איך אתה ישן?
"השינה תמיד היתה עניין אצלי — קשה לי להירדם, וקשה לי להתעורר. אני הולך לישון סביב 23:00 ומשתדל מאוד לא אחרי חצות, כי החלפת היום משבשת אותי. אני משתדל לקום עד 8:00. אם אני פוקח עיניים ורואה בטלפון שכבר 9:00 זה עושה לי רע, כאילו שהיום נגמר".
מה אתה עושה עם הקושי להירדם?
"לפעמים אני עובר לישון על הספה, שם אני לרוב מצליח להירדם. ולפעמים אני מתעורר אחרי 30-20 דקות ואז עובר לישון על הרצפה, זה מאוד עוזר לי".
מאיפה הגיע ההרגל לישון על הרצפה?
"מהמילואים. בתחילת המלחמה ישנו על הרצפה בגן ילדים בזיקים, וגיליתי ששינה על הרצפה עוזרת לי".
מה מפריע לך להירדם?
"כל הקשיים והמחשבות מתרכזים לזמן הזה. אני יכול להיות עייף ברמות, אבל המחשבות לא מניחות לי והמוח ממשיך לעבוד כאילו אמצע היום. לרוב מדובר במחשבות על דברים שאני רוצה לשפר אצלי, ולפעמים אלה גם פחדים שקשורים לדברים שיהיו רלוונטיים רק בעוד חמש־שש שנים. וקשה לי להירדם לבד — יש לי אח תאום ועוד שני אחים גדולים, ישנתי בחדר עם אחי התאום וגם אחר כך ישנתי עם עוד אנשים, בפנימייה ובצבא".
מתי התחילו בעיות השינה?
"בלילה אחד, בכיתה י"ב. ראיתי טלוויזיה בסלון של הפנימייה, וצפיתי לבד בסרט מטריד. הוא עשה לי רע מאוד, ונשארתי ער עד עשרים לחמש ואז כבר ויתרתי על הניסיון לישון. מאז זה נהיה לי חוק — אם אני ער עד עשרים לחמש, אני מתחיל את היום. כך שהיו לי הרבה לילות לבנים. רק לאחרונה ויתרתי על החוק הזה, כי הבנתי שגם לישון בין 5:00 ל־8:00 עדיף מלא לישון בכלל".
היו תקופות קשות יותר מאחרות?
"אחרי שהשתחררתי. הייתי חובש פלוגתי בנח"ל, אחראי לבריאותם של 110 חיילים. השתחררתי בתחילת הקורונה, והחוויות מהשירות בשילוב חוסר המעש החמירו את הבעיה. במקום מעשים שקעתי במחשבות. התמודדתי עם זה באמצעות צילום — הסתובבתי בלילות וצילמתי, ובסוף יצאה מזה תערוכה שקראתי לה 'עשרים לחמש'. היא הוצגה בחול המועד סוכות 2023, רגע לפני המלחמה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה — במלחמה בעיות השינה שלי הגיעו לקצה, כולל סיוט קבוע שהיה מעיר אותי בכל פעם שיצאתי הביתה מהמילואים".
מה יש בסיוט הזה?
"אני חוזר לאחד האירועים ברצועה — אני נוסע בהאמר, בציר שלפני רגע התחולל בו קרב. אני עומד בעמדת המאג על גג הרכב ורואה מסביב גופות והריסות, והריח קשה מאוד. החלום חוזר בכל פעם בגרסה אחרת, כמו סצנה שמצולמת בכל פעם מנקודת מבט שונה: לפעמים דרך העיניים שלי, לפעמים אני מסתכל על עצמי מבחוץ, לפעמים אני אחת הגופות, לפעמים אני רואה את האירוע מנקודת המבט של אנשים שהיו איתי".
אתה עדיין חולם אותו?
"לא, כי דיברתי עליו, ועל קשיים אחרים שחוויתי, עם מטפל. רק לפני שנה וחצי פניתי לעזרה מקצועית, ובעזרתו אני לומד לחיות עם מה שעברתי וזה מסייע גם לשינה. עצם הידיעה שבעיית השינה קיימת מקלה על הבעיה עצמה. הקושי להירדם ממשיך, אבל אני פחות סובל ממנו, גם אם אני ער חצי מהלילה ונאלץ לישון על הרצפה בסופו של דבר. אני משתדל מאוד לא לקחת כדורי שינה — מפחיד אותי לפתח תלות, וגם שלא ישפיעו לי על הבוקר. גם ככה קשה לי לקום".
מתי הגעת לניר עוז?
"בספטמבר 2025. גדלתי בשומר הצעיר, בקיבוץ עין שמר, וסבתא שלי, עליזה עמיר־זהר, היתה מזכירת הקיבוץ הארצי. כבר ב־7 באוקטובר, כשהוקפצתי למילואים, החלטתי שאני רוצה מעין שמר לעבור לעוטף, הרצון לחזק את הקיבוצים היה טבעי לי, וככל שהמלחמה המשיכה ההחלטה התחזקה. בת הזוג שלי תמר בגרעין של השומר הצעיר שעבר לניר עוז, וכך הגענו לכאן. מיד אחרי שהגעתי נהייתי הרכז של המאבק להחזרת החטופים של הקיבוץ, ואחר כך הצטרפתי לצוות השיקום".
איזה בית קיבלתם?
"של משפחה שהיתה כאן ב־7 באוקטובר, והיו כאן סימני קרב קשים, הוא עבר שיפוץ רציני. המשפחה שחיה כאן תקבל בית חדש בקיבוץ. אירחנו אותם, והיה מרגש מאוד. זו הסיבה שאנחנו בניר עוז — כדי להראות שהחיים כאן ממשיכים".
ואיך השינה בקיבוץ, אחרי מה שקרה במקום וכל כך קרוב לעזה, למה שעברת שם?
"בחצי השנה הראשונה בניר עוז ישנתי מדהים, כפי שבתחילת המלחמה ישנתי טוב. תחושת המשימתיות, להיות במקום הנכון, עוזרת לי מאוד. אחר כך הגיעו יותר מחשבות על מה שקרה כאן, אבל עם הזמן תחושת הביטחון חוזרת ואני מבין שמה שמפריע לי לישון הוא אני ולא ניר עוז — אני חושב שהייתי מתקשה להירדם באותה המידה גם אם הייתי עובר לגור בתל אביב".
מה יש לך ליד הספה?
"מעט מאוד — טלפון, מטען, מים ומשקפיים".
jonbloomphoto@gmail.com
