הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
לפני כעשור, בתחילת שנות הארבעים לחייו, צ'רלס דוהיג היה באחת התקופות הטובות בקריירה שלו. הוא היה אז כתב ועורך מוערך ב"הניו יורק טיימס", זכה בפרס פוליצר על סדרת תחקירים מקיפה על חברת אפל והתנהלותה, כולל ניצול העובדים שלה, וספרו הראשון, "כוחו של הרגל", שמנתח את האופן שבו מתקבעים הרגלים אנושיים ואת הדרכים לשנות אותם, הפך לרב־מכר מסחרר שתורגם ליותר מ־40 שפות. אבל אז הוא התבקש לסייע בניהול פרויקט מורכב בעיתון, וגילה שלהיות בכיר בתקשורת זה לא בהכרח להיות טוב בתקשורת.
הוא הבין את זה, למשל, כשקולגה אמר לו שהוא מרגיש שההצעות שלו זוכות להתעלמות ושתרומתו אינה זוכה להכרה. דוהיג הציע לו כמה פתרונות מעשיים, אבל הקולגה בסך הכל רצה שיקשיב לו. ואז הוא התחיל להרגיש את זה גם בבית: "נפלתי לדפוס תקשורת גרוע עם אשתי, מהסוג שנראה לי שרוב הזוגות מכירים", הוא אומר. "הייתי חוזר הביתה מהעבודה ומתחיל להתלונן על היום שלי, והיא היתה מציעה לי פתרונות ממש טובים, 'למה שלא תזמין את הבוס שלך לארוחת צהריים ותנסה להכיר אותו יותר טוב?' וכו'. במקום שזה יעזור, זה רק היה מרגיז אותי עוד יותר. או שהיינו יוצאים לחופשה, אני הייתי מתבאס מהמלון והיא היתה אומרת, 'למה שלא פשוט תיהנה מהדברים הטובים בחופשה?'".
כולנו מכירים את הרגעים האלה, שבהם אנחנו מרגישים שפספסנו את בן שיחנו, ובעיקר, כנראה, מרגישים שהוא ממש ממש מפספס אותנו. זה מעצבן, מתסכל, לפעמים מאוד פוגע, וזה מדרדר את התקשורת עוד יותר. אנחנו נוטים להתחפר בתחושות האלה, אולי לצמצם תקשורת או להיקלע שוב ושוב לשיחות "לא נכונות".
אבל דוהיג לא הסתפק בלהתחפר. הקושי הפעיל את הסקרנות שלו, ושלח את העיתונאי שהוא לנסות להבין מה בדיוק עובר עליו. "שאלתי כמה מדענים: 'למה זה קורה לי שוב ושוב?', והם הסבירו שזה קורה משום שאנחנו מנהלים סוגים שונים של שיחות. אני הייתי בשיחה רגשית, רציתי להביע את התחושות שלי, ואילו אשתי ניהלה שיחה פרקטית — ניסתה לפתור את הבעיה". בדיוק כמו שקרה לו עם הקולגה, רק הפוך. "הם אמרו לי: 'ברגע שתבין את המדע שמאחורי שיחות יהיה לך הרבה יותר קל'. והם צדקו. חשבתי שזו תובנה חשובה ומעניינת, ורציתי לשתף בה את כולם".
כך נולד הרב־מכר האחרון של דוהיג, "כוחה של שיחה: איך לפצח את השפה הסודית של החיבור" ("Supercommunicators: How to Unlock the Secret Language of Connection"), שראה אור בשנה שעברה, קצר שבחים, ותורגם ל־37 שפות, כולל עברית (בהוצאת כנרת זמורה דביר). דוהיג (Duhigg), כיום בן 50 וכתב "הניו יורקר", מספק טקסט מאיר עיניים שפתאום מבהיר לנו המון דברים שלא שמנו לב אליהם, או שלא הבנו, ומשלב מחקרים, סיפורים אישיים והמלצות אפקטיביות לשיפור השיחות שלנו עם אחרים, כלומר לשיפור החיים שלנו.
