הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 באפריל 2016 ארדם באשצ'י סיים קדנציה של חמש שנים כנגיד הבנק המרכזי של טורקיה, ולא ידע שהוא עומד להיות הנגיד הטורקי האחרון שמשלים את הכהונה שלו. בשלב הזה הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן שלט בטורקיה כבר שנתיים, לאחר שקודם לכן היה ראש הממשלה. כשבאשצ'י פרש, ארדואן מינה לתפקיד הנגיד את מוראט צ'טינקאיה, כלכלן שצמח במערכת הבנקאית הטורקית ובבנק המרכזי עצמו. זה היה מינוי הגיוני לגמרי. מה שלא היה הגיוני היה הציפייה של ארדואן מהנגיד החדש שלו להוריד את הריבית.
הריבית בטורקיה אז אכן היתה גבוהה, 8%. רק שהאינפלציה השנתית היתה נמוכה אך במעט, והריבית הגבוהה של הבנק המרכזי נועדה, כמו בכל מקום, לדכא את האינפלציה. אבל ארדואן כפר בקשר הכלכלי הזה. הוא רצה ריבית נמוכה יותר, כמו שפוליטיקאים רוצים בדרך כלל, כדי להזניק את הצמיחה.
צ'טינקאיה סירב לשתף פעולה. הוא ידע שהורדת הריבית אולי תזניק את הכלכלה בטווח הקצר, אבל תמשוך את האינפלציה עוד למעלה, ואחר כך יהיה קשה מאוד להשתלט עליה והמדינה כולה תהיה עלולה לשקוע במיתון ממושך מאוד וכואב מאוד. הוא ידע שכל עוד האינפלציה גבוהה הריבית צריכה להישאר גבוהה, כואב ככל שזה יהיה לציבור, ולנשיא. לכן הנגיד לא הוריד את הריבית, ואפילו העלה אותה כשהיה צריך.
אחרי שלוש שנים שלו בתפקיד, ביולי 2019, האינפלציה בטורקיה כבר היתה יותר מ־16.5%, והריבית עלתה ל־24% (דמיינו את המשכנתא שלכם בסביבת ריבית כזו). בשלב הזה לארדואן נמאס. הוא כבר היה שליט כל־יכול, שלקח לעצמו עוד ועוד סמכויות, למשל הוא סידר לעצמו אפשרות לפטר את נגיד הבנק בלי אישור הממשלה, וכך הוא סילק את הנגיד שסירב לכופף עבורו את חוקי הכלכלה.
במקומו ארדואן מינה את סגנו מוראט אויסל, אבל גם הוא לא עמד בציפיות והחזיק בתפקיד שנה וחמישה חודשים. מחליפו נאצ'י אגבל לא הצליח להשלים אפילו שנה; הוא הודח בידי ארדואן במרץ 2021 אחרי שהעלה את הריבית ל־19%. וכן הלאה, והלאה — בסך הכל ארדואן החליף שישה נגידים בפחות מעשור.
זה לא עזר לו ליישר את הכלכלה לצרכיו. הטורקים הם אלה שמשלמים על כך: המחירים עולים בקצב שנתי של כ־40% (דמיינו מה שווה המשכורת שלכם בסביבת אינפלציה כזו), הריבית נושקת ל־50%, שיעור האבטלה גבוה מ־8%, ושווי של לירה טורקית אחת הוא פחות משלושה סנטים אמריקאיים, שפל של כל הזמנים. ב־2016 ההשקעות הזרות בטורקיה הסתכמו ב־12 מיליארד דולר, עד 2020 הן הצטמקו ל־7.5 מיליארד. הן אומנם עלו קצת מאז, אבל חזרו רק למה שהיו בערך לפני עשור. הכלכלה אומנם צומחת בשיעור נאה (כמעט 5% בממוצע בשנים האחרונות), אבל זה ההישג היחידי שאפשר לזקוף לזכותו של ארדואן. כל השאר התפורר. כך נראית השמדת ערך לאומית בגלל גחמות של מנהיג אחד, שאין שום מנגנוני בקרה על הכוח הפוליטי שלו. ולמרות הלקח הברור שאפשר ללמוד מהסיפור הזה, נדמה שעוד ועוד מנהיגים דווקא מתקנאים בארדואן ופוסעים בעקבותיו. אנחנו חיים בעידן הארדואניזציה.
