(צילום: מוטי קמחי)
על הביטחון
יש הרבה מאוד לשקם
אחרי מלחמה אזורית של יותר משלוש שנים שלא הוכרעה באף חזית והבטחות כוזבות, חוזרות ונשנות, ל"ניצחון מוחלט", גם לבחירות אנחנו מגיעים בצל חשש מהסלמה ואפילו מעימות נרחב שעלול לשבש את ההצבעה, להשאיר מצביעים בבית. חלקים נרחבים בציבור אינם בוטחים עוד באינטרסים שמניעים את השלטון בצאתו למתקפות ומלחמות, וחוסר האמון הזה מתודלק היטב בעובדה שהנסיבות שהובילו ל־7 באוקטובר, לטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל, לא נחקרו עד היום בשום מסגרת מסודרת. מי נכשל ומי תפקד, מי קיבל התרעות, מי התעלם, מי נפנף? בכל השאלות האלה עוסקים רק תחקירים בכלי תקשורת שעדיין מתפקדים ככאלה ובמסגרת ויכוח ציבורי שטחי, מוטה ממילא לפי הפוזיציה הפוליטית של המשתתפים. האי־ידיעה מזינה לא רק את חוסר האמון, אלא גם, בעיקר, את חוסר הביטחון.
כי הביטחון של מיליוני הישראלים שיצביעו השבוע הופקר במשך שנים, ורבים חשים שהוא עדיין מופקר. גם עתידנו הכלכלי לוט בערפל עוד שנים קדימה. אנחנו אלה שמשלמים את מחיר המלחמה, במאות מיליארדי שקלים, בחיים שאבדו, במכאובי הגוף ובייסורי הנפש. // יובל אזולאי
על הדמוקרטיה
צריך לשמור על המשמר
רבים מהנושאים שבהם עוסקות הבחירות נגזרים בעצם מנושא אחד, גיים צ'יינג'ר אמיתי, שישפיע על כל השאר. האם תקום ועדת חקירה ממלכתית? האם תרוסן סכנת הכהניסטים? האם יושג שוויון בנטל? כל אלה תלויים בגורלה של מערכת המשפט, בשאלה אם הממשלה תצליח להיפטר סופית ממנגנון הריסון המרכזי שהדמוקרטיה הישראלית עדיין מצליחה להחיל על השלטון, בשארית כוחותיה המידלדלים.
מערכת המשפט היתה היעד המרכזי לריסוק והשמדה שסימנה הקואליציה היוצאת. בארבע שנותיה היא עשתה מאמץ כביר לחסל את שני שומרי הסף המשפטיים החשובים ביותר: הממשלה החליטה להדיח את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, והטילה חרם על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. קואליציה דומה תמשיך באותו כיוון — הדחת בהרב מיארה תושלם, במקומה ימונה יועץ שיוכל לפטור את בנימין נתניהו ממשפט, והחוק שמשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ייכנס לתוקף ויאפשר לממשלה למנות את השופטים. זה יסרס לחלוטין את המערכת, ויסיר כל מכשול ומחסום בדרכה של הממשלה לשחיתות, אלימות, משיחיות, השתמטות מגיוס, השתמטות מאמת, השתמטות מאחריות. כדי למנוע את כל אלה, צריך להצביע על מבנה ואופי המשטר בישראל. לבחור בין אוטוקרטיה משיחית לדמוקרטיה ליברלית. עצמאותה ומעמדה של מערכת המשפט היא ההבדל המרכזי בין שתי החלופות. // משה גורלי
על מעמדנו הבינלאומי
חייבים לחזור למשפחת העמים
ההרג ההמוני בעזה והטרור היהודי בשטחים כמעט שלא מוזכרים במערכת הבחירות, אבל גם עליהם אנחנו מצביעים השבוע. עליהם, ועל השלכותיהם. בתוך הארץ — ומחוץ לה. מבחינת חלקים גדלים והולכים בעולם המערבי, ביצענו ואנחנו מבצעים שורה ארוכה של פשעי מלחמה, אנחנו כבר מתמודדים עם סנקציות כלכליות, הן עלולות להחריף משמעותית והדמוקרטים בארצות הברית כבר הכריזו שיגבילו את הסיוע הביטחוני. אפשר לבחור להמשיך בדרכנו עם גוש נתניהו, שמנהל מלחמה משיחית שלא מתחשבת בגויים וסומכת על סיוע משמים, ואפשר לבחור במי שרוצים שנהיה חלק ממשפחת העמים (המתקדמים, לא סומלילנד). גם אם גוש השינוי כולל מפלגות ימין קשות, מנהיגיו מבינים שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות רוסיה של המזרח התיכון, שאין לנו את העמידות הרוסית ושבידוד בינלאומי יחרוץ את גורלנו וכולנו נרגיש את מחירו. משום כך — לפחות משום כך, אם לא מתוך ציווי מוסרי ויהודי בסיסי — צריך לעצור את האלימות. // שחר אילן
על שלטון שדואג לציבור
דרושה עשייה
בסוגיות המרכזיות שעומדות בלב מערכת הבחירות יש אחת שצריכה להטריד כל ישראלי, ללא קשר לדעותיו הפוליטיות: האימפוטנציה הניהולית של הממשלה היוצאת.
