הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ביום חמישי, 19 ביוני, בשעה 7:10 בבוקר פגע טיל איראני ברחוב ביאליק בחולון, בסמוך לבניין שבו גרה טל אביטבול, חברת מועצת עיריית חולון ומנהלת תחום החינוך במכון שיטים. "שמענו בום אדיר", היא מספרת. "היינו בחדר המדרגות מבטון שיורד אל המקלט, כי המקלט עצמו לא היה תקני. הדלת של המקלט נפרצה, וזכוכיות ואבק עפו פנימה. אנשים התחילו לצרוח ואני התחלתי לשלוח ווטסאפים למשפחה, לחברים ולעבודה: 'היתה פגיעה, אנחנו בסדר'. יצאתי מהר החוצה וראיתי את בעל המכולת הקרובה צועק: 'המכולת הלכה, המכולת הלכה', ולידו אשה עם כלבה קטנה אומרת: 'זהו, הבית שלי הלך, הבית שלי הלך'.
"בהמשך פיקוד העורף הנחה אותנו ללכת לנקודת התכנסות, אבל ידעתי שיהיה שם עומס ולחץ, והייתי חייבת כמה רגעים של שקט כדי לעכל ולחשוב מה לעשות. אז הלכנו משם למאפייה שנמצאת במרחק 10 דקות הליכה, לעשות טלפונים ולהתחיל לתכנן. קנינו שם מלא אוכל ושתייה והתיישבנו לנסות להתאפס".
חודשיים ושבוע חלפו מאז, ואביטבול ומשפחתה עדיין במסע התאפסות ובנייה מחדש של חייהם. המלחמה בין ישראל לאיראן הסתיימה במהירות, והמשק חזר לעצמו במהירות שיא. הישראלים שבו לשגרה, לשופינג ולנסיעות לחו"ל כפיצוי על הזמן והחרדה במקלטים. אבל לא כולם חזרו לשגרה: 21.5 אלף איש פונו מבתיהם בעקבות פגיעות הטילים במלחמה, מתוכם כ־13 אלף איש פונו למלונות. נכון להיום, 1,700 איש עדיין נמצאים בבתי מלון, ואלפים עוד במגורים זמניים (למדינה אין מספר מדויק). בזמן שהמדינה המשיכה הלאה, כל אלה נאלצים להתמודד עם ביורוקרטיה מתישה, הוצאות כספיות גבוהות ואי־ודאות מתמשכת בנוגע לשאלות בסיסיות כמו היכן ישנו ואיפה ילמדו.
"מוסף כלכליסט" ליווה את משפחת אביטבול בחודשיים שלאחר הפגיעה בביתה, וכן את אלכס קיידריקוב, סטודנט מבת ים, שגם ביתו נפגע (ראו מסגרת). הסיפור שהם מספרים מתאר מדינה בכאוס, שבמקום לסייע לאזרחיה שנפגעו במלחמה שהיא הובילה, מתנערת מאחריותה ומערימה עליהם קשיים.
"חסרה לנו מנהיגות. צריך מישהו שיגיד: 'אני אחראי לבניין שלכם, אני מרכז את כל הסוגיות – חשמל, שיפוצים, חוזים. ועד בית לא יכול להחזיק על כתפיו אחריות כזו. מדינת ישראל ידעה להיערך למבצע הצבאי, אבל היא לא נערכה לעורף"
7 צפייה בגלריה
אתר פגיעה בחולון, יוני. "דלת המקלט נפרצה, זכוכיות ואבק עפו פנימה ואנשים צרחו"
(צילום: Ohad Zwigenberg/AP)
תחנה 1: הבית ההרוס
מה עושים מיד אחרי הבום?
"הפינוי עשה לי פלאשבק למוות של אמא שלי מסרטן", מספרת אביטבול. "אלו רגעים שבהם, אחרי השוק הראשוני, קודם כל התעסקתי במה שצריך לעשות, ורק אחרי זה…", היא אומרת בלי להשלים את המשפט. "היה מפחיד לראות את המעליות שקרסו בבניין, והכל זכוכיות. ב־30 השניות הראשונות הייתי בבהלה, ואז נכנסתי למשימתיות. המחשבות נעות בין 'וואי, הרכב שלי בטח גם נפגע' לבין 'אוקיי, מה עושים עכשיו?'. מה שמיקד אותי ואיפשר לי לפעול בקור רוח הוא ההבנה הפשוטה שחייבים להוציא מפה את הילדים, וכמה שיותר מהר".
לאביטבול ובן זוגה יונתן יש שני בנים: אור (8), ילד על הספקטרום האוטיסטי, ועוז (5). נוסף עליהם, גר עמם אביה הפנסיונר. "רמת הדאגות לילד על הרצף עצומה", מסבירה אביטבול. "זו עבודה במשרה מלאה. את צריכה כל הזמן לחשוב על כל דבר ועל כל סיטואציה, להיות מול מטפלים וטיפולים מסביב לשעון".
אז מה הדבר הראשון שעשית אחרי הפיצוץ?