"שאלתי כמה מדענים למה שוב ושוב יש לי קושי בשיחות עם אשתי, והם הסבירו שזה קורה משום שאנחנו מנהלים סוגים שונים של שיחות. אני הייתי בשיחה רגשית, רציתי להביע את התחושות שלי, ואילו אשתי ניהלה שיחה פרקטית - ניסתה לפתור את הבעיה"
2 צפייה בגלריה
דוהיג. "אני מראה פגיעות, כי אני מבין שזה יגרום לאנשים להיפתח"
(צילום: Glenn Matsumura)
איך להיות החבר הכי טוב
פשוט התחילו להתאמן בזה
בבסיס הספר עומדים שני עקרונות: הראשון הוא שכדי לקיים תקשורת טובה, אפילו תקינה, צריך שסוג השיחה שאני מנהלת יהיה תואם לסוג השיחה של בן שיחי — והנושא של סוגי שיחות משמעותי מאוד. הרגל השנייה בתיאוריה שבונה דוהיג, זו שהולידה את שם הספר, היא שיש אנשים שהם "מתקשרי־על". לא כאלה ש"יודעים לדבר", מהסוג שאנחנו מוקפים בו כל הזמן, אלא כאלה שיודעים איך לדבר.
מחקר שהתבצע במעבדת המערכות החברתיות של דארטמות' קולג', ניו המפשייר, הדגים זאת היטב. החוקרים הראו איך המשתתפים שהם "מתקשרי־על" משחקים כל הזמן עם האופן שבו הם מדברים כדי להתאים את עצמם לחבריהם ומשקפים בעדינות שינויים במצבי הרוח ובגישות של האחרים (כשמישהו נהיה רציני הם נהיים רציניים וכדומה). הם מניחים לעצמם להיות מושפעים מחבריהם לקבוצה ומשנים את דעתם לפרקים; וכשהשיחה נתקעת הם מסוגלים לזהות את הרגע ולהעלות נושא חדש, לשבור שתיקה מביכה עם בדיחה וכו'. לא פלא שבחייהם מחוץ לניסוי היו היו למשתתפים האלה רשתות חברתיות גדולות, והם תמיד החברים האלה שמתייעצים איתם.
דוהיג טוען שגם אנחנו יכולים להיות כאלה. שלכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל להפוך למתקשר־על, אם רק נאפשר לסקרנות להוביל אותנו, נתרגל הקשבה קפדנית והדדיות באמצעות כמה טכניקות בסיסיות, ופשוט נהיה כנים. "תקשורת היא כוח העל של ההומו ספיינס", הוא מסביר בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "זו היכולת שמייחדת אותנו ממינים אחרים, והיא שמאפשרת לנו לבנות כפרים, ערים, מדינות, נושאות מטוסים ומשחקי מחשב. המוח שלנו התפתח באופן שמאפשר לו להיות טוב מאוד בתקשורת, וכולנו כבר מתקשרים מעולים לפעמים — למשל, כשאנחנו מדברים עם החבר הכי טוב שלנו. אז כל אחד יכול להפוך למתקשר מעולה. מדובר פשוט במיומנויות, בכישורים נרכשים. וברגע שאנחנו מבינים זאת ומתחילים להתאמן, הכישורים האלה נהפכים די מהר להרגלים".
סוגי שיחה הם המפתח לכל
שאלו הרבה, והקשיבו היטב
ההרגל הראשון שיש לסגל הוא זיהוי נכון של סוג השיחה. "כשאנחנו משוחחים אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים — על ביקור ביפו, על לאן לנסוע בקיץ, על הציונים של הילדים", מפרט דוהיג. "אבל אחת התובנות המרכזיות שעלו מהמחקר בעשור האחרון היא שאם בוחנים מה קורה במוח שלנו בזמן שיחה מגלים שאנחנו בעצם מקיימים שלוש קטגוריות שונות של שיחות: שיחות פרקטיות, שבהן אנחנו פותרים בעיות יחד או מתכננים דברים; שיחות רגשיות — כשאני מספר לך איך אני מרגיש ואני לא רוצה שתפתרי לי בעיה אלא שתפגיני אמפתיה; ושיחות חברתיות, כאלה שקשורות לאופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה, לחברה, לזהויות שחשובות לנו".