מהות הארדואניזציה היא קעקוע מוחלט של כל אמות המידה השלטוניות התקינות, כיפוף כל החוקים, כדי לרכז עוד ועוד כוח, עד בלי די, בידי המנהיג ומי שדבוק לעטיניו
2 החוק הראשון של הארדואניזציה הוא שאין חוקים. עולם ישן עד היסוד נחריבה. אם צריך להכפיף את הכלכלה לגחמות המנהיג, so be it. בארצות הברית זה קורה בינתיים בעיקר במישור הכלכלי. ההשתלחות של דונלד טראמפ ביו"ר הפד ג'רום פאוול בתחילת השבוע היתה אירוע שומט לסתות. לא בכל יום נשיא אמריקאי מכנה את הנגיד שלו "לוזר גמור", טוען שהוא מוטה פוליטית כי עזר לנשיא הקודם וקורא לו בכינויי גנאי כי לטענתו לא הגיב בזמן לעליית האינפלציה (ב־2022) וכעת לא מגיב בזמן לדעיכתה.
לפי טראמפ, כמובן, פאוול צריך להוריד את הריבית כי "למעשה אין כל אינפלציה". האינפלציה בארצות הברית אומנם במגמת ירידה אבל היא עדיין מעל 2%, וזה לפני שרואים מה קורה למחירים בעקבות טורנדו המכסים של טראמפ. זה לא משנה: בעידן הארדואניזציה נתונים הם הסחת דעת חסרת חשיבות, אולי אפילו עלילה שנרקחה בידי פקידים מתנגדי שלטון.
בעבר, כשנשיא אמריקאי רצה שהנגיד יוריד את הריבית מטעמים פוליטיים הוא ניסה להוביל לכך בחדרי חדרים. טראמפ עושה את זה מהמקפצה. ובעיקר — הוא מסרב ללמוד את הלקח מהמקרה הקודם.
ב־1970 ריצ'רד ניקסון מינה ליו"ר הפד את מקורבו ארתור ברנס. ברנס היה היועץ הכלכלי של ניקסון בקמפיין שהוביל אותו לבית הלבן, והנשיא סמך עליו. הקירבה ביניהם איפשרה לו ללחוץ על הנגיד להוריד את הריבית עוד ועוד, ביחוד לקראת הבחירות של 1972. איך נראה הלחץ הזה? המערכת שהקליטה שיחות בחדר הסגלגל, ונחשפה אחר כך בפרשת ווטרגייט, מספקת תיעוד טוב. יש לא מעט הקלטות שבהן הנשיא דוחק בנגיד להוריד את הריבית, ואפילו מקלל אותו כשהוא מסרב. ניקסון גם דאג להדליף לתקשורת סיפורים נגד ברנס, בטענה שהוא מעכב את הצמיחה.
בסופו של דבר זה עבד. ברנס קרס תחת הלחץ, והוריד את הריבית בהדרגה מ־8.5% ל־3.5%. האינפלציה היתה יותר מ־5%. זה כבר לא עבד. אחרי הבחירות ברנס נאלץ להעלות את הריבית בחדות, עד 12% ב־1974. העולם כולו שילם את המחיר. האינפלציה השתוללה בארצות הברית ובמדינות נוספות (כולל ישראל) מאמצע שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים. אמריקאים רבים איבדו את העבודה שלהם. היה מיתון ממושך, ומהסוג הגרוע, כזה שמשולב באינפלציה (כלומר סטגפלציה).
