אחרי יותר משני עשורים של מאמץ ממוקד, שילוב החברה הערבית בהייטק הישראלי הסתמן כסיפור הצלחה. אלפי צעירים וצעירות ערבים ויתרו על ה"הסללה" המסורתית ללימודי הוראה, רפואה, רוקחות ועריכת דין ופנו ללימודים בתחומי ההנדסה והטכנולוגיה, מתוך תקווה להשתלב בקטר הצומח של הכלכלה הישראלית.
עמותת צופן (תשביק), היא אחד הגופים המרכזיים שסייע להשתלבות המורכבת של אקדמאים ערבים בחברות הייטק בישראל. מאז 2008 צופן עודדה תיכוניסטים ערבים לחלום על משרות במיקרוסופט, בגוגל, באינטל או באמדוקס, וגם שכנעה את החברות הללו לתת להם צ'אנס.
זה עבד היטב לשני הצדדים, עד שהגיע דונלד טראמפ. אחד הצווים הראשונים שעליהם חתם הנשיא האמריקאי עם כניסתו לתפקיד הורה על עצירה מיידית של תקציבי USAID, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי — ואגב כך נחתך תקציב של 2.8 מיליון דולר מצופן והביא אותה לסף קריסה.
"זה חצי מהתקציב שלנו, ונאלצנו לפטר עובדים ולהקפיא קורסים", אומרת מנכ"לית צופן מייסם ג'לג'ולי, "זה היה הרגע הכי קשה שלי כמנכ"לית".
החיתוך היה מיידי?
"בתוך שלושה ימים הקפאנו את כל הפעילויות. לא נתנו אפילו חודש להתארגן, פשוט שלחו מייל ב־21 בינואר (יום אחרי השבעת טראמפ) וב־24 כבר היינו אמורים לעצור הכל, למרות שהיינו באמצע קורסים, עם פעילויות מתוכננות של סמינרים וקבוצות מיקוד. הכל נחתך. כעת אנחנו בנקודת שבר, ואם המדינה לא תתעשת ותבין את החשיבות האסטרטגית של שילוב החברה הערבית בתעשיית ההייטק, נאבד דור שלם של טאלנטים. זה יפגע לא רק בחברה הערבית, אלא גם בכלכלה הישראלית כולה".
"תחשוב על צעיר ערבי בן 23, בלי שירות צבאי, בלי סיווג, לפעמים גם בלי עברית מדוברת שוטפת. הוא בא מהכפר, לא מכיר את הקודים והתרבות של צוות עבודה בהייטק. למה שמישהו ייקח אותו? הוא נתפס כזר"
"סטודנט ערבי לא מסתכל בעיניים"
צופן, שהוקמה על ידי סמדר נהב, סאמי סעדי ויוסי כותן, פועלת בגישה דו־כיוונית: מצד אחד היא מכשירה צעירים ערבים להשתלבות בתעשייה, לרבות הכנה לראיונות וקורסים שמקנים כישורים רכים (soft skills), לימודי עברית מקצועית ואנגלית טכנית. מצד שני היא פועלת מול חברות ההייטק עצמן, כדי שיבינו את הפערים התרבותיים ויקלטו את העובדים הערבים לא רק כעלה תאנה של גיוון, אלא גם ממש כחלק מהצוות. ההצלחה עד כה לא מבוטלת: בתחילת שנות ה־2000 מספר המהנדסים הערבים בהייטק היה רק כמה מאות, ואילו כיום יש יותר מ־16 אלף ערבים בענף, המהווים כמעט ארבעה אחוזים מכוח העבודה.
זה נשמע לא מעט, אבל לדברי ג'לג'ולי, "היעד צריך להיות הרבה יותר גבוה. אנחנו מעוניינים בייצוג שקרוב ל־30%, כמו ברפואה. הרי בחברה הערבית יש מאות צעירים מוכשרים שמסיימים תארים רלוונטיים, אין סיבה אמיתית שהם לא ייקלטו".
למה בעצם צעירים ערבים שסיימו לימודי הנדסת תוכנה באוניברסיטה צריכים סיוע ביציאה לעבודה בהייטק?
"לפני כשנתיים ערכנו מחקר בהשתתפות כ־450 מהנדסים ערבים, והממצאים היו ברורים: מבחינה מקצועית הם מרגישים מוערכים, אבל רובם המוחלט לא מרגיש שייך לסביבת העבודה החברתית. הם בצד, לא חלק מההווי של ההייטק — וזה כואב. החברה לא מקבלת אותם באמת, והם מרגישים את זה בכל מפגש יומיומי".
למה?
"כי להייטק יש קודים שונים מאלה של שאר עולם התעסוקה. התרבות ההייטקיסטית לא דומה לתרבות העבודה בשוק הישראלי. נדרשים כישורים רכים כמו יכולת עבודת צוות, ויש גם קודים של לבוש שערבים לא תמיד מבינים את הניואנסים שלהם. גם בריאיון עבודה, למשל, יש הבדלים תרבותיים שמקשים. בשלב האחרון של ריאיון כזה, בדרך כלל ה־HR רוצה שמרואיין יביט לה בעיניים. אבל בחברה הערבית זה דבר שלא נהוג לעשות, בייחוד מול דמויות סמכותניות. לכן מתמודדים ערבים נתפסים כביישנים ופחות בטוחים בעצמם, וזה פוגע בהם".
