הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 היה איזה רגע בפגישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שחשבתי שאני הוזה. צפיתי בו שוב ושוב. נתניהו, מר כלכלה, בעל תואר שני במינהל עסקים מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, ישב ליד נשיא ארצות הברית ודיבר שטויות גמורות. זה היה בעניין המכסים. הנה מה שהוא אמר שם, מילה במילה (בתרגום לעברית): "אני יכול להגיד לכם שאמרתי לנשיא, אנחנו נחסל את גירעון הסחר עם ארצות הברית. אנחנו מתכוונים לעשות את זה במהירות, אנחנו חושבים שזה הדבר הנכון לעשות. אנחנו גם נחסל חסמי סחר, מגוון של חסמי סחר, שנוצרו שלא לצורך, ואני חושב שישראל תוכל לשמש מודל למדינות אחרות שצריכות לעשות אותו הדבר. אני מכיר בעמדה של ארצות הברית שאומרת שאנחנו נותנים למדינות אחרות לשים מכסים עלינו ואנחנו לא שמים מכסים עליהן. אני אביר הסחר החופשי, וסחר חופשי צריך להיות סחר הוגן. וזו עמדה שאתה העמדת בראש, אדוני הנשיא, ואנחנו הולכים לחסל את המכסים, במהירות".
ההזדהות עם הנשיא כמעט מרגשת, עד שמבינים שמדובר בקשקוש גמור. בואו נפרק את זה ונבין למה.
אחרי שטראמפ הכיר בריבונות ישראל בירושלים וברמת הגולן, הממשלה הכריזה על הקמת רמת טראמפ. אז חשבתי שמדובר בבדיחה, אבל הבדיחה התגלגלה למציאות
2 קודם כל, לעניין הקונספטואלי של חסמי סחר. כשנתניהו אומר שהוא יפעל במהירות להסרת חסמי הסחר, לאילו חסמים בדיוק הוא מתכוון? ישראל חתמה עם ארצות הברית על הסכם סחר חופשי ב־1985. מאז ההסכם הזה מתעדכן מעת לעת. מהות ההסכם היתה להסיר חסמי סחר, בעיקר מכסים, ממוצרי תעשייה וחקלאות, כדי להגביר את היקף הסחר בין המדינות — מה שאכן קרה בעקבות חתימתו.
בשורה התחתונה, כבר 40 שנה שאין חסמי סחר מהותיים בינינו לבין האמריקאים. ככל שישנם מכסי יבוא, כמו אלה ששר האוצר הזדרז לבטל לפני שהנשיא האמריקאי הכריז על תוכנית המכסים שלו, הם שוליים ביותר — המסים האלה מסתכמים ב־42 מיליון שקל בשנה, כשהיבוא עומד על 60 מיליארד שקל מארצות הברית לבדה. זה 0.07%. מה אני אגיד לכם, חסמי סחר מפוארים. במילים אחרות, כשנתניהו אומר שאנחנו נפעל להסיר במהירות את כל חסמי הסחר הוא מקשקש בקומקום. אין כאלה. לא בסחר היומיומי, בכל אופן.
שנית, לנתונים. רוב הסחר בין ארצות הברית לישראל הוא בכלל לא בסחורות אלא בשירותים, אבל ניחא. אם מסתכלים רק על הסחורות, אז אכן — אנחנו מייצאים לאמריקאים בהיקף של 7 מיליארד דולר יותר ממה שהם מייצאים לנו (נכון לשנה שעברה). אז מה?
לא גנבנו מהאמריקאים את ה־7 מיליארד דולר האלה. מכרנו להם דברים שיש להם שימוש בהם — אולי הם מייצרים באמצעותם מוצרים אחרים, מתקדמים יותר, ומוכרים אותם במחירים גבוהים יותר לשוק המקומי או מייצאים למדינות אחרות, אפילו לישראל?
אבל יותר מזה — תמורת כל המוצרים ה"עודפים" האלה, האמריקאים שילמו בדולרים. ואנחנו, הישראלים, שמחנו לקבל את הדולרים האלה ולהחזיק בהם. לקנות איתם איגרות חוב של הממשל האמריקאי, להפקיד אותן בפיקדון דולרי או כל שימוש אחר שאפשר לעשות בדולרים. כך האמריקאים הרוויחו פעמיים: הם גם קיבלו מוצרים שהם רוצים וצריכים, וגם "מכרו" את המטבע שלהם לישראלים. כלומר הישראלים (כמו כל שאר אומות העולם) מממנים את רמת החיים של האמריקאים, ואת החובות שלהם.