בגלל ההתבטלות של ברנס מול הדרג הפוליטי ותוצאותיה, הוא נחשב עד היום הנגיד האמריקאי הגרוע בכל הזמנים. והלקח נלמד: ב־1979 הנשיא ג'ימי קרטר מינה ליו"ר הפד את פול וולקר, והוא לקח את עצמאות הבנק המרכזי לקצה ושמר על ריבית גבוהה מאוד (אפילו 20%), חרף מחאותיו של הנשיא הבא, רונלד רייגן (שידע לשמור על ממלכתיות למרות הביקורת שלו על הנגיד), וחרף המיתון.
התרופה המרה הזו הצילה את הכלכלה האמריקאית. אבל כעת הלקחים שהאמריקאים למדו בדרך הקשה נזרקים לפח האשפה בגלל גחמותיו של פוליטיקאי אחד, שמדגים מה קורה כשיותר מדי כוח מרוכז בידיים של איש אחד. כי טראמפ של הקדנציה השנייה משולח כל רסן. הוא מוקף ביועצים שלא רק שלא מאזנים אותו, אלא להפך, מחממים אותו. ביום אחד אפשר לפתוח במלחמת סחר גלובלית. למחרת אפשר לפטר את יו"ר הפד. וכשטראמפ אמר שהוא לא פוסל את הרעיון של קדנציה שלישית, היה ברור שהוא העביר הילוך במסע הארדואניזציה שלו. אם זה ימשיך כך, מה שקרה בטורקיה עלול לחזור על עצמו באמריקה. רק שאם זה יקרה באמריקה, העולם כולו ירגיש את הטלטלה לעוד עשרות שנים קדימה.
3 באופן חריג, ישראל מקדימה הפעם את אמריקה. הארדואניזציה כאן עמוקה יותר. במובן הזה המישור הכלכלי אומנם נדחק קצת לפינה, אבל רק בגלל המלחמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה כבר שנים להדיח את נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, ה"פקיד" שהעז להתריע בפני הגופים הכלכליים הבינלאומיים על מחירה של החקיקה המשפטית, אבל הכהונה של ירון הסתיימה בדיוק בתחילת המלחמה, ונתניהו שגרר רגליים נאלץ לבסוף, כחלק מההסכם עם בני גנץ, למנות אותו לקדנציה שנייה. בלי מלחמה ובלי זכוכית המגדלת של חברות הדירוג והגורמים הכלכליים הבינלאומיים, סביר שראש הממשלה היה מציב יס מן כנגיד.
אבל זה כבר נראה היסטוריה רחוקה. מאז שוחררו כל העכבות, נפרצו כל הגדרות. נתניהו של תחילת 2025 הוא לא נתניהו של סוף 2023, ועכשיו הוא חותר יום־יום, שעה־שעה, תחת עצמאותם ותפקודם התקין של כל בכירי הממשל הישראלי. המחיר שהחברה הישראלית משלמת, ועוד תשלם שנים רבות, לא מעניין אותו כלל.
השבוע, למשל, ההתנגחות של נתניהו עם ראש השב"כ רונן בר הגיעה לנקודת השפל שלה — אני מקווה שזה השפל, שנמוך מזה אי אפשר לרדת. בליכוד משתמשים בלי למצמץ בצירוף המילים המופרך דיפ־סטייט — מה שהיה עד לפני חודשים אחדים מעוזם של ההזויים שבקונספירטורים נהפך למדיניות הרשמית והמוצהרת של ממשלת ישראל והעומד בראשה. מבחינת נתניהו, זו החזית הבוערת ביותר, מלחמה בכנופיה מדומיינת של אנשי ממשל בכירים ש, לפי המתרחש בראש שלו, רוצים לשלוט בו ובציבור. וכל השרים, ככבשים פועות, נוהים אחרי הקו הזה, לא מסוגלים לחשוב או לומר משהו אחר.
