1בכלל רציתי לכתוב על מעבר הדירה שלנו. על הגמישות שבחיים בשכירות, על האפשרות לעבור ברגע שמצאנו משהו שמתאים לנו יותר, על היכולת לשכור את הבית שאנחנו רוצים לגור בו גם אם אנחנו לא יכולים לקנות אותו. רציתי לכתוב על השירותים שכבר ממש קל להעביר בקליק (היוש חברת החשמל) ועל אלה שעדיין קשה איתם (בזק, אתם חרפה). רציתי לכתוב על הצורך הקריטי של אנשים כמוני, שלדעתי הם רבים משנדמה, בפרויקטים של שכירות לטווח ארוך, סידור שיכול לספק לכם ודאות, לתת שקט לעשור שלם, בלי להטריד את עצמכם בסוף כל שנה בשאלה אם החוזה יחודש או לא. רציתי לכתוב על מעבר הדירה כעל הזדמנות להשיל קילוגרמים רבים של חפצים מיותרים, ועל עודף הרכוש שלנו באופן כללי, וגם על הקהילתיות שמאפשרת לחפצים העודפים חיים חדשים אצל מי שבאמת זקוקים להם. רציתי לתהות בקול רם, ככה ביניכם לביני, אם גם בדירתו החדשה אדם צריך מגירה מלאה בכבלים שהוא כבר לא בטוח מה בעצם הם עושים.
אבל אז, כשהתעוררתי בבוקר יום שלישי והתעדכנתי בחדשות, נתקלתי בתחקיר המופתי של שלומי אלדר ורות יובל ב"הארץ", ונשימתי נעתקה. מילולית. הגילוי שכשבוע וחצי לפני 7 באוקטובר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו קיבל שיחת טלפון משליט איחוד האמירויות, שהזהיר אותו מפורשות שיחיא סינוואר מתכנן מהלך גדול נגד ישראל ועלול להבעיר את כל האזור, והגילוי שראש ממשלת ישראל לא עשה עם האזהרה הזו דבר — היו סטירת לחי מצלצלת. קראתי כל מילה בתחקיר — קטע מתוך ספר חדש שאלדר ויובל עומדים לפרסם (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) — וכל מילה צרבה אותי. צריבה של זעם ועלבון מעורבים בתחושת הפקרה.
נתניהו הוא ראש הממשלה. מעולם לא בחרתי בו, ולעולם גם לא אבחר בו, עם ובלי קשר ל־7 באוקטובר. לדעתי הוא כבר מזמן היה צריך לרדת מבמת ההיסטוריה ולפנות את מקומו לבאים בתור. היו תקופות שבהן הוא היה ראש ממשלה יחסית טוב; הן חלפו מזמן. אבל הוא עדיין ראש הממשלה. שלי, כמו של כל שאר הישראלים. תפקידו הראשון במעלה, כפי שהוא עצמו תופס אותו, הוא לשמור על מדינת העם היהודי, עבור כל היהודים בעולם. אם הוא מקבל אזהרה מהסוג הזה, ואז לא עושה איתה דבר, כפי שנחשף בתחקיר (ראש הממשלה מכחיש) — הוא מפר את האמון הבסיסי ביותר שניתן בו. הוא מפר את האמון שנותנים בו אזרחי ישראל, כולל אלה שלא בחרו בו, לדאוג לביטחוננו. אז לעזאזל עם מעבר הדירה, ולעזאזל עם המחשבות על מגירת הכבלים, וסליחה על קלקול האווירה ערב החג, אבל יש רגעים שבהם אי אפשר שלא להיות פוליטי.
תיקו עלול להוביל לשיתוק המשק, להקפאה מוחלטת של רפורמות חשובות ולייאוש כללי. זה לימבו, ולימבו זה רע. המגזר העסקי זקוק לוודאות. גם הנפש זקוקה לוודאות
2כשהטור הזה יראה אור יישארו 47 ימים עד הבחירות. חודש וחצי, כולל חגים. זו מחשבה כמעט בלתי נתפסת שבמרחק 47 ימים מחכה, אולי, ישראל אחרת.
יש שלושה תרחישים אפשריים למערכת הבחירות הזו. אני לא פרשן פוליטי, אבל מהסקרים האחרונים נדמה שכל עוד נתניהו הוא ראש הליכוד, אף אחד מראשי הגושים לא יצליח להקים ממשלה רחבה ללא תמיכת המפלגות הערביות. ואם לסמוך על ההצהרות הפומביות של ראשי הגושים, המפלגות הערביות לא באות בחשבון. מה שאומר שאם הסקרים כרגע אכן מנבאים את תוצאות הבחירות, פנינו לתיקו.
