מאמי אני לא פאפית, פאפית הייתי פעם", שרה אודיה בשיר החדש שלה "פאפית". כותרת השיר מתכתבת עם אחד מלהיטי העבר המצליחים שלה, "פאפי", ולא בכדי. בשיר הקודם היא תיארה מערכת יחסים עם גבר רעיל — אבל כזו שהיא נהנית ממנה. היא רוצה להפסיק להתראות איתו, אבל נמשכת אליו יותר מדי, וניכר שהיא בעיקר נהנית מהכפילות הזו ("אתה לא מכבד… הייתי מפסיקה אם הייתי מסוגלת, סתם, בא לי עוד פעם"). אבל עכשיו אודיה נמצאת במקום חדש: היא כבר לא מוכנה לסבול יותר גברים מהסוג הזה, ומדברת אליהם באגרסיביות: "אין יותר קיטשית, בוא תכיר ביצ'ית", היא שרה לבחור, ומבהירה: "אם אתה לא ריל שיט, עפת על טיל".
קשה להפריז בהשפעה של אודיה על הפופ העכשווי. כשפרצה לתודעה בתחילת העשור היא ייצגה שילוב חדשני בין צעירה בליינית ומעודכנת לבין דתייה עם תפיסת עולם שמרנית — שילוב שהפך מאז לסטנדרט. אם לפני כמה שנים כוכבות הפופ שרו על היותן פנתרות שלא זקוקות לגבר, הרי שכיום כולן רוצות גבר שומר מסורת, חייל קרבי מבוסס ומחוספס. המלחמה עודדה את מודל הגבריות הזה, אבל אודיה היתה מנסחת השפה שלו.
ולצד ערכים שמרניים קלאסיים, אודיה אהבה גם להפגין חיבה יתרה לגברים פוגעניים ולהתענג על הכאב שהם מסיבים לה, בלהיטים כגון "הטוב הרע ועודיה" ("למה טוב לי כשהוא רע?") ו"בחורות טובות" ("עשית לי קראטה, שברתי לך ת'דלת, רציתי אותך יותר בגלל שאתה בן אלף"). וגם מודל הגבריות הזה אומץ בידי המיינסטרים הישראלי – כל עוד מדובר בגבר מחוספס שומר מצוות, היחס הפוגעני שלו לזוגתו ינורמל כפגם שגרתי שאפשר לחיות איתו, ואפילו יהולל כתכונה סקסית. אפשר לראות את זה בשירים כגון "פסיכופט" של עידו מלכה, "בובה" של נועם בתן ושיר השנה של גלגל"צ ורשת ג', "כולם גנבים" של אושר כהן.
לכן המעבר של אודיה מ"קיטשית" ל"ביצ'ית" הוא שינוי דרמטי — מעמדה סלחנית לקרבית. היא זורקת את מי שפוגע בה, מקללת אותו ומאיימת עליו באלימות, באופן שמהדהד שירי פרידה אגרסיביים כגון "Sorry" של ביונסה או "Kill Bill" של סיזה. גם בשאר השירים באי.פי (מיני־אלבום) החדש שלה, "השם עזר", ניכרת גישה פמיניסטית יותר: ב"דילן 3898*", שנושא בשמו את מספר הקו החם של פורום מיכל סלה למניעת אלימות כלפי נשים, היא שרה על אשה שנמצאת במערכת יחסים מתעללת; וב"נמשכת לעצמי" היא מבהירה שהיא כבר לא מודדת את הערך העצמי שלה באמצעות בני זוג, ובמקום זה היא שמה את עצמה במרכז.