ראש השב"כ הוא המטרה הנוכחית, היועצת המשפטית לממשלה היא המטרה הבאה, כבר מגלגלים אותה בנוצות ובזפת על הקווים. אחריהם אלה יהיו כל בעל תפקיד, גדול כקטן, בכיר כזוטר. כולם יהיו מטרות — יתחילו מלנסות ללחוץ עליהם לקדם מדיניות שערורייתית, ואם יסרבו הם ייהפכו למטרות להסתה, לשקרים, לפיטורים שרירותיים.
זה מנגנון שמשכלל את עצמו ממקרה למקרה. אנחנו רואים את זה כבר עכשיו, משבוע לשבוע, מיום ליום. הלחץ על משרתי הציבור יהיה בלתי אפשרי. רוצים לתת תחבורה ציבורית בחינם למצביעי קואליציה? אין בעיה, בואו נגיד לפקידה הרלוונטית במשרד התחבורה לעשות את זה, ואם היא תעז להתנגד מכונת הרעל תתפוצץ עליה. רוצים להקים כיתות לימוד חדשות רק במקומות שהפוליטיקאים חפצים ביקרם? מייל אחד ליועצת המשפטית של משרד החינוך וזה מסודר, ואם היא תעז לכתוב שזה לא עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון אתם כבר יודעים מה אפשר לעשות לה.
ואז הריקבון הזה יזלוג למגזר הפרטי. רוצה לזכות במכרז לסלילת כביש? לחלוקת ציוד לחיילים? למתן שירותי הוראה בפריפריה? שלם את ליטרת הבשר למנהיג ולמפלגה, אחרת לא יהיה לך עסק. במדינה כזאת הממשלה תוכל לעשות כל דבר, מופרך ככל שיהיה, פוגעני ככל שיהיה, לא חוקי ככל שיהיה.
זו מהות הארדואניזציה — קעקוע מוחלט של כל אמות המידה השלטוניות התקינות, כיפוף כל החוקים, כולל חוקי הטבע אם צריך, כדי לרכז עוד ועוד כוח, עד בלי די, בידי המנהיג ומי שדבוק לעטיניו. מה שעד לפני חמש שנים, שלוש, אפילו שנה, נחשב משהו שלא עושים נהפך לנורמה החדשה. במציאות כזו משקיעים בורחים, שווקים מאבדים אמון וכל מי שעיניו בראשו מוציא את כספו מהמדינה, אם לא בורח איתו בעצמו.
זה לא קורה ביום, זה תהליך. והוא כבר החל. אפשר לראות את זה בנתונים שביטוח לאומי מפרסם אחת לרבעון, ויצאו בחודש שעבר. כיוון שזה הגוף שיודע לאיזו קופת חולים כל אזרח שייך (כדי לדעת כמה כסף להעביר לכל קופה), הוא גם יודע כמה אזרחים כבר לא חיים פה שנתיים או יותר, ולכן אינם זכאים לכיסוי של קופת חולים. נתון טכני שנדרש לענייני תקצוב, אבל מגלה את עומק השבר של החברה שלנו.
ואלה הנתונים: במרץ 2023 מספר הישראלים שחיים בחו"ל לפחות שנתיים היה כ־48 אלף. נכון לסוף מרץ השנה הוא עומד על כמעט 60 אלף. זה זינוק אדיר, של 24%.
מי עוזב? בעיקר צעירים. מחצית מהחיים בחו"ל בני פחות מ־35. ואגב, בעיקר מבוטחי קופת חולים מכבי (43% מהחיים בחו"ל), באופן לא פרופורציונלי לחלקה באוכלוסייה. מבוטחי מכבי מגיעים בעיקר משני העשירונים העליונים. אלה מי שעוזבים. המשכילים, היצרנים, אלה שמשלמים יותר מסים. זה מחיר הארדואניזציה (בדיוק כמו הפוטיניזציה). אנחנו כבר עמוק בתוכה. חייבים למשוך בכל בלמי החירום.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