לדבריו, "כל שיחה כמעט תכלול רכיבים מכל השלושה", ובספר הוא מדגים איך זה נראה: "דיון עשוי להתחיל כשחבר מבקש עזרה במציאת פתרון לבעיה בעבודה, אחרי זה מודה שהוא לחוץ ובסופו של דבר הוא מתמקד באופן שבו אנשים אחרים יגיבו כשהדבר ייוודע להם" — פרקטי, רגשי, חברתי. אבל הבעיה מתחילה כשאנחנו לא מסונכרנים, כלומר "לא מקיימים את אותו סוג שיחה באותו רגע. אז יהיה לנו קשה להקשיב באמת, ובוודאי קשה להתחבר זה לזה". מנגד, כשזה עובד זה עובד, גם את התחושה הזאת של חיבור בשיחה טובה אנחנו מכירים: כששני אנשים מנהלים את אותו סוג שיחה הם נהנים ממה שמכונה בפסיכולוגיה "עקרון ההתאמה", ומאפשר סנכרון בין המוחות והגופים שלהם. "האישונים שלהם יתרחבו באותו אופן, דפוסי הנשימה ופעימות הלב יסתנכרנו, הפולסים החשמליים על העור יהיו דומים", דוהיג מפרט בספר. זה קורה, אגב, גם בשיחות עם יותר משני משתתפים.
אז איך אפשר לדעת באיזה סוג שיחה אנחנו נמצאים?
"בארצות הברית מלמדים מורים שאם תלמיד ניגש אליהם לשיחה עליהם לשאול אותו 'האם אתה רוצה עזרה, חיבוק או אוזן קשבת?'. אבל במקומות עבודה אמריקאיים, ואני מניח שגם ישראליים, אם תשאל מישהו אם הוא רוצה חיבוק הוא יפנה למשאבי אנוש. המחקר מראה שהדרך הטובה ביותר לזהות את סוג השיחה היא לשאול שאלה עמוקה — כזו שחושפת את מערכת הערכים, האמונות או החוויות של האדם. זה יכול להישמע מאיים, אבל זה די פשוט".
ואומנם, בספר הוא מצטט מחקר מ־2021 שמצא שיטה פשוטה לשאילת שאלות עמוקות: לפני שמתחילים לדבר צריך לדמיין שאנחנו עם חבר קרוב ולחשוב איזו שאלה היינו שואלים. "זה כמו לשאול עורך דין 'מה גרם לך ללמוד משפטים?' במקום 'באיזה משרד אתה עובד?'", מדגים דוהיג. "השאלה הראשונה מזמינה אותו לספר מי הוא באמת, והתשובה תחשוף את מצב התודעה שלו. אולי הוא יענה: 'רציתי עבודה יציבה, ידעתי שתמיד יהיה ביקוש לעורכי דין', מה שיעיד על חשיבה פרקטית. אבל אולי הוא יספר 'בילדותי ראיתי את הדוד שלי נעצר ורציתי להיות זה שנלחם עבור אנשים כמוהו' — זו חשיבה רגשית, אולי גם חברתית. שאלות עמוקות עוזרות לנו לגלות באיזה סוג שיחה נמצא הצד השני, וגם להזמין אותו לשיחה מהסוג שאנחנו רוצים".
שאלות עמוקות הן גם כלי מרכזי של מתקשרי־על. אותו ניסוי בדארטמות' העלה שלמשתתפים כאלה היתה נטייה לשאול פי 10 עד 20 יותר שאלות מהמשתתפים האחרים, "והרבה מהשאלות האלה הן עמוקות, כאלה שמזמינות את הצד האחר לומר משהו אמיתי, עם משמעות", אומר דוהיג.
ואיך ממשיכים משם?