"יצאתי החוצה לבד. אומרים לנו מתי לרדת למקלטים, אבל אף אחד לא דיבר איתנו על מה לעשות אחרי הבום. ואני הייתי צריכה ודאות: האם הבניין הולך ליפול על הילדים שלי? אז הבנים נשארו במדרגות למקלט עם יונתן, אבא שלי והטאבלט כמובן. ואני יצאתי כדי לראות שמישהו מגיע, שמשהו קורה, ושאני יכולה להוציא את הבנים שלי למקום בטוח".
עלית לדירה?
"עליתי במהירות כדי להביא את הנעליים של בולט, הכלב שלי, שלא ייפצע מהזכוכיות. אני והמשפחה היינו מסודרים כי למזלי מישהו נתן לי טיפ חכם לארוז נעליים בתיקי חירום. הנעליים של בולט היו בכניסה לבית, אז לא ראיתי הרבה מהבית, רק שהמרפסת והמטבח הפוכים.
"בשלב הזה נציגי פיקוד העורף כבר הנחו אותנו ללכת לגינת המשחקים, ואמבולנסים כבר הספיקו לאסוף פצועים. מהר מאוד הגיעו נציגי העירייה שאמרו לנו ללכת לבית הספר גורדון, ושם הודיעו לנו שנפונה למלון בירושלים — משום שכבר לא היה מקום בבתי המלון במרכז לאכלס קהילות שלמות יחד".
"הפינג־פונג הזה שמתקיים בין הרשות המקומית לרשות המסים, ובין רשות המסים לשמאים, משאיר אנשים ללא מוקד ידע ברור. מי שמסתדר הוא רק מי שיש לו כסף או קשרים. גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו רק מנסים לשנורר את המערכת"
7 צפייה בגלריה
אביטבול בכניסה לדירתה בחולון, השבוע. "היה בלגן. אנשים התפנו למלון בכפכפים, בלי כסף עליהם אפילו"
(צילום: נמרוד גליקמן)
תחנה 2: מלון בירושלים
להתחנן לעוד זוג תחתונים
בשעת ערב מוקדמת מאות דיירי הרחוב של אביטבול כבר היו בחדרים שלהם בבית מלון בירושלים, אבל "הכל היה בלגן אחד גדול", היא מספרת. "הבתים של כולם הרוסים, אנשים היו בלי כסף עליהם, בלי כלום. ואז פתאום יוצאת הודעה בכריזה 'חברים, הגיעו מוצרי היגיינה'. יונתן ירד לאסוף כמה דברים בשביל כולנו, אבל כבר היה תור ענקי. אחרי שהוא הצליח להידחף אליו, נתנו לו זוג תחתונים אחד למשפחה של חמש נפשות. הוא שאל: 'מה אני אמור לעשות בזוג אחד?', אז נתנו לו עוד זוג — אחד בשבילו, אחד בשבילי. זה היה הרגע שבו התחלתי להרגיש פליטה".
אחת הסיבות לבלגן שנוצר בטיפול במפונים היא שאין גורם מרכזי אחד שמטפל בהם מא' עד ת'. הרשות המקומית, למשל, אחראית לריכוז המפונים, איסוף מידע ופינוי למלון במידת הצורך, וכן על ליווי נפשי וסוציאלי, ולרוב גם על חלוקת תרומות. אולם האחריות למימון דיור חלופי למפונים במלונות או בדירות חדשות מוטלת על קרן הפיצויים של רשות המסים, וכך גם הפיצוי בגין רכוש שנהרס.
"השבוע במלון בירושלים היה מקולל", אומרת אביטבול. "שום דבר לא הותאם אלינו, שום דבר לא הוסבר לנו, והמלון עשה הכל כדי לא לאפשר לנו להיות שם".
מה למשל?
"היה רעש מטורף, וזה דבר קשוח לילד שעל הרצף. אז במשך חמישה ימים אור לא הסכים בכלל לצאת מהחדר, גם לא לארוחות. ביקשתי מהמלון לקחת אוכל לחדר, והם לא הסכימו, כי אסור להוציא מחדר האוכל.
"בפעם אחרת ביקשנו מגבת למקלחת, כי המגבות שנתנו לנו בהגעה כבר היו רטובות. הפקיד הסתכל עליי בזלזול ואמר לי 'אין'. 'אין?', שאלתי בפליאה, כי זו לא תשובה ששמעתי אי פעם במלון. 'אין'. שאלתי 'אז מה אני עושה אם אני רוצה לעשות מקלחת לילדים?', כי כל החנויות מסביב היו סגורות בגלל המלחמה. אז הוא ענה: 'תעשו מחר'. בלי להתנצל, בלי להסביר, כאילו אני קבצנית שבאה לבקש נדבה. יצאתי המומה מהשיחה. רק אחר כך גיליתי מעובדת עירייה שהמלון נותן מגבות למפונים רק פעם בשבוע. אבל אף אחד לא אמר לנו את זה".
אביטבול אינה היחידה שנתקלה בקשיחות של עובדי המלון. "אחת התמונות שנחקקו לי בראש היא של אם יחידנית שהגיעה יחפה לחדר האוכל", היא מספרת. "צריך להבין שרוב האנשים פונו מהבתים שלהם עם כפכפים, ולרובם הכפכפים כבר נקרעו בשלב הזה. עובדי המלון אמרו לה 'אנחנו מצטערים, את לא יכולה להיכנס כך לחדר האוכל'. היא ענתה 'אבל הנעליים שלי נקרעו, אין לי נעליים כאן', ובכל זאת הם לא נתנו לה להיכנס".
