עורך הפרויקט: דודו מצויינים
סייעו באיסוף החומרים: דיאנה בחור ניר, שחר סמוחה, חיליק גורפינקל, רוני דורי ומאיה נחום שחל
צילומים: אוראל כהן, אביגיל עוזי, אלכס קולומויסקי, אלעד גרשגורן, הרצל יוסף, יובל חן, עמרי שטיין, ריאן פרויס, שלו שלום, להב הלוי
חליפת ג'ודו היא שריון של גיבור־על
חליפת הג'ודו שלבשתי באולימפיאדת ברצלונה שוכבת אצלי בבוידעם, מקופלת וסגורה בחושך. יש לה דגל מקדימה — דבר שלא היה נהוג אז, אבל לי היה חשוב לשים דגל קרוב ללב. הפעם האחרונה שלבשתי אותה היתה על הפודיום, כשזכיתי במדליית הארד. ומאז לא נגעתי בה. אפילו לא כיבסתי אותה. היא נשארה מלוכלכת, אולי עם כתמי דם. היה חשוב לי לשמר אותה בדיוק כפי שהיתה בפרק כל כך משמעותי בחיי ובאירוע היסטורי למדינת ישראל. אני שומר אותה כי היא מייצגת את השריון שאני יודע לשים על עצמי.
כילד הערצתי גיבורי־על כמו סופרמן, סטיב אוסטין וספיידרמן. הם נתנו לי כוחות להמשיך לנסוע לאימונים בבאר שבע מעיירת הפיתוח שבה גדלתי, אופקים, שבה הציפיות של הילדים לא בשמים. וחליפת הג'ודו היתה השריון שלי. הרגשתי שהיא מעניקה לי כוחות. אתה נאחז בדברים שנותנים לך ביטחון ושקט, וזאת היתה חליפת המזל שלי. היא איפשרה לי להיות חלק מדבר מאוד גדול, עם כל הקשיים והתסכולים שהיו בדרך. והיא גרמה לי להאמין לאבא שלי מוריס, שהיה מאמן אגדי, כשהוא אמר לי ארבע שנים לפני ברצלונה: "אתה תביא מדליה אולימפית. אתה תעשה את זה" — בתקופה שבה זה היה כמו לומר: "אתה תלך על הירח".
עם השריון הזה למדתי איך לקום מכל הבורות, הנפילות, הכישלונות והמשברים הכי קשים. זה ליווה אותי כל חיי. גם לפני שנתיים כשאיבדנו את עומר, הבן שלי, שנהרג בעזה חודש לפני אולימפיאדת פריז, כשאני הייתי מאמן נבחרת ישראל. הייתי גמור, מרוסק. אבל גם המדינה היתה במצב על הפנים, בשיא המלחמה.
הזמן להכריע אם לצאת לאולימפיאדה או לא החל לאזול. מהג'ודו למדתי שבמצבים כאלה, כשהגוף נסוג אחורה מרוב פחד, אתה חייב לשחרר אותו כדי לתת להחלטות לבוא באופן טבעי. רק כך התוצאה תהיה טובה. ידעתי שגם חברי הנבחרת שבורים, כל השבוע הם היו אצלי בשבעה. זה איפשר לי להחליט לבסוף לטוס לפריז. הזכרתי לעצמי שברגעי משבר אני מסוגל לעמוד על הרגליים בעוצמות ובאנרגיות כדי לסיים את המשימה. ובסופו של דבר, למרות הקושי, הנוכחות שלי נתנה לכולם כוח, ואפילו הבאנו עוד מדליה (של פיטר פלצ'יק). הרגשתי שנתנו לעם שלם את מה שהוא הכי רצה לראות: שאפשר להמשיך מכאן. שאפשר לקום על הרגליים גם מהמקום הכי קשה.
אורן סמדג'ה, ג'ודוקא אולימפי ומאמן נבחרת ישראל בג'ודו לשעבר
כלב צעצוע הוא יהלום פרטי מפלסטיק
"אך הוא ישן במיטתי / והוא אוכל מצלחתי / והוא תמיד, תמיד איתי / ידידי טינטן".
לפני שטינטן של משוררת הילדים האהובה מרים ילן שטקליס הצטוות לשיר שלי "לאב־בוי", וקיבל דמות אחרת לגמרי, של נער ליווי, הוא היה הכלב הראשון שלי.
את השיר הכרתי בכיתה א'. מאוד אהבתי אותו ואת הרעיון של חבר דמיוני שהוא רק שלי. ויום אחד, כשחזרתי מבית ספר, ראיתי בחלון ראווה של חנות צעצועים ברחוב בוגרשוב בתל אביב את מי שיהיה הטינטן של ילדותי — כלבלב פלסטיק חום, עם מבט קצת עצוב בעיניים, שנראה לי הדבר הכי קרוב לכלב אמיתי, שכל כך רציתי ולא היה סיכוי שאקבל.
