1 הכי קרוב שהגעתי לאינדינגב זה פסטיבל ערד. בקיצור, מעולם לא הייתי באינדינגב. ובכל זאת משהו מהאנרגיה של פסטיבל המוזיקה המדברי הזה הצליח לחדור אפילו אליי בשבוע האחרון. הפיד שלי הוצף בסרטונים מהפנטים, ממגנטים, ממכרים, אפילו מדמיעים, של אלפי צעירים שהתשוקה לחיים מתפקעת בהם ורוח החיים מתפרצת מהם. ראיתי אותם רוקדים, שרים, צורחים במלוא גרון, את "שיר לשלום". זו מסורת של שנים, אבל היא רק מתחזקת. בשנה שעברה, בפסטיבל הראשון אחרי הטבח, והשנה, רגע לפני הבחירות. למרות ובגלל מה שהיה. ובגלל מה שיהיה.
פסטיבל אינדינגב נולד ב־2007. הרעיון היה להוציא את האמנים מגבולות תל אביב ולהביא אותם לנגב המערבי, לשטח ליד קיבוץ גבולות. לשמוע קצת מוזיקה. לפגוש קצת חבר'ה. לעשות קצת כיף במציאות הישראלית, במציאות של האזור. משנה לשנה הפסטיבל גדל, במספר האמנים, במספר הבמות, בהיקף הקהל. הוא נהפך לפסטיבל הישראלי הגדול. הוא מלא צעירים, כאלה שלא נולדו כשהוא נולד. אבל לא רק. הוא מלא גם אנשים שהתבגרו איתו ב־20 שנה, שמגיעים עכשיו עם הילדים הקטנים שלהם. אנשים שחוו את הקשיים של התבגרות בישראל, אנשים שחוו את הקשיים של הפסטיבל עצמו, אחד הסמלים של העוטף. ב־2023 הוא היה אמור להתקיים שבוע אחרי 7 באוקטובר, ובמקום זה האתר נהפך לשטח כינוס צה"לי. גם ב־2024 עוד היה מוקדם מדי עבורו לחזור. בשנה שעברה זה קרה, והוא רשם שיא חדש באנרגיות החיים שבו.
"שיר לשלום" התחיל שם ב־2018. כשכל ההופעות נגמרו, רגע לפני שהקהל התפזר, אחד מאנשי הצוות ניגן אותו לאנשים שעוד נותרו בשטח. שיר פיזור שכזה. רק שאף אחד לא התפזר. מי שכבר התחילו ללכת חזרו. ורקדו, ושרו בקולי קולות. אז כשהשיר נגמר הוא נוגן שוב. ושוב. מאז, בכל שנה, זה אירוע הסיום של הפסטיבל. הוא כבר משובץ בלו"ז הרשמי, "שיר לשלום בלופים — שוברים את השיא". בכל שנה יותר השמעות, יותר זמן. השנה הם הגיעו לכשעה וחצי של השמעה רצופה, שירה המונית וריקודים סוערים. והשנה, כשברור שהפסטיבל חזר לעצמו וגם הישראלים מתחילים לחזור לעצמם, הלופ של "שיר לשלום" בנגב המערבי, במלוא גרון, ערב בחירות, קיבל משמעות חדשה.
2 כל שורה במילים שכתב יענקל'ה רוטבליט יותר חתרנית מקודמתה, בסטנדרטים של ישראל 2026. "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות", "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן בכי מר לא יעירו, לא יחזירו לכאן", "כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל". ומעל לכל המילים האלה, המילה שלום, שוב ושוב, בפזמון, בשם השיר. שערורייה של ממש.