תיקו משמעו שנתניהו נשאר ראש ממשלת מעבר לשלושה חודשים נוספים, ולכו תדעו, אולי זה ימשיך גם אחר כך. למצב כזה יש יתרונות, אבל גם חסרונות רבים. היתרון המרכזי הוא שיכולתה של ממשלת מעבר לגרום נזק בלתי הפיך היא מוגבלת. לממשלה כזו לא יהיה תקציב מאושר ל־2027, אז היא לא תוכל להעביר כספים אינסופיים למטרות מגזריות. אסור יהיה לה לבצע מינויים לתפקידים בכירים ורגישים. ועוד דברים כאלה. אבל ממשלת מעבר עדיין תוכל לגרום לישראל נזק רב בזירה המדינית והבינלאומית. היא עדיין תוכל להמשיך לזרוע שנאה ופילוג. היא עדיין תשמר אצלה את השליטה במנגנוני הכוח, ותנסה, לכל הפחות, לערער על הלגיטימיות של מוסדות השלטון המרכזיים, וגם להפר כל הגבלה שחלה עליה. ובעיקר, מצב של תיקו תמידי עלול להוביל לשיתוק המשק, להקפאה מוחלטת של רפורמות חשובות וקריטיות בשלל תחומים — ממשק החשמל, דרך תחבורה ציבורית ועד יוקר המחיה — והיא עלולה גם להביא לייאוש כללי מהאפשרות להכרעה, לכאן או לכאן. זה לימבו, ולימבו זה רע. המגזר העסקי זקוק לוודאות, ולעזאזל — גם הנפש זקוקה לוודאות.
שני התרחישים האחרים הם תרחישי קצה, תמונות ראי זה של זה. בתרחיש אחד הגוש בהובלת גדי איזנקוט זוכה בניצחון מוחץ. נניח, 70 מנדטים, מול 50 לצד האחר. בתרחיש השני גוש נתניהו זוכה בניצחון מוחץ, 70 מול 50. ההסתברות לכל אחד מתרחישי הקצה האלה נראית כרגע נמוכה מאוד, אבל ההסתברויות האלה ישתנו משמעותית אם יקרו דברים גדולים ב־47 הימים הקרובים.
שוו בנפשכם, למשל, שנתניהו מודיע פתאום על פרישתו מן המרוץ, משום שחתם על עסקת טיעון עם חסינות כלשהי מפני העמדה עתידית לדין (אני לא יודע כלום בעניין, רק שבמערכת הפוליטית יש דיבור על עסקה כזאת). אני לא יודע לנתח בדיוק מה צעד כזה יעשה לכוחו של הליכוד, אבל בהיעדר יורשים ברורים בקליבר של נתניהו סביר להניח שזה יגדיל משמעותית את הסיכוי של איזנקוט לנצח. ומנגד, תארו לעצמכם שבחודש וחצי הקרובים תתרחש הסלמה ביטחונית משמעותית. סיבוב נוסף עם איראן, משהו גדול מאוד ביהודה ושומרון, כאלה. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה, אבל אם כן — יש סיכוי סביר שזה יוביל לדחיית הבחירות, ו/או יחזק את גוש נתניהו, בשל אפקט ההתגייסות אל הדגל.
גם ההסתברות לאחד התרחישים האלה נראית לי די נמוכה, מסיבות שונות (פסיכולוגיות ובינלאומיות). אבל בכל אחד מהם מדינת ישראל תיראה אחרת לגמרי. ובהתאם למחנה שאתם משתייכים אליו, ייתכן שאתם חושבים "לו הצד האחר יזכה בניצחון מוחץ, יכול להיות שישראל תהפוך להיות מקום שלא ראוי לחיות בו יותר".
בואו נהיה קונקרטיים. כמי שמשייך את עצמו למחנה הליברלי, אני אכן חושש שאם הקואליציה הנוכחית תזכה בניצחון מוחץ, באזורי ה־50-70, ישראל עלולה להפוך למקום שלילדיי ולי יהיה קשה מאוד לחיות בו. אני חושש שממשלה נוספת כמו זו היוצאת תפעל מהר יותר, ובדורסנות רבה יותר, כדי לשנות את אופייה הדמוקרטי של ישראל, שהיא תעשה זאת אפילו בתוך מאה ימים. אני חושש שההתקפות של השלטון על מערכת המשפט, על העיתונות החופשית ועל כל מוסד ליברלי שהוא, כולל מערכת החינוך וספרי הלימוד, יהיו בלתי הפיכות. אני חושש שאל מאות אלפי הישראלים שכבר עזבו את הארץ בשנים האחרונות יצטרפו עוד עשרות או מאות אלפי אחרים (וככל שיותר עוזבים, כך קל יותר לעזוב, כי יש רשת של ישראלים, קהילה משמעותית, בשלל מקומות בעולם, וזה מקל מאוד את ההגירה).