זה אחלה דיל לאמריקאים, והאמת שזה גם אחלה דיל עבורנו. אם לא היה לנו שימוש בדולרים האלה, אם הדולר לא היה מטבע הרזרבה העולמי שמקובל בכל העולם למסחר בין מדינות, לא היינו סוחרים עם ארצות הברית מלכתחילה. זו המהות של סחר חופשי — גם המוכר וגם הקונה מרוויחים מהעסקה. ארצות הברית השקיעה מאמצים גדולים והון עתק במשך עשרות שנים כדי להפוך להגמון העולמי ולתחזק את מעמדה ככזה. זה מה שמאפשר לה ליהנות מגירעון סחר מול כל העולם, כלומר לקבל מוצרים ולחלק תמורתם דולרים. זה יתרון עבור האמריקאים, לא חיסרון.
3 נתניהו יודע את כל זה היטב. למה הוא בחר לשבת ליד האדם החזק בעולם ולקשקש שאנחנו הולכים לסגור את כל גירעון הסחר ושזה הדבר הנכון לעשות? התשובה בגוף השאלה — כי הוא ישב ליד האדם החזק בעולם. כמו את נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, גם את נתניהו טראמפ העביר זובור פומבי. לא רק בעניין המכסים, אלא גם בכל מה שקשור לאיראנים. אבל בניגוד לזלנסקי נתניהו בחר שלא להתעמת, לפחות לא בפומבי, ואף הגדיל ועשה ואמר שישראל תחסל את גירעון הסחר במהירות ותשמש מודל למדינות אחרות. בתכלס, אני אפילו קצת מבין את נתניהו. מה אכפת לו לקשקש משהו חסר ערך, העיקר שארצות הברית תהיה בצד שלנו?
אבל החשש שלי הוא שלא יהיה מדובר רק בקשקוש. החשש שלי הוא שהפטפוט חסר השחר הזה, שנאמר למצלמות בין כותלי הבית הלבן, יחצה את האוקיינוס וייהפך למדיניות. שנתניהו יחזור לירושלים ויורה לאנשי משרד ראש הממשלה והאוצר ובנק ישראל לגבש תוכנית לאומית להפחתת גירעון הסחר בין ישראל לארצות הברית. או במילים של בני אדם — לגבש תוכנית לאומית שתגרום לכך שנקנה מהאמריקאים סחורות בשווי 7 מיליארד דולר יותר בכל שנה (והמספר הזה רק יגדל, בהנחה שהיקף היצוא מישראל לארצות הברית יגדל).
נתניהו כבר עשה משהו דומה בעבר. בקיץ 2019, אחרי שטראמפ הכיר בריבונות ישראל בירושלים וברמת הגולן, הממשלה הכריזה על הקמת היישוב רמת טראמפ ברמת הגולן. כשהודיעו על כך חשבתי שמדובר בבדיחה. אבל הבדיחה הזו התגלגלה איכשהו למציאות, וכיום כמה עשרות משפחות חיות בקראווילות באמצע שום מקום ברמת הגולן ועדיין מחכות לאישורים כדי להפוך אותו ליישוב קבע.
אם אותו הדבר יקרה עם ההבטחה של נתניהו לחסל את גירעון הסחר, זה יהיה כישלון בקנה מידה הרבה יותר גדול. כמה עשרות קראווילות באמצע שום מקום — לא נעים לאנשים שחיים שם וחלמו על משהו אחר, אבל לא נורא בקנה מידה לאומי. חיסול גירעון הסחר באמצעות הגדלת הקניות ב־7 מיליארד דולר בשנה שלא לצורך — זה כבר עסק הרבה יותר יקר.
ואיך זה אפשרי בכלל? זה לא שיש למדינה כסף פנוי לבזבוזים. למעשה, אנחנו בגירעון אדיר עם סכנה שיגדל באופן משמעותי, אם העולם ייקלע למיתון בגלל מלחמת הסחר של טראמפ, ואנחנו נשקע גם.
הממשלה יכולה לחלק תמריצים ליבואנים כדי שיקנו יותר סחורות מארצות הברית במקום ממדינות אחרות, אבל זה בהגדרה יעלה לנו המון כסף. גם כי תמריצים כאלה משמעם סבסוד מכספי משלם המסים, וגם משום שהמוצרים האלה יהיו יקרים יותר ממוצרים ממדינות אחרות (זו אחת הסיבות המרכזיות שאנחנו קונים מוצרים ממדינות אחרות מלכתחילה — כי הם זולים יותר). לחלופין, הממשלה יכולה להחליט שהיא בעצמה תקנה יותר דברים מהאמריקאים — ממיטות לבתי חולים ועד נעליים לחיילים. אבל גם כל המוצרים האלה, בהגדרה, יהיו יקרים יותר מאשר האלטרנטיבה, מה שיעלה יותר כסף לקופת המדינה.