אבל הקושי הכי גדול למפונים היה היעדר המידע וחרושת השמועות. "מהיום הראשון חיינו על שמועות", היא מספרת. "מישהו שומע משהו, מעביר הלאה, וכולם נכנסים ללחץ. אחד אומר שנפל עוד קיר בלובי של הבניין, אחר שמע שהבניין מיועד להריסה. כשאנשים חיים בכאוס מתמשך, כל שביב מידע הופך לדבר עצום.
"כל השכונה שלנו גודרה ושמו בה מאבטחים, אבל חלק מהדירות נותרו פרוצות, ללא דלת, כי השמאים רק התחילו לבוא לאמוד את הנזק, כך שעוד אי אפשר היה להביא חדשה. אז כשפתאום מישהו אמר לנו 'מפרקים את הגדרות', התחיל מבול של לחץ: מה מפרקים? למה? מי החליט? רק אחר כך התברר שבסך הכל מרחיקים את הגדרות מעבר לחניה כדי להתחיל סוף־סוף להוריד מפגעים מהבניינים, אחרי שבועיים שבהם לא קרה כלום".
בתור חברת מועצת עירייה לא היתה לך גישה ליותר מידע ומשאבים?
"כמובן. וככל שעברו הימים גם פנו אליי עוד ועוד אנשים שביקשו שאסייע להם. אחרי שנפוצה שמועה שהורסים את הבניין, למשל, פניתי למהנדסת העיר ואמרתי לה 'אי אפשר להמשיך ככה יותר. חייבים לעשות סדר. צריכה להיות שיחה של הצוות שלך עם נציגי הבניינים, שיעדכנו את התושבים מה קורה. זה לא הגיוני שנחיה על שמועות".
"דיירי הבניינים "הצהובים", שעוד לא הוחלט אם ייהרסו או ישופצו, נופלים בין הכיסאות. עוד לא ברור מתי נוכל לשוב הביתה, אבל אנחנו כבר אמורים להתפנות לדירה זמנית, אף שבעלי הדירות לא ששים להשכיר לחודשיים, וחלק מאיתנו עוד לא קיבלו אישור למימון"
7 צפייה בגלריה
המפונים במלון קראון פלאזה בתל אביב, יולי. "אנשים רדפו אחרי שמאים, ו'צדו' כאלה שהגיעו לבניינים אחרים"
(צילום: שקד גרין ערבה)
תחנה 3: מלון בתל אביב
לחיות על שוברים מעמותות
אחרי שבוע בירושלים משפחת אביטבול ומפונים רבים פונו למלון קראון פלאזה עזריאלי בתל אביב, כדי להיות קרוב יותר לשכונתם שנפגעה. "אבל לאבא שלי לא אישרו לעבור, כי הוא נחשב משק בית נפרד, ולא משנה כמה ניסיתי להסביר למחלקת הרווחה של העירייה שבפועל אנחנו גרים יחד, ושגם באירוע הזה הוא איתי", היא מספרת. "אז הוא נשאר לבד במלון בירושלים במשך עשרה ימים נוספים".
עם המעבר לתל אביב, אביטבול חזרה באופן מלא לעבודתה כחברת מועצת העיריה מטעם הסיעה חוזה חדש, שהוקמה בידי אנשי המחאות נגד ההפיכה המשטרית. השיחה הבאה שלנו מתקיימת כשהיא יושבת בלובי של המלון, לבושה בשמלה שקיבלה מתרומות. כל שלוש דקות נכנסת לה שיחת טלפון: מסיוע לתושבים מול הקרן לנפגעי טרור, דרך הדרכה של נשים מבוגרות איך למלא טפסים בלינקים שקיבלו מהרשויות ועד משלוח של טאבלטים מטעם עמותת 'לב אחד' עבור ילדים בבית המלון.
בשלב הזה, לאחר שחלפו ימי ההלם הראשונים, מה שמעסיק את רוב המפונים הוא הפגישה עם השמאי. כל אדם שביתו נפגע יכול לבחור בין שתי אפשרויות לשיפוץ ושיקום המבנה: תיקון עצמי וקבלת מימון מרשות המסים, או תיקון באחריות אנשי המקצוע שרשות המסים שוכרת. הרוב בוחרים לתקן עצמאית, וכחלק מהתהליך משובץ שמאי מטעם רשות המסים, שמגיע לאמוד את הנזק לדירה ולרכוש, ובהמשך גם לאשר מימון שכר דירה בבית חדש. עד אז, אף שקל של פיצוי לא יכול לעבור מהמדינה למפונים.