אודיה אהבה להפגין חיבה לגברים פוגעניים ולהתענג על הכאב שהם מסיבים לה בשירים כגון "פאפי", "הטוב הרע ועודיה" ו"בחורות טובות". לכן המעבר מ"קיטשית" ל"ביצ'ית" בשירה החדש הוא שינוי דרמטי
אודיה הציגה את ניצני השינוי כבר בשיר שהוציאה מוקדם יותר השנה, "עשר רמות מעליו" ("מה את עושה איתו, עשר רמות מעליו, מי שתהיה איתו משוגעת"), אבל האי.פי החדש מבהיר שעכשיו היא נמצאת עמוק בפאזה החדשה. זה ניכר עוד בשם האי.פי, שמתכתב עם זה של אלבומה הקודם, "השם יעזור". אם באלבום ההוא היא התייחסה למערכת היחסים הרעילה שבה היתה כאל מצב חסר אונים שמצריך התערבות אלוהית, כעת היא מבהירה שהתיקון הגיע, ושהוא מבוסס על אהבה עצמית והעצמה נשית שהיא גילתה בפרידה.
אבל עם כל ההערכה להתבגרות ולהתפכחות של אודיה, חסר בהן אלמנט אחד משמעותי, שחיוני לתהליכים כאלה — לקיחת אחריות. "למה הם אומרים שבגללי הלך הדור", היא שואלת בסוף השיר "פאפית", בניסיון להשיב לכל מי שביקרו אותה. אבל היא לא באמת משיבה להם. גם לא ברור לאיזו ביקורת בדיוק היא מכוונת. כי כל מה שהיא עונה למלעיזים הוא ש"אני בכלל ילדה טובה. אני לא יוצאת למסיבות". כלומר, לא חשוב מה יש לכם נגדי, העיקר שתדעו שאני ילדה טובה.
גם בשיר האמוני "ואני בחסדך בטחתי", שבו היא מודה לאלוהים כגורם משקם וחשוב בחייה, אודיה מתחמקת מאחריות. "אני נופלת רק כי מראש מחול לי", היא שרה ופותרת את עצמה מחשבון נפש — כי האמונה שלה תמיד תגאל אותה. בכך היא מהדהדת את הלהיט הגדול של השנים האחרונות, "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, שבו הדובר מתפלל לחסדי אלוהים, בלי להביע גרם של הרהור על המעשים שאולי הביאו אותו למצבו הנוכחי. אלוהים, לדבריו, "רואה שאני רוצה להיות טוב, רק לא יוצא לי". אין צורך בכפרת עוונות כי "חסרות לי כולה כמה תפילות".
אבל אודיה אמורה לדעת יותר טוב מזה. בעבר היא הסבירה היטב איך האמונה שלה מיתרגמת למודעות חברתית, למשל בשיר "אבא אין לי שאלות", שבו תיארה כיצד האמונה מעודדת אותה להיות מכילה יותר ואדיבה יותר לסובבים אותה ("איך אני כועסת עליהם, אם אני יודעת שהכל בהשגחה"). לכן נודף ניחוח של פספוס מהדימוי הפמיניסטי החדש שהיא אימצה. כמי שאוהבת להתכתב עם יצירות עבר, אודיה היתה יכולה להשתמש בציטוט משיר ישן שלה כדי להתחרט על הרומנטיזציה שעשתה לגברים רעילים. היא גם היתה יכולה לבטל את ההפרדה שיצרה באלבום בין שירי אמונה לשירי העצמה נשיים, כדי להבהיר שפמיניזם אינו מוגבל לחתך אוכלוסייה מסוים בחברה הישראלית, והוא גם נחלתן של נשים עם תפיסת עולם מסורתית.
ובכל זאת מגיע לאודיה קרדיט על כך שהיא עלתה על המסלול הנכון לחיבור שבין העולמות הליברליים והמסורתיים, שבהם היא מתקיימת. וכשהיא מכריזה ב"פאפית" ש"רק אנחנו עוד נביא את השלום, אתם עוד תגידו לי תודה", ניכר שהיא מודעת ליכולתה להשפיע על הדור שלה, ושהיא באמת מאמינה שהוא מסוגל להביא את השינוי שהחברה הישראלית מייחלת לו. היא פשוט צריכה לזכור שהדרך לשינוי עמוק עוברת לא רק בהטפת מסרים חיוביים, אלא בלקיחת אחריות אישית ונכונות לתקן.