אני מניח שהשירות הצבאי והעוצמה של התעשיות הביטחוניות הם גם מכשול.
"ההתחלה של תעשיית ההייטק בארץ נטועה כמעט כולה בעולם הביטחון — יחידות מודיעין, טכנולוגיות שפותחו בצבא ופרויקטים מסווגים של נשק או סייבר. זה יצר חסם מובנה בפני אוכלוסיות שלא שירתו ביחידות כאלה, ובראשן החברה הערבית. עד היום, גם בסטארט־אפים שאין להם שום זיקה לביטחון עדיין שולטת תרבות של חבר מביא חבר: מישהו שיצא מיחידה טכנולוגית מקים מיזם, ובאופן טבעי מושך פנימה אנשים שהוא מכיר מהשירות. הם מדברים באותה שפה וסומכים אחד על השני. עכשיו, תחשוב על צעיר ערבי בן 23, בלי שירות צבאי, בלי סיווג, לפעמים גם בלי עברית מדוברת שוטפת. הוא בא מהכפר, לא מכיר את הקודים והתרבות של צוות עבודה בהייטק. למה שמישהו ייקח אותו? הוא נתפס כ־alien, זר. ורוב המהנדסים הערבים מגיעים מהצפון, מה שמערים עוד קושי, כי תעשיית ההייטק נמצאת בעיקר במרכז".
"מנהלי החברות נהיו יותר חשדנים בהעסקת ערבים מאז 7 באוקטובר, וגם בתוך החברות נוצר מתח. הפחד שיתפסו אותך כאויב מבפנים שיתק את האנשים שלנו, והחברות, במקום לנהל את המשבר, פשוט שתקו"
"כולם 'התפכחו', ערבים כבר לא מעניינים"
לפי הערכות, כ־60 ארגונים הפועלים בישראל נפגעו מביטול תקציבי USAID, רובם עוסקים במתן סיוע לאוכלוסיות מוחלשות ומודרות. למשל עמותת תפוח שעוסקת בקירוב אוכלוסיות מהפריפריה לתעשיית הטכנולוגיה, פרויקט רוזנה להכשרת אנשי רפואה פלסטינים בבתי חולים בישראל, או עמותת יוזמות עתיד, שמסייעת לנשים במצב סוציו־אקונומי נמוך או במשבר כלכלי להקים עסק עצמאי.
עצירת התקציב מ־USAID, אומרת ג'לג'ולי, היתה מכה נוספת, אחרי שגם התקציבים שהיו אמורים להגיע מהמדינה התעכבו במשך זמן רב. תוכנית Forsatech של משרד העבודה והרווחה לשילוב החברה הערבית בהייטק אמורה להקצות לכך כ־30 מיליון שקל לתקופה של שלוש שנים, "אבל המכרז השלישי של פורסטק, שהיה אמור להתפרסם כבר בדצמבר 2023, נדחה שוב ושוב", היא אומרת. "המלחמה פרצה ושיבשה הכל, המדינה כמעט שלא תפקדה בהתחלה. עברו כמה חודשים, כל הזמן אמרו לנו שזה עוד מעט יקרה, אבל כלום לא קרה. רק השבוע המכרז חודש, אבל במקום לשלוש שנים הוא צומצם לשנתיים וקצת, וכ־3 מיליון שקל ירדו מהתקציב".
הכסף שאיפשר לעמותה להשאיר את הראש מעל למים בשנה וחצי האחרונות היה זה שהגיע מ־USAID, עד שגם הוא נחסם. "למרות הכל החלטנו שכל מה שיצא לדרך לפני ההקפאה לא ייפגע, כי אין סיבה שהמועמד הערבי יסבול בגלל גחמה של טראמפ, והתחלנו לגרד כספים מתורמים פרטיים ומקרנות וולונטריות".
מי תרם?
"נוסף על קרן רוטשילד ובנק הפועלים, שהם בין התורמים הקבועים, הכסף הגיע דווקא מתורמים יהודים בעולם, שמבינים את המשמעות של קטיעת הרצף. תרומות פרטיות מחו"ל הן כשליש מהתקציב השנתי שלנו, בסכום של כ־3.5 מיליון שקל".
הם תרמו בקלות?
"עשו עלינו due diligence, בדיקות מכאן ועד הודעה חדשה".
והממשלה לא ניסתה לעזור לכם אחרי עצירת הכסף האמריקאי?
"אין עם מי לדבר. המדינה ידעה שזה מה שקרה, התרענו וביקשנו עזרה. אבל החברה הערבית לא מעניינת את הממשלה, בייחוד היום כשכולם 'התפכחו'. אבל המתפכחים לא מבינים שהם למעשה פוגעים בעצמם ולא מסתכלים לטווח ארוך".
גם תעשיית ההייטק הראתה לכם כתף קרה?