הבעיה היא שיש עומס מטורף ברשויות שמעכב את הטיפול. קרן הפיצויים של רשות המסים, שבראשות אמיר דהן, מתמודדת עם היקפי נזק חסרי תקדים. כדי לסבר את האוזן, מאז 7 באוקטובר ועד המלחמה באיראן הוגשו 74 אלף תביעות על נזק ישיר לרכוש, בעלות כוללת של 2.5 מיליארד שקל (לא כולל הפיצוי לעסקים בגובה 20 מיליארד שקל). ואילו על 12 ימי המערכה עם איראן הוגשו כ־53 אלף תביעות בעלות כוללת של כ־5 מיליארד שקל.
עקב זאת השלב הקריטי של שיקום המפונים מתנהל בתוך כאוס מתמשך, כשלתושבים לא היה ברור מתי יגיע תורם להיפגש עם שמאי. "יום אחד הודיעו לנו פתאום 'עכשיו הגיעו שמאים לבניין שלנו'", מספרת אביטבול. "למזלי כבר הייתי באזור אז יכולתי יכולתי להגיע מהר, אבל השכנים שעדיין הושארו בירושלים לא יכלו".
אלא שגם המזל של אביטבול היה מפוקפק. "כשהגעתי לבניין אמרו לי שייקח שעה עד שיגיעו אליי, אז חיכיתי", היא אומרת. "הבניין כבר היה מנותק מכל התשתיות, וכל הזבל והאוכל שנשארו הפכו את המקום למפגע תברואתי מטורף. רק להתקרב לבניין היה בלתי נסבל בגלל הריח. הגעתי בעשר בבוקר והתיישבתי על הכביש ליד השער לחכות שהשמאי יתקשר אליי. זה קרה רק ברבע לשלוש, ואז כבר לא הייתי שם, כי הייתי חייבת להוציא את הילד שלי מהמסגרת, ולא יכולתי לחזור איתו. אז השמאי אמר לי: 'טוב, ננסה מחר'.
"לבסוף הצלחתי להשיג למחרת שמאי אחר רק בזכות עזרה ממכר. וכך זה היה אצל כמעט כולם. אנשים 'צדו' שמאים שהגיעו לבניינים אחרים. זה לא אמור להתנהל ככה, שכל אחד רודף אחרי שמאי ומנסה להשיג אותו דרך קשרים. למה שלא פשוט יקבעו לי בעוד שבוע, ביום זה וזה, בשעה מסוימת, פגישה עם שמאי?", היא תוהה. "זה היה יכול להוריד כל כך הרבה מהמתח".
במקביל, הבניין של אביטבול נתקל בבעיה חדשה: "אנחנו שבועיים וחצי אחרי הפינוי, ואף אחד לא דיבר איתנו על מצב הבניין. למשל, בצד הצפוני אין חשמל, וחברת החשמל דרשה מכל דייר לשלם 2,500 שקל לבדיקה לפני שיחברו מחדש. מצפים מוועד הבית לנהל את כל זה, וזו לא ציפייה סבירה. מישהו מהממשלה צריך לרכז את הדברים. לא יכול להיות שוועד הבית, שגם הוא מפונה, יצטרך לנהל את האירוע".
קיבלתם כבר סיוע כספי מהמדינה?
"לא. אפילו ה־500 שקל שהובטחו לכל אזרח (הסיוע הכספי הבסיסי והמיידי, שהבטיח שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ימים אחדים לאחר תחילת המבצע – שג"ע) עדיין לא הגיעו. חצי מהאנשים פה לא קיבלו כלום. אמרו שב־27 לחודש יהיה 'אתחול' במערכת ואז נוכל להגיש שוב בקשות. בינתיים קיבלנו רק שוברים מעמותות, ו־300 שקל מהעירייה. מהמדינה — אפס".
גם לא מביטוח לאומי?
"כשפניתי אליהם אמרו לי שאולי אני זכאית לדמי אבטלה, אבל מקום העבודה שלי לא רוצה לפטר אותי, ואני לא רוצה לאבד זכויות".
בתוך כל זה, מצופה מהמפונים למצוא לעצמם דירת מגורים חלופית, משום שהמדינה אישרה להם מגורים במלון רק עד 1 לאוגוסט (וגם זה לאחר אישור חריג להארכה). כאן המפונים נחלקים בהתאם למדרג הצבעים שקבעה המדינה: בבניינים "ירוקים" הנזק קל, ויהיה ניתן לשוב לגור בהם בטווח זמן קצר; בניינים "אדומים" מיועדים להריסה, כך שדייריהם יצטרכו פתרון מגורים לשנים הקרובות; ובתווך נמצאים אלפים שפונו מבניינים "צהובים", כאלה שעדיין לא ברור אם הבניין שלהם ייהרס, או שיזדקק לשיפוץ ממושך של כמה חודשים. "הם אלו שנופלים בין הכיסאות", אומרת אביטבול. "אנחנו אמורים למצוא דירה עד סוף החודש, אבל לא ברור מתי נוכל לשוב לבתים שלנו. חלק מאיתנו קיבלו אישור לדירה חלופית רק לכמה חודשים, וקשה מאוד להצליח למצוא דירה להשכרה לתקופה קצרה כל כך. בעלי הדירות לא מוכנים להשכיר לך דירה לחודשיים".