למעשה השיר היה חתרני עד שערורייתי תמיד. הוא יצא ב־1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, זו שבאה אחרי הניצחון הגדול של 1967 והזכירה לנו שהקרבות והמוות לא הולכים לשום מקום אם לא דואגים לכך שילכו. רוטבליט נפצע במלחמת ששת הימים, והבין מהר מאוד ששיכרון הניצחון יסיט את ישראל מהמסלול שהיא צריכה לצעוד בו, מהשאיפה לשלום. השיר הזה כיכב מאז באינספור הפגנות, והרגע הצרוב מכולם היה בעצרת השלום ב־4 בנובמבר 1995, כשיצחק רבין שר אותו על הבמה (באופן ספציפי את השורה "אותנו לא תחזיר"), ירד ממנה ונרצח. הדף עם מילות השיר נמצא מקופל בכיס מעילו, ספוג בדמו.
אני לא איש שמאל. מעולם לא הייתי. רוב ההצבעות שלי היו לימין, חלק מהן לימין העמוק. בשנות התשעים הייתי נער ונדבקתי, כמו רבים אחרים, בתקווה שהביאו הסכמי אוסלו. התקווה הזו התנפצה לאלפי רסיסים על קרקע המציאות. תקופות ארוכות מאוד האמנתי שהסכסוך אינו פתיר. חשבתי שמה שיש זה אולי הכי טוב שאפשר. כשילדיי נולדו נחרדתי להבין שאני מגדל אותם למציאות של חיים על החרב. ב־7 באוקטובר הבנתי סופית שהסכסוך הזה לא ניתן לניהול. שהוא מוכרח להגיע לסופו. ושהסוף הזה לא יגיע בכוח.
אני לא יודע איך לסיים את הסכסוך, וכמה זמן יידרש. אבל אני לא זה שאמור לדעת. כל מה שאני יודע הוא שסכסוכים אפשר לסיים. ראינו את זה במשך ההיסטוריה, בכל העולם, וגם אנחנו עשינו זאת בעבר. נדרשים לכך שני דברים: אינטרסים — ומנהיגות. אינטרסים יש בשפע. מנהיגות אין.
קשה מאוד לדמיין את הקונספט של שלום אחרי 7 באוקטובר, קל וחומר לרדוף אותו. אבל האמת היא שלהיות רודף שלום זה חלק מהדנ"א היהודי. זה נטוע עמוק בתרבות שלנו. יהודי מאמין אומר את המילה "שלום" כ־25 פעמים ביום כשהוא מתפלל לבד, יותר כשהוא חלק ממניין. בתפילת עמידה, בכל קדיש. ומספר החזרות על המילה אינו העיקר, המיקום שלה הוא העיקר. השלום תמיד בסוף. העמידה נחתמת בשלום. ברכת כהנים נחתמת בשלום. הקדיש נחתם בשלום. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן". חז"ל הסבירו את זה במשפט אחד: הקדוש ברוך הוא לא מצא כלי שמחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כל מה שביקשנו קודם — בריאות, פרנסה, גאולה — פשוט לא יחזיק בלעדיו. "ה׳ עוז לעמו ייתן, ה׳ יברך את עמו בשלום". המלחמות לעתים בלתי נמנעות. אבל הכמיהה, השאיפה, היא לשלום. בלעדיו שום דבר לא יחזיק. מי שבנה את התפילות הללו הבין זאת לפני אלפי שנים. מי שרואה היום שערורייה במילה הזו בכותרת של שיר חוזר על המילה הזו בעצמו שוב ושוב בכל פעם שהוא פותח סידור.
כולנו רצי בקיארד אולטרה, אנחנו פשוט לא יודעים את זה. מה הם החיים בישראל אם לא מרוץ אינסופי, הקפה אחרי הקפה, בתנאים קשוחים במיוחד. אבל אולי אפשר אחרת?
רצים ישראלים במרוץ בקיארד אולטרה, השבוע. מדגים את היכולת של בני אדם לעשות דברים מופלאים, כשהם רוצים
(צילום: תומר פדר/SportPhotography)
3 בשעה שאני כותב את הטור הזה 75 רצים בדיוק מסיימים את ההקפה ה־67 שלהם באליפות העולם לקבוצות בבקיארד אולטרה. זה אחד המרוצים הקשוחים ביותר, מסוג האתגרים הפיזיים, המנטליים והלוגיסטיים שלוקחים את האדם לקצה של הקצה, ואז עוד הרבה מעבר לו.