איך שלא מסובבים את זה, אם נתניהו יצטרך לעמוד במילה שלו ולהוציא 7 מיליארד דולר בשנה שאין לנו רק כדי לשמח את הנשיא האמריקאי ו"להוות מודל לשאר מדינות העולם", זו תהיה אחת ההרפתקאות המיותרות והיקרות ביותר שהמשק הישראלי נכנס אליהן.
4 ב־31 בינואר 2020 בריטניה פרשה מהאיחוד האירופי במסגרת הברקזיט. הצעד הזה נראה בהתחלה כהטרלה של הימין הסהרורי בבריטניה, משהו שלא יכול להיות שמישהו באמת רוצה שיקרה, אבל בסופו של דבר הוא ההטרלה הפכה למציאות ופגעה קשות בכלכלה הבריטית. אובדן התוצר מאז נאמד ב־2.5%-5.5%, ובריטניה איבדה כ־2 מיליון משרות, 300 אלף מהן בלונדון לבדה. זה מחיר הבדלנות, זה מחיר הפניית העורף לכוחות הסחר העולמי שהעלו את רמת החיים של האנושות בעשורים האחרונים. מלחמת הסחר של טראמפ עלולה להיות לאמריקאים מה שהברקזיט היה לבריטים.
טראמפ טוען שרפורמת המכסים שלו תעזור להחזיר לארצות הברית את המשרות שאבדו. טו מייק אמריקה גרייט אגיין, מבחינתו, זה להחזיר את מפעלי המכוניות והפלדה ומה שזה לא היה, לחזור לשלב ההוא בהיסטוריה שבו הגבר היה הולך למפעל, לעבודת ייצור שהיתה מכובדת ושילמה יפה, והאשה היתה נשארת בבית ומכינה לו ארוחת ערב. רק שטראמפ מנסה לפתור בעיה שלא קיימת, נלחם באויב מדומיין.
זה נכון שהגלובליזציה הביאה איתה לא רק עלייה ברמת החיים אלא גם דברים שליליים. היא פגעה בהרבה מאוד אנשים בעולם המערבי, בעיקר עובדי ייצור במפעלים, שהמשרות שלהם נדדו מזרחה. אבל האמת היא שזה תהליך שהתחיל בשנות השבעים, הרבה לפני שסין עשתה קולות של מעצמה. ויותר משהתהליך הזה קשור להתחזקות המזרח, הוא נובע מההתקדמות הטכנולוגית. ולממשלות יש כלים כדי להתמודד עם החסרונות של הגלובליזציה ואובדן משרות הפועלים — להשקיע בחינוך, בהשכלה מקצועית, בהכשרות, במערכת רווחה טובה יותר. אבל להחזיר הביתה את המפעלים רק כדי שיהיו שם מפעלים במקום משרדי הייטק זו תוכנית מטופשת ביותר, ואין לישראל מה לנהות אחריה. בטח לא לייבא גם אותה.
מצד אחר, ייתכן שעד שתקראו את הטור הזה, מלחמת הסחר תהיה מאחורינו. במציאות שבה בשעת מסחר אחת בבורסה המדדים המובילים בעולם קפצו למעלה ולמטה בשיעור מצטבר של כ־10% — עניין חסר תקדים בהיסטוריה — באמת שהכל יכול להיות. אולי עד יום חמישי בבוקר טראמפ יסכים להצעה של המיליארדר האמריקאי ביל אקמן להקפיא הכל ל־90 יום, שבהם העולם יצליח לגרום לו גם לרדת מהעץ וגם לחשוב שהוא ניצח במלחמה המדומיינת הזו. אולי.
אבל גם זה חלק מהבעיה. לא רק לכותב טורים, אלא לעולם כולו. אם הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ מסמלת מעבר לעולם שבו כבר לא ניתן להיאחז בשום דבר יותר מיממה, אז כולנו בבעיה. בעולם של אי־ודאות קיצוני אי אפשר לחזות תחזיות. לבי לבי עם אנשי בנק ישראל שנאלצו השבוע לנפק תחזית כלכלית ל־2025 ולהכניס את הכאוס לגיליון אקסל.
בעולם של אי־ודאות קיצונית אי אפשר לקבל החלטות השקעה גדולות, לחתום על חוזים ארוכי טווח, לכרות בריתות, לצמוח. בעולם של אי־ודאות קיצונית מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית יישחק — גם המעמד הגיאו־פוליטי וגם המעמד הכלכלי — כי מי יוכל לסמוך על המילה של הממשל הזה. וכך, בתהליך איטי אבל עקבי, ייתכן שטראמפ ישיט את הספינה האמריקאית בדיוק בכיוון ההפוך מזה שהבטיח לשוט אליו. וישראל, כך נדמה כרגע לפחות, נחושה לשוט עם האמריקאים לאן שיפליגו, באש ובמים. חג חירות שמח.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