"מקשיבים. הקשבה נתפסת אצלנו כפעולה פסיבית — לסגור את הפה ולפתוח את האוזניים — אבל זו רק ההתחלה שלה. השלב הבא הוא להוכיח לצד האחר שאנחנו באמת מקשיבים. כי תמיד יש חשד ברקע שמי שמולי רק מחכה להתחיל לדבר בעצמו. וזו סוגיה של אמון — אני רוצה להקשיב לך רק אם אני מאמין שאתה מקשיב לי. אחת הדרכים לעשות זאת היא לשאול שאלות המשך. אבל בשיחות קשות, קונפליקטואליות, יש טכניקה אפקטיבית אחרת: 'הדהוד עד הבנה' (looping for understanding), ולה יש שלושה שלבים: לשאול שאלה, רצוי עמוקה; להחזיר בתגובה את מה שהאחר אמר, אבל במילים שלנו — לא לחקות, אלא להוכיח שהקשבנו באמת; ואז לשאול: 'האם הבנתי אותך נכון?'. כך אנחנו מבקשים מהצד השני לאשר שהבנו. וברגע שהוא מאשר הוא גם נעשה פתוח יותר להקשיב לנו".
מחקר מ־2020 שמצוטט בספר מציין כי שימוש בטכניקה כזו "מונע הסלמה וסכסוך", וכי אנשים המשתמשים בה נתפסים כ"חברי צוות טובים יותר, יועצים ושותפים נחשקים יותר לשיתוף פעולה עתידי".
נשמע שההדדיות הזו מצריכה ממתקשר העל להיות פגיע, לוותר על שליטה.
"נכון, פגיעות (vulnerability) היא אלמנט חשוב מאוד. חלק מהאנשים אולי חושבים שפגיעות זה לבכות למישהו על הכתף או לדבר על ההורים שלנו, אבל למעשה זו תגובה עצבית מאוד מסוימת שמתרחשת במוח שלי ובמוח שלך כשאני אומר לך משהו שאת עשויה לשפוט. זה יכול להיות אפילו 'אני מעדיף המבורגרים על נקניקיות' — גם אם לא אכפת לי אם תשפטי אותי, עצם זה שאמרתי משהו שאת יכולה לשפוט מפעיל תגובה עצבית, המוח שלי דרוך לתגובה שלך. אם תשפטי אותי יופעל מנגנון 'ברח או הילחם', אבל אם לא תשפטי אותי, ואם אפילו תספרי לי משהו על עצמך שאפשר לשפוט — 'אני דווקא אוהבת שוקולד יותר מחמאת בוטנים' — אז שנינו נחשפנו זה לזה ונרגיש קרובים יותר. זה אבולוציוני. המוח שלנו כמעט לא מסוגל שלא להרגיש קירבה אחרי חילופי פגיעויות כאלה. וזה מה שמחזק את השיחה, בונה אמון ומשפר את התקשורת".
"שיחה עם תומך ביבי יכולה להתחיל למשל כך: 'אני רוצה לדבר איתך על פוליטיקה. זה עלול להיות מוזר, אבל אני רוצה להבין למה אתה תומך בביבי. אני רוצה להבין איך אתה רואה את העולם', ואז לשאול: 'ומה המטרה שלך בשיחה הזו?'. כך ברור שאני לא בא לשכנע אותך שאתה טועה אלא להבין אותך"
כל שיחה אפשר לכוון
הרגישו את האחרים, הבינו מה הם צריכים
אחד ממתקשרי העל שמוצגים בספר הוא פרופ' ג'ון בולי, חוקר ספרות, מומחה לז'אק דרידה, איש אוניברסיטת מרקט בוויסקונסין — ומי שישב בחבר המושבעים במשפטו של לירוי ריד בנובמבר 1985. ריד היה אסיר משוחרר, שבמשך תשע שנים אחרי שיצא מן הכלא חי חיים שלווים, לא נעצר, לא פספס אף פגישה עם קצין המבחן, "עד שנעצר על החזקת נשק", מספר דוהיג. "כשנפתח המשפט עורך דינו אמר שאין חולק שהראיות נגדו משכנעות ושעבר על החוק שאוסר על אסירים משוחררים להחזיק נשק, אבל שצריך לזכות אותו כי הוא לא התכוון לכך". הסנגור פירט את ההתמודדויות הנפשיות המורכבות של ריד, פסיכולוג העיד שהוא יודע לקרוא ברמה של כיתה ב' ושהאינטליגנציה שלו "מתחת לממוצע באופן משמעותי", המושבעים שמעו איך בהרשעה קודמת שלו ריד שוחרר מוקדם אחרי שהרשויות הבינו שהוא כלל לא הבין שהתרחש פשע. גם במקרה של קניית האקדח הוצגה השתלשלות אירועים משונה שהבהירה שהוא לא באמת הבין את המשמעות — הוא נרשם לקורס בלשים פרטיים בהתכתבות ואקדח היה אחת הדרישות, אז הוא קנה אקדח והשאיר אותו בקופסה בארון. העניין התגלה אך ורק משום שיום אחד הסתובב בבית המשפט, בתקווה שמישהו ישכור את שירותיו כבלש, וכששוטר ביקש ממנו מסמך מזהה ריד מסר לידו את הנייר היחיד שהיה לו ונשא את שמו: שטר המכירה של האקדח.
