איך את ישנה?
"תלוי באיזו תקופה בחיים. אני לא אדם של בוקר, ובעבר הייתי כותבת אל תוך הלילה, הלכתי לישון מאוחר, 2:00-1:00 בלילה, קמתי אחרי 10:00 ולא היתה לי בעיה לישון במשך היום. כשהבן שלי ים נולד הייתי צריכה לכייל מחדש את אורח החיים שלי, אבל עכשיו זה דווקא נחמד. ים ישן איתנו בחדר — יש לי חברים שמזדעזעים מזה — וכחלק מההרדמה אנחנו משחקים איתו ושרים לו שירים, כולל 'זמר אהבה לים', שהוא ההשראה לשמו. לפעמים אני נרדמת כבר איתו, סביב 20:00, ולפעמים אני מצליחה לחזור לסלון לעבוד קצת — אני על הספה כותבת, ואלעד בן זוגי, שהוא אמן, מצייר בפינת העבודה שלו. בלילה ים מתעורר לא מעט, ואני איתו, אבל אחר כך הוא ישן עד 7:00 בערך, למזלנו הוא די סתלבטן, ואני קמה איתו".
עד שהוא נולד ישנת תמיד טוב?
"לא. בגיל 29 אובחנתי עם טרשת נפוצה. בהתחלה טיפלו בי עם תרופה שעצרה את הסימפטומים אבל אחרי ארבע שנים, כשרציתי להיכנס להיריון, הייתי צריכה להפסיק איתה והמצב שלי הידרדרב. בכל פעם שהיתה לי אפיזודה קיבלתי הרבה סטרואידים, הם עזרו — אבל שיבשו לי מאוד את השינה. אחרי כל מחזור של סטרואידים הייתי ישנה משהו כמו שעתיים וחצי בלילה, ונדודי השינה נמשכו בכל פעם כחודש וחצי".
מה עשית?
"הייתי שוכבת הרבה זמן במיטה ומנסה להירדם, ללא הצלחה. ניסיתי מדיטציות עם אפליקציה מיוחדת, אבל בעיקר הייתי מתוסכלת, כי זה היה לגמרי עניין כימי. בהתחלה הייתי מנצלת את הערנות לכתיבה, הייתי מאוד יצירתית, אבל זאת לא היתה חוויה נעימה, זה שוחק. אני חיונית ואנרגטית באופן טבעי, אבל אחרי מה שקרה עם הסטרואידים כל שינוי גדול במצב הרוח גרם לי לחשוש שאני מאנית. כתבתי על זה בשירים שלי".
הנפש היא (נחום־תקום) / נעם פרתום, מתוך הספר "לצאת מהגוף"
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹבְלִים מִפְלֶשְׁבֶּקִים לִזְמַנִּים
שֶׁבָּהֶם הֵם לָקְחוּ אָסִיד, לִי יֵשׁ פְלֶשְׁבֶּקִים
לַפַּעַם הַהִיא שֶׁבָּהּ לָקַחְתִּי סְטֶרוֹאִידִים וְיָשַׁנְתִּי
שְׁעָתַיִם בְּלַיְלָה בְּמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ וָחֵצִי. הָיִיתִי אָז
כָּלכָּךְ מַאנִית שֶׁהָיָה לִי חָתוּם וּמָנוּי וּבָרוּר שֶׁאֲנִי
צִפּוֹר שִׁיר נְסִיכִית שֶׁחַיָּה בְּאַרְמוֹן יָרֹק־עַד. עַכְשָׁו
כָּל שִׂמְחָה מַגְבִּיהָה מִדַּי מַבְהִילָה אוֹתִי וּמַרְגִּישָׁה
כּוֹזֶבֶת, וְכָל דָּאוּן מַזְכִּיר לִי אֶת הַנְּפִילָה רֶגַע לִפְנֵי
אַבְחָנַת הַשִּׁתּוּק בֶּעָקֵב וּבַקַּרְסֹל, וְאֵיךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּבָר
לֹא אָקוּם בְּכוֹחוֹת עַצְמִי יוֹתֵר לְעוֹלָם.
איך ישנת כילדה?
"אני זוכרת את הלילה שבו הבנתי שהחיים ממשיכים אחרי שהולכים לישון, כאילו עד אז הסתירו את זה ממני. ההורים שלי יצאו לסרט, אח שלי נשאר לשמור עליי וצפה בטלוויזיה, ואני נדהמתי מהתובנה הזאת, שלא הכל נעצר. והיה לי קשה להירדם: כבר בגיל צעיר הייתי קוראת במיטה לפני השינה והיה לי קשה להיפרד מהספר, ובכיתה ג' או ד' הכניסו לי טלוויזיה לחדר וזה ממש פגע בשינה שלי, בבקרים הייתי נרדמת על השולחן בבית הספר".
את זוכרת חלום מסוים?
"אחרי שים נולד אמרו לא לגעת בגדם של חבל הטבור שלו, שהוא ייפול לבד בתוך שבוע־שבועיים. ואז חלמתי שאני מתקלחת, ונוגעת בפופיק שלי ומרגישה שיש לי שם משהו ואסור לי לגעת בו".
וחלומות מהילדות?
"איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 15, ואחר כך חלמתי שאני מובילה אותו בעגלת תינוק, ואנחנו יורדים בגרם המדרגות בבית הילדות שלי, עם אחי ואחותי. אחי, שמבוגר ממני ב־13 שנה, מלווה אותנו כמו צל, במין מבט חמור סבר, ואחותי, שגדולה ממני ב־15 שנה, מגינה עליי עם מטרייה כשאני מורידה את אבא בעגלה במדרגות. הפסיכולוגית שלי פירשה את החלום כשבירה של הדימוי הגברי והתמקדות בכוח של הדימוי הנשי".
מה יש לך ליד המיטה?
"השידה שלי ניצבת בין המיטה שלנו למיטה של ים, אז אני צריכה להיזהר מה אני שמה עליה. בעבר הייתי מורידה את התכשיטים לפני השינה ומניחה על השידה, עכשיו אני מרחיקה אותם. תמיד יש ספר, אחד של ים ואחד שלי. כרגע זהו ספר שירה, 'היינו משונים — שירים משנת מלחמה' של עמוס נוי, רוני אלדד ואריאל זינדר. כל שיר שם הוא מכה בבטן, אז אני קוראת בכל פעם רק אחד או שניים. ויש טלפון, מנורת קריאה, המוצצים של ים, טישו, גומייה לשיער ומסכה לעיניים, שהשתמשתי בה בתקופת ההיריון ומאז היא פשוט כאן".