החוקים פשוטים: כל הקפה היא 6.7 קילומטרים. בכל שעה עגולה הרצים, שנמצאים במקומות שונים בעולם, צריכים לצאת להקפה נוספת. זה לא חשוב באיזה קצב הם ירוצו, העיקר שיסיימו לפני ההקפה הבאה. אם ירוצו מהר יותר, יהיה להם יותר זמן לנוח ולהתאושש. משתתף שלא עומד על קו הזינוק בשעה היעודה ויוצא להקפה נוספת מודח. כך, עד הרץ האחרון, יימשך כמה שיימשך.
ועכשיו הם בהקפה 67. זה אומר שמאחוריהם כבר יותר משתיים וחצי יממות רצופות של ריצה, 442 קילומטרים. המרוץ נערך במקביל ב־67 מדינות, כולל ישראל. התחילו אותו 992 רצים ורצות. בסוף, עוד כמה יממות, יישאר רק אחד. בחלק מהמדינות נתלו על קווי הזינוק שלטים: "There is No Finish". אין קו סיום. אין סוף. אתם תרוצו ותרוצו עד שלא תוכלו לעשות אפילו צעד נוסף.
השידורים החיים מהמרוץ הזה פתוחים על מסך הטלוויזיה כל הזמן. כשאני לא בבית, אני רואה אותם ביוטיוב ועוקב אחרי האתר הרשמי. בהתחלה התמקדתי בנבחרת הישראלית, אבל גם אחרי שהיא הודחה — היא הגיעה למקום 26 מתוך 67! — המשכתי לעקוב. זה מנחם לדעת שלא משנה מה אני עושה כרגע, ועם אילו קשיים אני מתמודד — אישיים, משפחתיים, בריאותיים, מקצועיים, לאומיים — איפשהו ביפן יש עדיין כמה אנשים שרצים במעגלים כמעט בלי הפסקה. וגם באוסטרליה. ובבלגיה. ובארצות הברית. ובעוד המון מדינות אחרות. רצים. בקור, בחום, בגשם, בשמש, בערפל. ביום, בלילה. רצים. מסביב לשעון. כמו בטראנס.
הבקיארד אולטרה הוא מרוץ יוצא דופן בכל פרמטר. בעיניי הוא מסמל את חוזקה, איתנותה ועמידותה של הרוח האנושית יותר מהרבה מרוצים אחרים. הוא מדגים את היכולת של בני אדם לעשות דברים מופלאים, כשהם רוצים. אני רץ, אבל אני לא יכול לרוץ את זה. הרצים האלה הם אנשי־על. אני רץ, אבל אני בחיים לא אהיה עידו דסה, צעיר בן 28 עם חיוך שובה לב וחשבון אינסטגרם נהדר, שהיה הישראלי האחרון במרוץ, ואני גם לא אהיה האלוף הוותיק דודו דאנו, בן 47, שעדיין רץ כמו משוגע. ובכל זאת, אם חושבים על זה לרגע, כולנו משתתפים במרוץ הזה.
מה הם החיים בישראל אם לא מרוץ אינסופי, הקפה אחרי הקפה, בתנאים קשוחים במיוחד, עם הפוגות קצרות בין סיבוב לסיבוב. ילדים נולדים כאן לתוך מלחמות, אולי בחדרי לידה תת־קרקעיים כי נופלים טילים. הם מעבירים חלק גדול מהילדות שלהם במקלטים, או מפונים מהבתים שלהם. חוסכים במים כי חבל על כל טיפה, לומדים מתשדירי שירות שבחפץ חשוד אסור לדעת ואיך חובשים מסכת אב"כ. גדלים על שירים עצובים ברדיו, כי היה פיגוע, כי יום הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולנפגעי פעולות האיבה. גדלים בין טקסים בבית הספר, בתנועה, בצבא. גדלים עם אבא במילואים. ואז מגיעים בעצמם ללשכת הגיוס. הנה הקברים, של מויש'לה, של רז. הנה גבעת התחמושת, ואליפלט, והמור"קים. והנה סבארו. וקפה מומנט. וקו 5. וקו 18. הנה הדולפינריום, ודיזנגוף סנטר, בפורים, עם תחפושות. הנה צומת בית ליד. ועפולה. וחיפה. הנה האינתיפאדה, וגם השנייה, וגם השלישית. הממ"דים, צבע אדום, מרכזי חוסן. הנה רצועת הביטחון, והבופור, והמסוקים. והנה 7 באוקטובר.