את תפקידו של פרופ' בולי בסיפור אפשר לדמיין כמו בסרט המופת "12 המושבעים" מ־1957, שבמקור נקרא "12 Angry Men" — חוקר הספרות המיומן התגלה כאיש מפתח בחדר המושבעים. "בשיחה שם חלק מהמושבעים אמרו 'החוק הוא החוק, צריך להעניש אותו', ואחרים אמרו 'אבל זה לא הוגן. הוא לא פגע באף אחד'", מספר דוהיג, שהאזין להקלטות הדיון של המושבעים וניתח אותן בספר. "בולי הבין שהשיחה בין המושבעים היא בעצם משא ומתן רך, כזה שבו צריך להבין את הצד האחר — להבדיל ממשא ומתן קשה, שבו כל צד שואף לנצח. הוא הבין שהצד שרוצה להרשיע את ריד מנהל שיחה פרקטית: 'החוק הוא החוק', ואילו הצד שרוצה לזכות אותו שקוע בשיחה חברתית שעוסקת בצדק וחמלה. אז הוא התחיל לגשר ביניהם. הוא תרגם משפה לשפה. וברגע שהצדדים התחילו להבין זה את זה הם הגיעו להסכמה".
הציטוטים של בולי המובאים בספר הם מעין מדריך למשא ומתן רך. הוא הרבה לשאול את המושבעים האחרים שאלות: "מה אתה חושב על אקדחים?", "יש לך אקדח?", "אפשר לדבר על המשמעות של 'החזקה'?", "מהו צדק?". הוא הרגיש היטב את המושבעים, ידע לסמן לעצמו בראש "הנרי רוצה הדרכה", "ברברה רוצה חמלה", "קרל רוצה לפעול לפי לשון החוק". רק אחר כך התחיל להוביל את השיחה לכיוון של קבלת החלטה משותפת, צעד אחר צעד, מושבע אחר מושבע, באמצעות ניסוי מחשבתי שביקש מהמושבעים לשים את עצמם בנעליו של ריד ובאמצעות טענה עקרונית שלפיה זיכויו של ריד ישלח למשטרה ולתובע המחוזי מסר שאומר "התמקדו בפושעים האמיתיים ובשמירה אמיתית על שלום הציבור". ההחלטה המשותפת היתה לזכות את ריד.
זה מקרה שמעלה שאלה מעניינת: איפה עובר הקו בין תקשורת מצוינת למניפולציה?
"אפשר להשתמש במיומנויות תקשורת כדי לתמרן מישהו פעם או פעמיים, אבל בדרך כלל אנחנו יכולים לזהות מה אותנטי ומה לא. זו אחת היכולות של המוח האנושי. במקרה של בולי — היתה לו דעה, אבל הוא הבין שאם הוא ישתמש בטכניקות שונות כדי לכפות אותה על יתר המושבעים אנשים יתנגדו. הם לא יקשיבו לו, ולא יראו בו מגשר. לכולנו יש נטייה בסיסית לחוסר אמון, לכן כדי להשתמש בכלי תקשורת באופן אפקטיבי חייבים לרצות באמת להתחבר ולהבין באמת מה אחרים מנסים לומר לנו".