במשך ארבע השנים האחרונות ראינו את זה בכל תחום: בעובדה שצה"ל לא מגייס מספיק חיילים, בפשע ובאלימות ברחובות, בתאונות הדרכים, בבתי הספר המתרוקנים ממורים ובהישגי התלמידים, במשבר במערכת הבריאות, בהתעלמות ממשבר האקלים וכמובן בעלייה החדה ביוקר המחיה. כל אלה הם לא גזירת גורל. הם תוצאה של מינוי שרים שבשום שלב לא ביקשו לשרת את כלל הציבור, אלא פעלו באופן מובהק כדי להיטיב עם מגזרים מסוימים, או לא פעלו כלל. השרים האלה הציבו תחתם עוד בכירים נטולי כישורים וניסיון, והקפידו לצפצף על כל נורמה של התנהלות תקינה: מאישור הוצאות לא סבירות, דרך נסיעות מיותרות לחו"ל ועד מינוי קרובי משפחה ומקורבים (רק השבוע אושר קיצוץ רוחבי של 2.6 מיליארד שקל לטובת רכש ביטחוני, ובכספים הקואליציוניים לא נגעו).
ביום שלישי, מאחורי הפרגוד, כדאי לזכור מה כאזרחים אנחנו רוצים שהממשלה תעשה למען חיי היומיום שלנו, ולחשוב מי יכול לעשות זאת, ומי כבר הוכיח שלא. אולי כדאי להיזכר גם במילה שפמפמו לנו שנים, משילות, ולשאול אם היא קיימת, ואם מי שדיברו בשבחה מעוניינים בה בכלל. // שחר סמוחה
על השוויון
נדרשת אחריות מינימלית
אחד הערכים המרכזיים שבלב מערכת הבחירות הזו הוא האחריות (הדקדקנים יגידו אחריותיות, Accountability). הממשלה היוצאת שרדה ארבע שנים של אסונות וכשלים בלי לקחת אחריות, בלי לשלם מחיר על מה שקרה ומה שלא קרה, מה שנעשה ומה שלא נעשה, תחת אחריותה. זה מתחיל כמובן בראש, בבנימין נתניהו, באופן השיטתי והציני שבו הוא כופר בכל אחריות ורק מטיל אשמה על אחרים. אבל לא פחות ממנו מי שלוקחים את הכפירה באחריות לקצה הם הפוליטיקאים החרדים.
מאחורי הדיונים על "שוויון בנטל" והשתלבות, בסוף זו שאלה של אחריות. מנהיגי המפלגות האלה מסרבים להפגין ערבות הדדית ואחריות אזרחית מינימלית. הם בורחים כמו מאש מאחריות לביטחון המדינה, גם בשעות הקשות ביותר. הם לא לוקחים אחריות ל לכלת ישראל, ולא לכלכלת מצביעיהם ורווחתם. הם מפנים גב לציבור הרחב, ומתנערים מאחריות למצוקות היומיום של הציבור שלהם, לעוני שנגזר ממערכת חינוך שלא מתאימה לשוק העבודה, למי שיכול ורוצה לעבוד, למי שלא מוצא את עצמו בישיבות ויכול ורוצה להתגייס אבל מגלה שלמנהיגים שלו לא אכפת גם ממה שהוא רוצה. גם על זה הבחירות, על הרעיון העמוק, המחייב, של אחריות, שנמצא בבסיס של כל מחשבה על מדינה, על חברה, על עם. // שלמה טייטלבאום
לבחור זה כוח
להיות בוחר זה כוח. זה תמיד כוח, אבל נדמה שהשבוע אנחנו מרגישים את זה באופן מובהק יותר מתמיד. נסו להיזכר מתי היה שיח בוחרים ער כל כך, ברשתות, במקומות העבודה, בסלונים, ברחוב. כאילו כולם מדברים רק על זה, והאוויר מלא אמוציות סוערות, דעות נוקבות, נימוקים חריפים, חרדות אמיתיות ותקוות גדולות. אנחנו בוחרים לקחת את הבחירה שלנו ברצינות.
כי אנחנו יודעים שזכות בחירה אינה דבר מובן מאליו. כי אנחנו מבינים כמה חשוב שנבחר את משרתי הציבור שלנו בעצמנו, שמי שיעצבו את חיינו לא יהיו אנשים שסולדים מאיתנו ושאנחנו סולדים מהם. כי אנחנו מבינים שאין כאן תיאוריה, משחק משיעורי אזרחות, שאלה החיים עצמם. כי אנחנו בוחרים בחיים, כמו בציווי האלוהים בספר דברים. בחרו בין הברכה לקללה, מורה האל, בין הטוב לרע: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים למען תחיה, אתה וזרעך". בכל בחירה שאנחנו עושים, לא רק עבורנו אנחנו בוחרים, אלא גם עבור ילדינו. הכל כבר שם, בדברים. וכשאנחנו בוחרים, יש לנו כוח על־אנושי; יום הבוחר הוא הרי יום שבת, יומו של האל. ככה זה — בחירה היא עניין גורלי. // דור סער־מן