אביטבול מסבירה שמצבה טוב ביחס לאחרים: "יש פה אנשים שלא יצליחו לצאת מזה לבד. הם אפילו לא מסוגלים לחפש דירות, כי החרדה משתלטת. רוב האנשים בכלל לא יודעים שמס רכוש מחזיר תשלום על תיווך. אף אחד לא בא ואומר למשפחות את זה בצורה מסודרת. צריך היה לשבת עם כל משפחה, להסביר לה מה מגיע לה, ולא להסתפק בלתלות מודעות ולחכות שיבואו לשאול שאלות. אמרתי למנהלת אגף הרווחה בעירייה: 'אנשים בחרדה, אתם תצטרכו ממש לקחת אותם יד ביד ולחפש איתם דירות'. אבל זה לא קורה".
מה היה מסייע לכם?
"מנהיגות. צריך מישהו שיגיד: אני אחראי לבניין שלכם, אני מרכז את כל הסוגיות — חשמל, שיפוצים, חוזים. ועד בית לא יכול להחזיק על הכתפיים שלו אחריות כזו. מדינת ישראל ידעה להיערך למבצע הצבאי, אבל היא לא נערכה לעורף. זה מה שחושף את כל חוסר התכנון, ומותיר אותנו תלויים באוויר — המדינה לא לקחה אחריות. כרגע כל מה שאני מבקשת זה ודאות — לדעת אם עוד חודשיים אני חוזרת לבניין, או שאני צריכה להתחיל חיים במקום אחר".
7 צפייה בגלריה
עבודות בינוי ליד הבניין של אביטבול בחולון, השבוע. "חיינו על שמועות. אף אחד לא עדכן אותנו מה קורה לבניין"
(צילום: נמרוד גליקמן)
תחנה 4: רשות המסים מגיעה
רק לא לעצבן את נציגי המדינה
ב־21 ביולי בשעת צהריים חמה חדר הכנסים של מלון קראון פלאזה עזריאלי גועש, משום שנציגי קרן הפיצויים של רשות המסים הגיעו לפגוש את מפוני המלון ולענות על שאלותיהם. מפונה מתוסכל צורח על אחת הנציגות: "אתם לא עושים לי טובות! אני לא אשם שנפל לי טיל אצלי בשכונה!".
לאביטבול יש דווקא מצב רוח טוב, כי היא סוף־סוף מצאה דירה חדשה, שאליה תיכנס בעוד עשרה ימים, אבל היא עדיין לא יודעת אם רשות המסים תממן את מלוא שכר הדירה שמצאה. "עוד לא הצלחתי גם להבין כמה כסף נקבל בשביל לקנות ריהוט לדירה", היא אומרת. "אבל אי אפשר לחכות יותר, אז בינתיים לקחתי מהבנק הלוואה של 40 אלף שקל כדי לממן ריהוט, מכשירי חשמל ושאר הוצאות מעבר".
ככלל, רשות המסים אמורה לממן למפונים שכר דירה חלופי עבור דירה שדומה במאפייניה לדירתם הישנה. אך השוק התכווץ: דירות שנפגעו ירדו מההיצע, המפונים הצטרפו לביקוש, והמחירים קופצים. אביטבול מצאה דירה בחולון ב־8,500 שקל לחודש. השמאי אמר שישלמו לה 7,500 שקל, אבל נציגת רשות המסים, שעמה התכתבה, אמרה שישלמו לה רק 6,000 שקל. "אז דרשתי לדבר עם מנהל, ובסוף אישרו לי החזר של 7,500 שקל", היא אומרת.
הנציג מקרן הפיצויים שאביטבול נפגשת עמו אדיב, עונה בסבלנות לשאלותיה בתוך רעשי רקע גדולים. היא מבקשת ממנו שיתירו לה להישאר במלון עד 3 באוגוסט, כלומר עוד יומיים אקסטרה, שיאפשרו לה לארגן את הדירה לפני המעבר. "הדירה שם ריקה, אני צריכה להכניס דברים", היא מסבירה לו. "אבל יש לכם עוד עשרה ימים עד אז", הוא תוהה. "כן, אבל הדירה עדיין לא פנויה", היא משיבה. "בעלי הדירה לא יכולים לתת לכם להיכנס לפני?", הוא שואל. אביטבול מוותרת. באותו רגע, את האסרטיביות שהיא יודעת לגייס כדי לסייע לשכנים ולתושבי העיר, אין לה כוחות לגייס עבור עצמה.
כשהיא שואלת את הפקיד על גובה ההחזר על שכר הדירה, הוא אומר שיאשרו לה 8,500 שקל — יותר מכפי שנמסר לה בטלפון. אך השמחה מתגלה כמוקדמת. בהמשך היום היא מקבלת במייל הודעה מסכמת, שלפיה הושגה עמה פשרה ואישרו לה החזר של 7,500 שקל. בסוף, אחרי רכבת הרים ארוכה, אביטבול תקבל החזר מלא של 8,500 שקל, רק אחרי שתפנה לח"כ גלעד קריב (העבודה), שאותו היא מכירה אישית.