צריך לעבוד בזה
כי זה משנה את החיים, ואת ההיסטוריה
דוהיג חי בסנטה קרוז, קליפורניה, עם בת זוגו ושני ילדיהם (בני17 ו־14). הוא נולד בניו מקסיקו לשני עורכי דין. גם אחותו הצעירה, קייטי דוהיג, היא עורכת דין, וגם פוליטיקאית — חברת הסנאט של ניו מקסיקו. דוהיג למד היסטוריה באוניברסיטת ייל ו־MBA בהרווארד, וב־2003 התחיל לעבוד כעיתונאי ב"הלוס אנג'לס טיימס" ונשלח מטעם העיתון לעיראק. אחר כך כתב עבור "הניו יורק טיימס", על מדע ובריאות וטכנולוגיה ועסקים, ומאז 2019 הוא ב"הניו יורקר".
כמו לחקר השיחות, גם לכתיבת ספרים הגיע מלכתחילה מתוך קושי אישי. "הייתי מקדיש שבוע שלם לכתבה, ויומיים אחרי שהתפרסמה כבר לא זכרתי כלום. היופי בכתיבת ספר הוא שאתה מקבל הזדמנות לעבד את המידע באמת, ואחרי שהוא יוצא אתה ממשיך לדבר עליו במשך שנים, מה שרק מחזק את הזיכרון". העובדה שהספרים שלו רבי־מכר מאפשרת לו אכן להמשיך לדבר על הספרים שנים, אבל אז הוא מקפיד לעבור לספר הבא. אחרי "כוחו של הרגל" מ־2012 הוציא את "חכמים יותר מהירים יותר טובים יותר: איך תשיגו תוצאות מעולות בחיים ובעסקים" (2016), שגם הוא היה לרב־מכר, ושיחות הטד שלו זוכות למיליוני צפיות ביוטיוב.
והוא מיומן מאוד בכל מדיום שהוא מתבטא בו. כך, שלא במפתיע, הוא שואל גם את מי שמראיין אותו הרבה שאלות — "איפה את גרה בישראל?", "בני כמה הילדים שלך?", "כמה זמן את כבר עיתונאית?" — ומרבה לשתף בחוויות שלו. כל השיחה איתו היא כמו הדגמה של ההמלצות בספר שלו. "כעיתונאית את יודעת שאפשר להתחבר כמעט לכל אדם", הוא אומר. "וגם עכשיו, עם כל מה שקורה בישראל או בארצות הברית, אנחנו עדיין יכולים לדבר עם אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם. אני לא אומר שזה קל, אבל זה אפשרי. את גרה ביפו, שהיא קהילה מעורבת, ובטח יש לך שכנים שחושבים אחרת ממך על עזה. אבל אתם עדיין הולכים לאותן חנויות, נוסעים באותו האוטובוס ומדברים זה עם זה. וזה מה שחשוב".
ובכל זאת, נראה ששכחנו איך לתקשר.
"זה מעניין שאת אומרת 'שכחנו', כי למעשה כולנו יודעים איך לתקשר אלא שברגעים טעונים אנחנו שוכחים. וזה בעיקר עניין של תרגול. אם חושבים על החברה האמריקאית או הישראלית לפני 70 שנה, בשנות החמישים נגיד, אנשים היו חברים בהרבה ארגונים שבהם הם דיברו עם אחרים כל הזמן — מועדונים עסקיים, חברתיים, כנסייה או בית כנסת וכו'. בהרבה מקרים זה הוביל אותם להתחכך באנשים שונים מהם. מאז הקהילות שלנו נעשו יותר מונוליטיות, אנשים חיים ליד מי שחושבים כמותם, ואת הכנסיות החלפנו באינטרנט, שם יש לנו פחות הזדמנויות לתרגל תקשורת. ותרגול הוא הדרך היחידה ליצור הרגל. היו כבר תקופות בהיסטוריה שבהן היה קיטוב אמיתי, ובכל זאת הצלחנו להתגבר עליו — כי אנשים לקחו את השיחה ברצינות, תרגלו אותה והתחייבו לשוחח גם עם מי ששונה מהם".