הגעתי הביתה, סיפרתי עליו לאמא, והבטחתי להיות הכי טובה בעולם, אם הכלבלב הזה יהיה שלי — וזה עבד. אחרי כמה ימים טינטן חיכה לי על המיטה.
הייתי מאושרת. ידעתי שהוא עלה ממש ביוקר, כי אמא הזכירה לי את זה בכל פעם שלא הייתי הכי טובה, ולכן התייחסתי אליו ביראת הכבוד הראויה לדבר הכי יקר שיש לי.
אהבתי את טינטן נורא. הייתי מדברת איתו לפני השינה ומגלה לו סודות, אומרת לו שהוא החבר הכי טוב שלי ושאני סומכת עליו. והוא היה מביט בי בחזרה, ועיניו אמרו לי שגם הוא אוהב אותי.
אני לא זוכרת כמה זמן טינטן היה החבר הכי טוב שלי, ומתי הוא חזר להיות סתם בובת כלב מפלסטיק, אבל מאז תחילת החברות הזאת ועד היום — הוא איתי. כנראה החפץ הכי עתיק שיש לי בבית. אני לא אדם שנקשר לחפצים. לא בגדים, ולא תמונות. אני אפילו נהנית לזרוק. אבל טינטן הוא לתמיד. הוא עבר איתי המון דירות ותקופות חיים, ובכולן הוא ניצב ליד המיטה שלי, עם ראשו הנטוי ועיניו, שמכל זווית מביטות בי אחרת, מזכיר לי את מי שהייתי ואת החלומות שהיו לי. המשאלות. והתמימות. הימים שבהם חבר היה חבר.
מאז היו לי כלבים אמיתיים, שהיו קרובים ואהובים, הילדים שלי, אבל טינטן תמיד נשאר הראשון שלי.
ועד היום אני זוכרת שהוא עלה הון תועפות ועדיין מרגישה שזה החפץ הכי יקר שיש לי. היהלום הפרטי שלי. לא נפרדת ממנו בעד שום הון שבעולם. ידידי טינטן.
דנה אינטרנשיונל, זמרת ויוצרת
מְתַקֵּן גרביים הוא שריד מעולם שבו היש אינו מובן מאליו
לפני עשר שנים, כשסבתא לאה נפטרה, קיבלתי בירושה את תיבת כלי התפירה שלה. גרתי אז בניו יורק ולמדתי ב־NYU לתואר שני במחקר ואוצרות אופנה. דודה שלי חשבה עליי ושמרה אותה עבורי. בין חוטים, מחטים ואביזרים שונים נח חפץ קטן מעץ, שנראה כמו מין פטרייה מסתורית. לא יכולתי להחזיר אותו לקופסה והחלטתי לקחת אותו איתי ללימודים. למחרת הצגתי אותו לראשת החוג והיא אמרה מיד: "It’s a sock darner. Don’t you know that?". מתקן גרביים! לתדהמתי, דבר שהיה לה מובן כל כך אפילו לא חלף בראשי.
פעם, כשנפער חור בגרב, תיקנו אותו. מתחו את הגרב על כיפת העץ ותפרו את החלק שנשחק. היה כלי מיוחד לפעולת התיקון, והשימוש השאיר בו את סימני הזמן ההוא. אבל כיום קשה לדמיין את זה. בתקופה שלנו כשגרב נקרעת פשוט מחליפים אותה.
העליתי תמונה של מתקן הגרביים לאינסטגרם ושאלתי אם מישהו מזהה את החפץ. מאות ניחושים הגיעו בתגובה, אבל מה שתפס אותי היה גל הזיכרונות. אנשים כתבו שלאמא שלהם היה כזה, שלסבתא היה כזה, שהם מזהים אותו מהבית שבו גדלו. פתאום החפץ הפרטי הפך למשותף, שריד קטן מעולם שרבים עוד זוכרים.
אני מסתכלת על סימני השימוש וחושבת על הידיים של סבתא שלי. על הזמן שהושקע בדברים קטנים. על עבודה נשית ועל פעולות יומיומיות שנעשו ללא תיעוד או תהילה ובכל זאת אצרו בתוכן ידע, אחריות ודאגה. על עולם שבו חפץ קיבל הזדמנות ועוד אחת, לפני שנפרדו ממנו. על תקופה שבה סבא וסבתא שלי היו חסרי כל — הם גרו באוהלים. בחתונה שלהם הם לבשו מכנסיים קצרים וחולצה לבנה, והגישו קצת דג מלוח לאורחים. אחרי שאבי נולד הם גרו בדירת חדר יחד עם משפחה נוספת. אבל אהבתם גברה על כל המכשולים.