ככל שחולף הזמן, אווירת הזעם בחלל מתגברת, וכך גם הכאוס. "מצאתי דירה מספטמבר, והנציגה כאן אמרה לי למצוא פתרון לאוגוסט כי לא יאשרו לי ועדת חריגים", מספר לי אייל, שפונה לכאן עם אשתו ושלושת ילדיהם. "כשהתעקשתי היא אמרה לי: 'אני רואה 100 אלף איש ביום, אין לי כוח לזה. אם תמשיך להתווכח אני אוריד את תקופת התשלום לשכר דירה לעשרה חודשים".
"הם אמורים היו לבוא להקשיב, לא בשביל להיות רובוטים", אומר לי מפונה אחר. "בפועל הם באו להקריא מהמחשב, לכסת"ח. הם לא קשובים, הם חסרי סבלנות. כשאתה מדבר עם מפונה אתה צריך להראות טיפה רגישות, טיפת אמפתיה. אבל אין. הם באו להגיד לנו שב־1 באוגוסט אנחנו יוצאים מכאן, נקודה".
7 צפייה בגלריה
קינן (מימין) וכץ ב"טקס" הריסת הבתים בחולון, יולי. "זה התקיים בחניה של הבניין שלנו. אבל אף אחד מהדיירים לא ידע על זה. בכלל מה יש לחגוג?"
(צילום: טל שחר)
תחנה 5: עוזבים את המלון
להתפנות בלי שיש לאן לעבור
"שמעת על המשתה?" שואלת אותי בכעס אביטבול בבוקר 28 ביולי. המשתה המדובר הוא "טקס הריסת הבתים" החגיגי שקיימו בחולון שר הביטחון ישראל כץ וראש העירייה שי קינן. "הטקס הזה מתקיים בחניה הפרטית של הבניין שלנו. אבל אף אחד מאיתנו, הדיירים, לא ידע על זה. אנחנו בכלל לא מבינים מה יש לחגוג ואיך לשר הביטחון יש זמן לזה, במקום לנהל מלחמה או לשרת את העורף. אנשים בכו מזה כאן. אשה שבעלה מורדם מאז שנפגע מירי טילים אמרה לנו: 'איך אפשר לעשות את זה? בעלי מורדם והם שותים יין?'".
כץ וקינן המשיכו בדרכם, ואילו למפונים המתינה הודעה ליד הכניסה לחדריהם על כך שעליהם להתפנות מהמלון ב־31 ביולי בבוקר. אלא שמועד הכניסה לדירות החדשות הוא 1 באוגוסט. מה אמורים לעשות כל המפונים ביממת התפר? בתום כמה שעות של שמועות ובירורים מתברר כי היה חוסר הבנה בין המלון לרשות המסים, והמפונים יכולים להישאר עוד לילה.
אבל לא לכל המפונים היתה דירה זמנית ב־1 באוגוסט. "יש לי שכנים שעוברים לגור אצל הילדים שלהם, כי אין להם כסף לקנות ריהוט והם עוד לא קיבלו פיצוי או מקדמה", היא מתארת. "אחרים מפחדים לחתום על חוזה עד שיקבלו אישור לשכר דירה, ובינתיים העסקה בורחת.
"הפינג־פונג הזה שמתקיים בין הרשות המקומית לרשות המסים, ובין רשות המסים לשמאים, משאיר אנשים ללא מוקד ידע ברור. מי שמסתדר הוא רק מי שיש לו כסף או קשרים. זה כאילו שאנחנו בגלות. המערכת לא מבינה שאנחנו אזרחים עם זכויות, שמגיע להם לקבל מידע ושירותים. נותנים לנו להרגיש שאנחנו פליטים שצריכים לבקש מהפריץ לתת לו מטובו".
תחנה 6: הבית החדש
להרגיש כמו חשוד בגניבה
בבוקר ה־1 באוגוסט משפחת אביטבול עברה לביתה הזמני החדש בחולון, חמש דקות נסיעה מביתם הקודם. "הספקנו לרהט כבר את הכל, וזה מרגיש בית. עוז התחיל לרקוד ולשיר, אבל גם הוא וגם אור עדיין מפחדים. שניהם התעקשו לישון בממ"ד, ואור כבר הודיע לי שכשנחזור לבית הקודם הוא מתכוון לישון במקלט".
אתם כבר יודעים מה יעשו עם הבניין שלכם?
"עדיין לא. את הבניינים שלידנו התחילו לשפץ, ואז נפל קיר, ולכן החליטו פשוט להרוס אותם. בינתיים עשו רק בדיקות ויזואליות שלפיהן הבניין תקין, אבל אנחנו מפחדים שעם רעידת האדמה הכי קלה, הכל יקרוס. עד עכשיו גם לא ניתן היה להתקדם בשיפוץ, כי הספקים דורשים שתהיה מעלית, ויש מחסור במעליות בענף. כך שגם זה דורש זמן".
מה התחושה אחרי החודשיים שעברתם?
"שהמערכת פשוט לא ערוכה למצבי חירום שכאלה. אין שום הבנה למצב שבו האנשים נמצאים, וגורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו רק מנסים לשנורר את המערכת. אנחנו לא צריכים להיות במקום הזה, שבו אתה כל הזמן צריך לבקש. מישהו היה צריך לבוא על ההתחלה ולהגיד לנו: 'אנחנו לא יודעים בדיוק מה יהיה בשבועיים הקרובים, אבל אנחנו לא מצפים מכם לעשות דבר. תהיו עם הילדים, הכל בסדר, נדאג להכל בהמשך'. במקום זה, רק הלחיצו אותנו כל הזמן — ללכת למס רכוש, לפתוח תיק, יצרו תחושת דחיפות על כלום. ואני לא חושבת שמשהו מזה ישתנה עד הפעם הבאה".