מתיש רק לקרוא את השורות האלה. רק להיזכר במראות, בקולות, בריחות, שמאחוריהן. בחברים שהיו ואינם. בחיים שנגדעו באיבם. זה מתיש רק לקרוא ולזכור. זה מתיש שבעתיים, למעשה פי אינסוף, לחיות את החיים האלה. There is no finish.
כולנו רצי בקיארד אולטרה, אנחנו פשוט לא יודעים זאת. נולדנו לתוך המציאות הזו. לא שאלו אותנו. לא סיפרו שכמעט בכל העולם חיים אחרת. סתם, חיים. שותים קפה, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, מגדלים ירקות בגינה, מתנדבים לפעילות בקהילה, צופים בטלוויזיה, עושים ספורט, סקס, מקרמה. סתם, חיים.
כולנו רצי בקיארד אולטרה. אנשי־על, שבכל שעה עגולה, בכל שנה, בכל מלחמה, בכל אסון, בכל אימה, מתייצבים שוב ושוב על קו הזינוק. תומכים זה בזה, ממשיכים הלאה. כולנו רצי בקיארד אולטרה, ולא משנה כמה מותשים נהיה — אנחנו נמשיך לרוץ.
אבל אולי אפשר אחרת? אולי אפשר להפסיק את ההקפות האלה? לפחות לדמיין חתירה למשהו אחר?
4 באחד הסרטונים מאינדינגב שעלו לרשת מישהו אמר משהו על "דור השינוי". זה גרם לי לחשוב שיותר מכל הבחירות האלה הן הבחירות של הצעירים. של הדור הבא.
הצעירים הערבים שרוצים פשוט לחיות ולא להירצח. הצעירים החרדים שיודעים יותר טוב מהוריהם שיכולים להיות חיים אחרים, לא בעוני, בלי תלות בפוליטיקאים ובגבירים. הצעירים שהיו בנובה ובעזה ובלבנון. הצעירים שאיבדו חברים ואחים והורים ואיברים ואת שלוות הנפש. הצעירים שצורחים את "שיר לשלום" כי הם רוצים חיים אחרים. וכן, גם הצעירים ששורפים יישובים פלסטיניים ומרביצים לפעילים פוליטיים ומטילים אימה על כל מי שלא חושב כמותם. הצעירים שמאמינים ליונתן שלו, ואלה שמאמינים לאיתמר בן גביר. הצעירים שלא היו להם חטיבה נורמלית ותיכון נורמלי ונעורים נורמליים בגלל הקורונה והמלחמה. הצעירים שראו איך מבטלים להם אינספור שיעורים כי אין מורים. הצעירים שיכולים לחיות בכל מקום בעולם, אבל נשארים כאן כי הם מחוברים לכאן. הצעירים שהיו בטיול, אבל חתכו הכל ועלו על מטוסים מכל קצוות תבל כדי לבוא להילחם על הבית שלהם. הצעירים שכל מה שהכירו בחייהם עד כה הוא אי־ודאות. מציאות נוזלית לגמרי. הצעירים שהתגלו בשלוש השנים האחרונות בכוחותיהם האדירים. הצעירים שההורים שלהם היו צעירים כמותם בפיגועים, ברצח רבין ובהתנתקות. עכשיו זה הזמן שלהם. הם חייבים להצביע, ואנחנו חייבים להצביע בשבילם. אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום. כי לא חלום הוא.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