תרחיש כזה, אם חלילה יתממש, ידרדר את הכלכלה הישראלית ל־middle income economy. כבר עכשיו אנחנו חיים במדינה שההישגים של תלמידיה מידרדרים באופן עקבי (כפי שכבר ניתן לראות בציונים של מבחן פיז"ה האחרון שפורסמו השבוע), מדינה שכוח האדם האיכותי בורח ממנה, מדינה שמאבדת את היתרון היחסי שלה, מדינה שבה ההמתנה לתורים לאף־אוזן־גרון או לגינקולוגית נהפכו לבלתי נסבלים כי 4%-6% מהרופאות במקצועות האלה כבר עזבו את ישראל, ואם זה יימשך ניהפך למדינה שמייצרת צמיגים במקום שבבים. זה לא תהליך שקורה ביום, גם לא בשנה. אבל מרגע שהוא מתחיל, הוא מזין את עצמו. יוון, איטליה, פולין והונגריה כבר עברו את זה.
1 צפייה בגלריה
ד"ר נחומי יפה, האשה הראשונה בהיסטוריה שמתמודדת ברשימה חרדית. זה ניצן אחד של שינוי, אבל יש עוד כמה מגמות שמצטיירות כבר עכשיו
(צילום: יורם רשף)
3ואחרי שאמרתי את כל זה — צפירת הרגעה, כי בכל זאת חג. מהסוף להתחלה: בריחת מוחות היא תופעה אמיתית, אבל גם הפיכה. אומנם במקומות שונים בעולם מתבססות קהילות ישראליות, אבל הנטייה הטבעית של בני אדם היא לא להגר. גם כשקשה לחיות כאן. השורשים כאן, המשפחה כאן, ההורים המזדקנים כאן, השפה, האוכל, ההקשר התרבותי — הכל כאן. להיות מהגרים משמעו להיות זרים. המחיר גבוה. ההורים המהגרים משלמים את המחיר הזה, גם ילדיהם, רק אצל הנכדים זה מתחיל להשתפר. רוב בני האדם יעדיפו לא לשלם את המחיר הזה. חלק יקומו ויעזבו רק זמנית. מעטים מאוד ינתקו את כל הקשרים עם ישראל, לרבות מכירת כל הנדל"ן ופדיון בטרם עת של כל החסכונות לפנסיה תוך תשלום קנס עתק של 35%. ואם השמים הפוליטיים בישראל יתבהרו, אנשים ישובו. כפי שבמדינות שמניתי התרחשה בריחת מוחות, גם ההפך התרחש שם אחרי שינויים משמעותיים מספיק (פוליטיים וכלכליים).
ועוד לפני כן, להערכתי ההסתברות לניצחון מוחץ של המחנה השמרני, בראשות נתניהו, קטנה למדי. בשלב הזה של הפיצול בחברה הישראלית ספק אם עוד תחקיר בעיתון "הארץ" יעביר מצביע כלשהו מגוש לגוש. אבל עוד לפני התחקיר האחרון נדמה שנתניהו ומפלגות הלוויין של הליכוד איבדו מזוהרן. יש אינפלציה במפלגות ימין (ומנגד התאחדות חלקית של מפלגות המייצגות את ערביי ישראל), יש מיאוס מנתניהו וסמוטריץ' בגלל אי־גיוס החרדים. יש שינויים. יש ניצנים. למשל, מפלגה חרדית חדשה, "הציבור החרדי", שאמורה להיות בית לחרדים שמשתלבים בחברה הישראלית, ושלראשונה בהיסטוריה החרדית כוללת אשה, את ד"ר נחומי יפה. אומנם סיכוייה של המפלגה הזאת לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות אפסיים עד קלושים, אבל אנחנו כאן לטווח הארוך. אחרי הבחירות האלה יהיו עוד בחירות. כלומר, אנחנו צריכים לוודא שאחרי הבחירות האלה יהיו עוד בחירות.
וזו גם השורה התחתונה שלי. אפילו אם המחנה הליברלי ינצח, איכשהו, בבחירות הקרובות, ויתחיל לשקם את ישראל מן השורש, זו תהיה עבודה קשה, סיזיפית וארוכה, שלא תסתיים בקדנציה אחת. הנזק שגרמה כהונתם של שרים כגון יואב קיש, מירי רגב או איתמר בן גביר הוא כבד. מינויים לא ראויים, השחתה פוליטית של המערכות שלהן הם אחראים, הזנחה של בעיות שורש — אלה בעיות שיידרש עשור כדי לתקן, לא שנתיים. גם אם ינצח, המחנה הליברלי יצטרך להיות עם היד על הדופק, כי הדמוקרטיה לא מסתיימת בבחירות, וכי המחנה השמרני ימשיך לנסות לבעוט בדלי בכל הזדמנות. אבל האפשרות לחיים במדינה שבה ראש הממשלה הנבחר, כל ראש ממשלה מכל מפלגה שהיא, לא מפקיר את ביטחון ישראל, לא משנה מאיזו סיבה — היא ריאלית. האפשרות לחיים רגועים יותר, נורמליים יותר, בלי הרעש הבלתי פוסק של הקומפרסור, לחיים עם פחות זעם, עלבון ותסכול — היא ריאלית. האפשרות לכתוב סתם טורים על מעבר דירה ולהצית מחדש את הוויכוח על לקנות או לשכור היא ריאלית. 47 ימים. שתהא שנה טובה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