מרשות המסים נמסר: "בעקבות המלחמה עם איראן התקבלו כ־53 אלף תביעות לפיצויים בגין נזק ישיר. מאז הסתיים הטיפול ביותר ממחצית מהתביעות והשאר נמצאות בהליכי טיפול שונים, רובן בשלב מתקדם לאחר שבוצעה כבר הערכת שמאי.
"מדובר באירוע חסר תקדים, הן במספר הפניות והן בחומרת הפגיעות במבנים וברכוש. מטבע הדברים, היו מקרים שבהם חל עיכוב בטיפול או נעשו טעויות, אולם מצב העניינים כיום מלמד כי הטיפול בכללותו היה מהיר, יעיל וצודק. זאת, במידה רבה בזכות היערכות מוקדמת שכללה תגבור שמאים, הסטת עובדים של רשות המסים מתפקידים אחרים לעבודה בקרן הפיצויים, גיבוש ניהול פינוי למלונות יחד עם הרשויות המקומיות, מסלול תביעות מהיר לנזקים של עד 30 אלף שקל וצעדים נוספים.
"בשלושת המקרים המצוטטים בכתבה הפונים קיבלו את הפיצוי שהם ביקשו ופניותיהם טופלו. הטענות על אי ודאות ואי זמינות תמוהות בהתחשב בכך שבמשך כל המלחמה וגם לאחריה שהו נציגי קרן הפיצויים במלונות. היו אכן מקרים שבהם מפונים לא קיבלו את מה שביקשו או שהליך הטיפול כלל דין ודברים. זו אינה תקלה אלא הליך מתבקש הנובע מכך שהקרן מחויבת לשמור על כספי הציבור. כך היה במקרים הללו וכך גם נמשיך לפעול להבא".
7 צפייה בגלריה
קיידריקוב מול בניין מגוריו בבת ים שנפגע, השבוע. "הכי קשה היא התחושה שלא רואים אותך כבנאדם"
(צילום: נמרוד גליקמן)
המפונים שנופלים בין הכיסאות
"התחושה היא שהמדינה עושה הכל כדי שנוותר על מה שמגיע לנו"
שלושה ימים לאחר תחילת המערכה עם איראן פגע טיל בבת ים והרס כמה בניינים, ובהם הבניין שבו גר בשכירות אלכס קיידריקוב (25), סטודנט למדעי המחשב, עם בת זוגו וכלבם רום גדול הממדים. "זה היה אמצע הלילה והיתה המולה של שכנים צורחים. לקחתי את הכלב שלנו בידיים ופשוט רצנו החוצה. זו היה מאוד מפחיד", הוא משחזר.
מכאן החל מסע ארוך ומייאש של קיידריקוב מול הרשויות, שנמשך עד היום. שוכרים זכאים לקבל מרשות המסים החזר על שכר הדירה שהם משלמים לבעל הדירה במשך תקופת הפינוי. קיידריקוב וזוגתו לא מצאו מלון שיסכים לקבל אותם עם כלבם, לכן החליטו להתפנות למשפחה בערד. ביולי הם עברו לדירה בחולון. "לקח כמעט חודש לשמאים להגיע לדירה שלנו בבת ים", הוא מספר, "ובסוף הם אישרו לי שכר דירה חלופי רק לחודש שכבר עמד להיגמר. אמרתי להם: 'חבר'ה, נפל פה טיל. נראה לכם שבארבעה ימים הקרובים אמצא דירה?'. אמרו לי: 'זה לא משנה. זה הזמן שלוקח למצוא דירה'. אחרי שהגעתי ממש לסף דמעות, הם אמרו: 'אנחנו מצטערים, זה מה שאנחנו יכולים לעשות, אבל נבדוק מה אפשר'. ולבסוף הם נתנו לי שכר דירה לחודש וחצי".
אבל גם ההכרה הזו לא תורגמה לכסף. "הגיעו שני נציגים לפגוש 200 תושבים במפגש שארגנה העירייה, ושם דיברתי איתם ואמרו לי: 'יש בעיה בתביעה שלך, אתה צריך להוסיף הוכחות ששילמת'. נו באמת, למה אף אחד לא אומר את זה מהתחלה? אם לא הייתי ניגש בעצמי, לא הייתי יודע".
אותו דפוס חזר על עצמו גם בפיצוי על הרכב שנפגע מההדף. "לקח חודש עד שהשמאי אישר את ההצעה לתיקון הרכב, שבתוך כל הבלגן הזה אני הייתי צריך להשיג בעצמי", אומר קיידריקוב. "ואז אמרו לי 'תביא צ'ק דחוי, תשלם למוסך, תגיש קבלה, ואז תקבל החזר'. למה? למה אני צריך להיות המתווך של עצמי? למה לא להגיד מראש מה נדרש, במקום כל פעם לגלות פרט קריטי באיחור?".