"מנהלי החברות נהיו יותר חשדנים בהעסקת ערבים מאז 7 באוקטובר, וגם בתוך החברות נוצר מתח. יום אחרי 7 באוקטובר קיבלנו טלפונים ממהנדסים שאמרו שהם מפחדים לדבר ערבית במשרד. קיבלנו טלפון ממישהו שאמר 'בוקר טוב' כשהוא הגיע לעבודה וקולגות פירשו את זה כאילו הוא שמח על מה שקרה. היתה אווירה של חשדנות, ניכור ופחד. עובדים יהודים החלו להביא נשק אישי למשרדים, תופעה שלא היתה מקובלת בעבר. אחרים התלוננו על פוסטים בערבית או אמירות ניטרליות שנראו פוליטיות. הפחד שיתפסו אותך כאויב מבפנים שיתק את האנשים שלנו, והחברות, במקום לנהל את המשבר, פשוט שתקו".
אפשר להבין את החשש.
"אני מבינה שלכל אחד יש תפיסת עולם של ימין או שמאל, אבל כולם מסכימים שצריך להפוך את המדינה למקום טוב יותר — ובלי שילוב ערבים זה לא יקרה. לצערי בחודשים האחרונים נעשו ניסיונות מצד חברי ממשלה רבים לפגוע בתקציב של תוכנית החומש לחברה הערבית, שפרויקט פורסטק הוא חלק ממנה.
"דו"ח ה־OECD התריע שהפער בין החברה הערבית ליהודית הוא משקולת כבדה על כלכלת ישראל. לכן כשהשרה הממונה על תוכנית החומש, מאי גולן, אומרת 'אני אצביע נגד התקציב אם תממשו את תוכנית החומש', זה צריך להדליק נורה אדומה. איך ייתכן שהתקציב הגדול ביותר של פיתוח כלכלי וחברתי לחברה הערבית נמצא בידי מי שלא מאמינה בו?".
אני מניח שממשלה שיש בה שרים כגון בן גביר לא מאוד מוטרדת משיפור מצבם של הערבים בישראל.
"מהממשלה אני לא מצפה, אבל גם באופוזיציה לא נשמעה אמירה נגד ההתבטאויות הקיצוניות של גולן. וצריך להזכיר שאת תוכנית החומש יזמה ממשלת נתניהו".
"לא אומרים 'גיוון' אך הפעילות נמשכת"
צופן שיתפה פעולה עם כמה חברות הייטק מובילות הפועלות בישראל. אינטל היתה מהראשונות ששילבו מהנדסים ערבים בישראל ופתחה להם את הדלתות לתעשייה. באמדוקס כ־8% מהמהנדסים הם ערבים והיא מפעילה סניף בפארק התעשייה בנצרת, וגם ב־Nvidia (לשעבר מלאנוקס) יש שיעור גבוה של מהנדסים ערבים.
כעת, אומרת ג'לג'ולי, פרויקטים רבים נעצרו בגלל המצב הביטחוני וגיוס המילואים של רבים בתעשייה. "תוכנית המנטורים, למשל, שבמסגרתה אנשי הייטק מנוסים מלווים סטודנטים ובוגרים בתחילת דרכם, נתקלה בקשיים. רבים מהמנטורים גויסו למילואים ולא מצאו זמן להשתתף".
טראמפ ביטל, ולמעשה אסר להפעיל תוכניות גיוון אוכלוסייה בממשלה ובאקדמיה, ודחף גם חברות הייטק להתנער מהן.
"הטרמינולוגיה השתנתה בעקבות זה, אך בפועל חלק מהפעילויות נמשכות תחת שמות אחרים".
כמה סטודנטים ערבים לומדים כיום מקצועות הנדסה והייטק?
"לפי ההערכות שלנו, כיום לומדים כעשרת אלפים סטודנטים ערבים, לא כולל מכללות. הפחד הוא שהם יסיימו תואר ולא ימצאו עבודה. חלק יחזרו לכפר ויהפכו למורים, אחרים אולי ינסו את מזלם בחו"ל. כשהשוק לא קולט אותם, הם לא רק מתייאשים, הם מפתחים תחושת ניכור. הם שואלים את עצמם, 'בשביל מה התאמצתי ולמדתי? האם באמת יש לי עתיד כאן?'".
ואיך את רואה את העתיד?
"בלי השתלבות של ערבים בחברות ההייטק, העתיד של ישראל לא יוכל להיות עתיד טוב. אי אפשר להשאיר חלק כל כך גדול מהאוכלוסייה מאחור. זה גם לא ישתלם ולא יועיל לחברה הישראלית כולה".
ממשרד העבודה נמסר כי "העיכוב במכרז נוצר עקב מלחמת חרבות ברזל וגיוסי כוח אדם שנעשו לטיפול במכרז. במקביל המשרד עדכן ושיפר את מודל המכרז. עקב סיום תוכנית החומש לפיתוח כלכלי־חברתי של החברה הערבית ב־2026, נאלצנו לצמצם את תקציב התוכנית ל־27 מליון שקל, אך נשמרו 4 שנות אופציה לשימור התוכנית לאורך זמן, שעבורן המשרד ידרוש תקציב חדש לכשתגובש תוכנית חומש חדשה".
