוא קטן מאוד, ואלה עוד הזרמים שיותר קל להם להיפגש — הסיכוי של ילד יהודי לפגוש ילד ערבי הוא ממש אפסי, וכנ"ל ילד חרדי. המבנה הזה מעמיק את הפערים במקום לגשר עליהם, מעודד הליכה בתלם במקום מגוון ויצירתיות.
בגלל השליטה הריכוזית של משרד החינוך, בעיקר בחינוך הממלכתי, למנהלות ומנהלי בתי הספר ולמורות והמורים בכיתות קשה מאוד להביא לידי ביטוי את היצירתיות שלהם. הבינוניות האחידה נכפית עליהם. הם מחויבים לדבוק בתוכנית, בחומרי הלימוד, בהיקף שעות מדויק לכל מקצוע. יש להם מעט מאוד אוטונומיה פדגוגית, וגם תעסוקתית ותקציבית. כשזה מבנה המערכת, אין מה לצפות שהיא תעודד בקרב הילדים את כל מה שמניתי למעלה.
ואם זה לא מספיק, הפוליטיקאים נועצים בה עוד ועוד נקודות אחיזה. הם לופתים את מערכת החינוך בכל דרך. מאבי מעוז דרך יואב קיש, הניסיונות לכפות תפיסות עולם ספציפיות מאותת לשטח, למנהלות ולמורים, שהם תחת איום מתמיד. שאין חשיבות לתפיסות העולם שלהן, שהם בסך הכל ברגים במכונה גדולה שתפקידה לייצר בוגרות ובוגרים שייראו אותו הדבר ויחשבו אותו הדבר. זה ההפך הגמור ממה שצריך לקרות במערכת חינוך.
הפתרונות ידועים וכתובים בדו"חות של ועדות רבות כבר לפחות 20 שנה: תנו אוטונומיה לבתי הספר, לרשתות החינוך, לרשויות המקומיות. תנו לקהילות להביא לידי ביטוי את המגוון המחשבתי, את הייחודיות שלהן, את היכולות שלהן, את הצרכים שלהן. תנו כלים ומשאבים להצליח, ופקחו מלמעלה שאף אחד לא סוטה יותר מדי מגבולות גזרה כלליים. וזהו. רק שלשום שר חינוך, בטח לא לקיש, אין אינטרס לוותר על הכוח הזה.
התוצאה עגומה, מכל מיני בחינות. כשהילדים שלך גדלים אתה חושב "זו כבר לא הבעיה שלי", אבל כמו שנונו שרה, הבעיות של המדינה שלי הן גם הבעיות שלי. הרמה הנמוכה בבתי הספר היסודיים, הריכוזיות המוחלטת של משרד החינוך, הכישורים הנמוכים של חלק מהמורים, הקיפאון ובינוניות בדרכי ההוראה, דלות המחשבה — כל אלה מבטיחים עתיד רע לכולנו.
השאלה של המכיניסטים ההם, אם כדאי להם ללכת ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה, היא קצה הקרחון של מערכת חינוך שלא נותנת מענה מספיק לאתגרים שלנו. לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, בבתי הספר ובהמשך במערכת ההשכלה הגבוהה, רציתי לאחל לתלמידות ולתלמידים שיהיו להם מנהלות ומנהלים ומורות ומורים שלא יפחדו. שלא יפחדו לחשוב לבד, להעז, ולתת לילדים שלנו את מה שמגיע להם באמת. אם יהיו מספיק כאלה, למשרד החינוך לא תהיה ברירה אלא לבלוע את הצפרדע, ולהצטרף למהפכה בעצמו. אולי. שנת לימודים מוצלחת שתהיה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