פגיעת ההדף בדירתם הרסה רהיטים רבים, ובהמלצת אחד הנציגים של מס רכוש, קיידריקוב הגיש תביעה במסלול המהיר, שבו הפיצוי מוגבל ל־10 אלף שקל, אך הוא לא ידע שלאחר מכן לא יוכל לתבוע שוב בסלול הכללי. לכן כשפנה בהמשך לרשות המסים לקבלת פיצוי על הגלשן שנגנב מדירתו שנותרה פרוצה, "אמרו לי: 'כבר קיבלת כסף ממס רכוש. היה לך ביטוח תכולה'? עניתי: 'גברת, איזה ביטוח תכולה? אנחנו שני צעירים שגרים בבניין מתפורר שמיועד לפינוי־בינוי'. אז היא אמרה לי שאין מה לעשות, וזהו. אין עם מי לדבר".
על מה נדרשת להוציא מכסך?
"על מה לא? שילמתי מכיסי על הובלה, על אוכל בחוץ כי לא היה לי מקרר, על נסיעות בין בת ים לערד, חשבונות על הדירה ההרוסה — כי בארנונה נתנו לנו זיכוי רק לחודש אחד, וליתר הגופים לוקח הרבה יותר מדי זמן להוריד אותי מהחשבון. שילמתי לא מעט מסים על הכספים שהייתי חייב למשוך מחסכונות, כי לא היתה לי ברירה. שילמתי יותר מ־16 אלף שקל על תיקון הרכב, ואני עדיין ממתין להחזר. וכל זה בלי לדבר על כך שנפגעה לי גם ההכנסה, כי עד היום לא הייתי מסוגל לחזור לעבוד במשרה מלאה — הייתי עסוק מדי בלנסות לשקם את החיים שלי".
"נדרשתי לשלם מכיסי על הובלה, אוכל בחוץ, נסיעות, חשבונות על הדירה ההרוסה, מסים על הכספים שהייתי חייב למשוך מחסכונות ותיקון הרכב שנפגע. כל זה בלי לדבר על כך שנפגעה לי גם ההכנסה, כי הייתי עסוק מדי בלנסות לשקם את חיי"
7 צפייה בגלריה
הדירה של קיידריקוב לאחר נפילת הטיל, יוני. "אני בפוסט טראומה מהשירות כלוחם במלחמה, ונפילת הטיל לקחה אותי 20 צעדים אחורה"
(צילום: באדיבות אלכס קיידריקוב)
כשקיידריקוב מדבר על שיקום חייו, הוא מתכוון לא רק להיבטי המחיה הבסיסית, אלא גם למצבו הנפשי. "עשיתי 150 ימי מילואים כלוחם במלחמה ואני בפוסט־טראומה מהשירות. אני לא ישן בלילות, קופץ מכל רעש. עד נפילת הטיל הייתי במגמה חיובית בהתמודדות הנפשית שלי, אבל מאז חזרתי 20 צעדים אחורה. כל דבר זה טריגר. והכי קשה היא התחושה שלא רואים אותך כבן אדם. כל השיחות עם בעל הדירה, שצרח עלי בטלפון שאעיף את הציוד שלי מהמקום, החזרה לדירה ההרוסה, ניקוי הזכוכיות, ההתעסקות מול הרשויות — זה פשוט מושך אותי אחורה. כל מה שאני רוצה זה לחזור לחיים נורמטיביים. אבל ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו עושה לי מאוד רע".
מה היית רוצה שהמדינה תעשה אחרת?
"הייתי רוצה שתהיה אינטראקציה פשוטה יותר מול המדינה, שיהיה בן אדם אחד שמרכז את הכל, שאפשר לדבר איתו, שמסביר, שעוזר. ושיהיה גם פיצוי על דברים שלא תמיד אפשר לתמחר — כמו טיפולים פסיכולוגיים. אם אני צריך לפגוש פסיכולוגית יותר מפעם בשבוע, אז שיממנו את זה. אם איבדתי ראיונות עבודה — אז שיכירו בזה. זה לא הגיוני שכל זה נופל עליי.
"ואני עוד צעיר וטכנולוגי, איכשהו הסתדרתי עם הטפסים. תחשבו על השכנה שלי, יוצאת ברית המועצות בת 80 שאין לה סמארטפון ולא יודעת עברית. היא לא מסוגלת להגיש תביעה באינטרנט ולא לעמוד שלוש שעות בתור בעירייה. אני רואה בקבוצות השכונתיות איך אנשים פשוט אובדי עצות, לא יודעים מה לעשות, מתוסכלים בטירוף. מי שלא רץ ודורש — פשוט לא מקבל. אין להם סיכוי להתמודד עם זה לבד.
"זכויות הן לא טובה שעושה לך המדינה, אלא חובתה כלפינו. והתחושה מאז שנפל הטיל היא שהמדינה עושה הכל כדי שאוותר על מה שמגיע לי. אם לא הייתי עקשן, אם לא הייתי דופק על כל דלת בעצמי, לא הייתי מקבל כלום. ומי שאין להם את הכוחות פשוט נעלמים בין הסדקים".