מתקן הגרביים של סבתא שלי הוא סיפור על פשטות שבה היש אינו מובן מאליו. לכן הוא הפך לקמע שלי. הוא מונח מתחת למסך המחשב שלי וכשאני מחזיקה אותו אני מרגישה שאני מחזיקה משהו ממנה. הוא עדות לעולם שלם שהשתנה — חפץ קטן, שחוק, חכם ופשוט, שאוצר בתוכו זמן, זיכרון, ידיים, בגדים והרגל אנושי שכמעט נעלם. דרכו אני רואה את סבתא שלי לרגע.
ד"ר יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה
צמיד בוכרי הוא דנ"א מזהב
בדרך כלל אני לא אוהב לענוד תכשיטים, אבל יש יוצא דופן אחד — צמיד זהב בוכרי בן יותר מ־100 שנה, שאמי קיבלה מאמה, ויקר ללבי. העיצוב שלו פשוט ובדיוק בגלל זה הוא יפה בעיניי עד מאוד. אני עונד אותו כבר שנים רבות, ולא מוריד אותו אף פעם (למעט בבידוק הביטחוני בשדות תעופה).
במהלך השנים קניתי עוד כמה צמידים בוכריים כדי להעניק לאשתי ולכל אחד מילדיי. זה נהפך למעין סמל משפחתי שלנו, אני מקווה שהם ימשיכו את המסורת ויעבירו אותו לדורות הבאים.
ישראל אהרוני, שף
בקבוק בצורת גיישה מעיד שהזיכרון חזק מהחומר
סבתי, לאה בית־אלי, היתה ממקימות תנועת ויצו, ובשנות החמישים היא נסעה מטעמה ליפן וחזרה עם מזכרת — בקבוקון שנהב זעיר, מפוסל בדמות גיישה יפנית. כשהייתי בת 5 שברתי את פיית הבקבוקון, וראשה של הגיישה כבר לא היה יכול להתחבר לגוף. עבורי זו היתה טרגדיה של ממש. פרצתי בבכי ולבי נשבר. אף שהיו לסבתי מעט מאוד חפצי נוי, היא התיישבה לצדי על הרצפה, חיבקה וניחמה אותי ואמרה בשקט שחפצים עדינים נשברים, ושגם זו דרך — אומנם קשה מדי לילדה קטנה — ללמוד לכבד את מה ששייך לאחרים.
לאחר מותה, בשנת 1974, מצאתי את הבקבוקון שמור בקופסה קטנה במגירת הלבנים שלה. היא לא השליכה אותו, ושמרה עליו כזיכרון מהמסע שלה או שאולי כמחווה שקטה של אהבה לילדה ששברה אותו.
עשרות שנים הפסלון קטוע הראש מלווה אותי, כשהוא צפון בקופסה הקטנה. לפני כשנתיים, כשעבדנו על תערוכה באשדוד, עידית דגן הנהדרת, שעובדת לצדי שנים ולמדה רסטורציה, השיבה אותו לחיים בידיה המיומנות. עכשיו הגיישה הזעירה ניצבת בספרייה, שלמה שוב, תזכורת לכך שחפצים הם בני־חלוף: הם נשברים, נסדקים ולעתים אף נעלמים, אבל האהבה, החמלה והזיכרון שהם נושאים בתוכם אינם נשברים לעולם.
דורין פרנקפורט, מעצבת אופנה
סיר החמין של סבתא הוא עדות לגבורה משפחתית
מהסיר הזה סבא שלי אכל. הוא מת בגיל 105 בתימן ב־1948 — בדיוק בשנה שבה אני נולדתי. כל המשפחה כבר עלתה לארץ, אבל הוא היה עיוור וידע שלא יצליח לעשות את המסע לחודידה, אז אמא שלי ודודה שלי נשארו לטפל בו עד שהוא מת בשנתו. כששתיהן עמדו לעלות לארץ באותה שנה היה חשוב להן לקחת את הסיר הזה, שבו סבתא שלי היתה מכינה חמין של שבת.
לפני שהם עלו לארץ התחילו להתרוצץ שמועות בין הנשים היהודיות על כך שאנשי הסוכנות הולכים לגנוב מהן. אמרו להן שלפני הטיסה לישראל יורידו מעליהן את כל התכשיטים וישימו אותם במטפחת, והבטיחו להן שהן יקבלו אותם בחזרה אחרי הנחיתה. וכמובן הכל נעלם. אבל אמא שלי אמרה: "מה פתאום שאני אתן את כל הזהב שלי", והתעקשה לשמור את כל התכשיטים אצלה. היא שמה אותם בתוך סיר החמין ואמרה: "אני לא עולה למטוס בלי זה". אמרו לה "אז את תישארי פה", והיא אמרה "בסדר, אני אישאר פה". עד שהם הסכימו. היא הכניסה את הסיר מתחת לשמלה שלה, כאילו יש לה בטן הריונית, אפילו שהיתה כבר בת 54, וככה עלתה למטוס.