2 צפייה בגלריה
ספרו של דוהיג. "כולנו כבר מתקשרים מעולים לפעמים. מדובר פשוט במיומנויות, בכישורים נרכשים"
איך ניגשים לשיחה פוליטית טעונה, נניח בין תומך טראמפ או נתניהו לבין דמוקרט או שמאלני?
"השלב הראשון הוא להכיר בזה שהיא עלולה להיות מוזרה או קשה. להגיד: 'תשמע, אני רוצה לדבר איתך על פוליטיקה. זה עלול להיות מוזר, אבל אני רוצה להבין למה אתה תומך בביבי. אני רוצה להבין איך אתה רואה את העולם', ואז לשאול: 'ומה המטרה שלך בשיחה הזו?'. זו גם שאלה, ולכן זו התחלה מצוינת, וגם הצבת גבולות. אני לא בא לשכנע אותך שאתה טועה, אלא להבין אותך. וברוב המקרים, הצד האחר יגיד את אותו הדבר: 'גם אני רוצה להבין אותך טוב יותר'. ואם הוא יגיד 'אני בא לשכנע אותך שביבי הוא המנהיג הכי טוב שיש', אז תביני שהוא לא באמת רוצה שיחה, אלא מונולוג. אבל לפחות תדעי".
ומה אחר כך?
"שלב השאלות העמוקות, למשל: 'מה בעיניך כל כך משכנע בביבי?'. ולהקשיב. לעשות הדהוד עד הבנה. יכול להיות שהוא יאמר: 'הייתי בצבא, וראיתי החמצות של הזדמנויות לייצר הרתעה. ביבי נצי, זה נותן לי תחושת ביטחון'. ואז אני אחזור ואומר: 'מה שאני שומע זה שביטחון אישי הוא הדבר הכי חשוב לך. ואחרי 7 באוקטובר אתה מרגיש לא בטוח. מה שאתה רוצה זה מנהיג שיעמיד את הביטחון שלך לפני הכל. הבנתי נכון?'. כשהוא ישיב בחיוב אוכל לשתף גם את נקודת המבט שלי: 'גם אני רוצה ביטחון, אבל יש עוד ערכים שאני מרגיש שמתחרים עם הביטחון — למשל מניעת אסון הומניטרי בעזה. אני חושב שזה חשוב לא פחות. מה אתה חושב על זה?'".
כלומר, במקום להתווכח — לנסות להבין.
"נכון. לא בהכרח נסכים — הוא ימשיך לאהוב את ביבי, ואני אתמוך בשמאל — אבל נצא מהשיחה עם יותר הבנה ותחושת חיבור. כשיש איום הפגיעות נעשית הכי קשה, אבל גם הכי חשובה".
החשיבות הזאת, הוא מדגיש, היא לא רק אישית; היא גם חברתית ואפילו היסטורית. "בתקופת המנדט הבריטי, למשל, היו עימותים בין מחתרות יהודיות, כולל חילוקי דעות אלימים, ובכל זאת לקראת סיום המנדט גבר הרצון לשיתוף פעולה. היכולת לתקשר גם בתוך קונפליקט אידאולוגי עמוק היא אחד הגורמים שחיזקו את החברה והובילו להקמת המדינה. לדעת לחיות יחד למרות חילוקי הדעות — זה מה שמחזק חברה ומדינה".
ובפן האישי, העבודה על הספר שינתה את האופן שבו אתה מדבר עם קולגות, חברים וקרובים?
"היא שינתה אותו לגמרי. אפילו עם מרואיינים, אני משתף הרבה יותר על עצמי, אני מראה פגיעות, כי אני מבין שזה יגרום גם להם להיפתח, וזה חשוב. ובוודאי בחיים האישיים, גם אשתי מודה בזה. אבל עדיין קורה שאני מתחיל להרצות בארוחת ערב ואחד מבני המשפחה עוקץ: 'יש איזה ספר מעניין שאתה צריך לקרוא על תקשורת טובה יותר...'. אז כנראה שעדיין לא הפנמתי את כל התובנות, אבל זה בהחלט הפך אותי למודע הרבה יותר למה שקורה בזמן שיחה. והרצון שהשיחות שאני מקיים יהיו טובות יותר נהפך להרגל".