כשאמא שלי נפטרה, הסיר עבר אליי בירושה כי סבתא אהבה אותי מאוד. היינו מאוד קשורים זה לזו והיא אמרה לי לשמור עליו בשבע עיניים. אני זוכר ששאלתי אותה מה מיוחד בו והיא אמרה לי שזה סיר מאוד עתיק ושעשו אותו בעבודת יד לפני הרבה שנים, אולי אפילו 150 שנה. היא סיפרה לי שאפילו שהוא לא סיר גדול במיוחד, כל מה שהיא היתה מכינה בו היה מספיק לכל המשפחה.
אבל אמא שלי אף פעם לא בישלה בסיר הזה בארץ כי הוא עשוי מנחושת. בתימן היו שמים אותו על גחלים, ובארץ היה גז או פתיליות, והיא חשבה שזה לא טוב לו. וגם אני אף פעם לא בישלתי בו, כי אין לו ידיות וכשהוא חם, קשה להתעסק איתו. אבל בשבילנו הוא כבר לא סיר, הוא זיכרון.
אביהו מדינה, זמר, פזמונאי ומלחין
מקרן שקופיות הוא קסם שניצח את הלהבות
על המדף בסלון, בין ספרי העיון לספרי הפרוזה, נח לו בגאון מקרן שקופיות. לא מיוחד. מתכתי. קצת מאובק. מהעידן שבו לא היו שלטים, והיה צריך להעביר עם היד שקופית־שקופית, שקופית־שקופית.
מקרן שקופיות הוא קסם. שריד מעולם שבו לדברים נדרש זמן. הזמן בנה מתח, המתח בנה ציפייה, והציפייה יצרה אפשרות לקסם. סלואו פוד של חיים. לצלם מבלי לדעת איך יצאה התמונה. לחכות ימים עד שתקבל טלפון מהחנות שמודיע: "זה מוכן, בוא לקחת". ואז בבית להטעין את המחסנית של המקרן בשקופיות, אחת־אחת. לוודא שכולן מונחות בכיוון הנכון. לכוון את המקרן לזווית המדויקת מול הקיר. להאפיל את החדר, לעצור את הנשימה, ולהדליק את המקרן. ורק אז, בתום זמן רב כל כך מהרגע שאותו הנצחת במצלמה מלכתחילה, הוא קם מולך לתחייה מחדש במלוא הדרו.
את מקרן השקופיות שלי קניתי בשוק פשפשים שהתקיים בשולי כיכר דיזנגוף, תל אביב. הייתי אז חייל משוחרר טרי, ולרגע חלמתי להיות צלם. נרשמתי לקורס שנתי לצילום וזו היתה אחת השנים היפות בחיי. פיתחנו תמונות בשחור־לבן במרתף לאור נורה אדומה. יצאנו למסעות צילום ברחבי הארץ. למדנו על צמצמים ועל עומק שדה וקומפוזיציות. בכל מאודי השתוקקתי לצלם.
כשראיתי את המקרן הזה בשוק, ידעתי שהוא חיכה לי. אינני יודע בן כמה הוא, רק שהוא נוצר בתקופה שבה עוד ייצרו דברים כדי שיעבדו לעד. גופו עשוי מתכת. הנורה שבתוכו לא נשרפה מעולם. מכני לחלוטין. שריד אנלוגי לעולם שכבר אינו קיים.
גם החלומות של הבחור הצעיר ההוא כבר אינם. בתום הקורס אפסנתי את החלום ועליתי לירושלים, ללמוד כלכלה ופילוסופיה ומדע המדינה. עדיין רוצה להבין את בני האדם על ידי התבוננות, אבל התבוננות אחרת. המצלמה הישנה שלי כבר איננה, והשקופיות נשרפו כולן.
אחרי השרפה לא נותר זכר לדבר מהרכוש שלנו שאופסן במחסן. הוצפנו בגלי עצב עמוק וגעגוע לכל מה שאיבדנו ואין כל דרך לשחזר: אלבומי הילדות שלה. מכתבי האהבה שכתבנו זה לזו. מזכרות מהתנועה. הפוסטר הענקי ההוא שציירנו עם הילדים
רגע לפני הקורונה, משפחתי ואני הפקדנו את כל רכושנו במחסן ליד ירושלים ונסענו לשנתיים בארצות הברית. וביום קיץ אחד קיבלנו פתאום מן הארץ בשורות איוב: שרפה שהשתוללה בהרי יהודה שלחה להבותיה אל המחסן ושרפה הכל עד היסוד. לא נותר זכר לדבר.
לאבל היו שלבים: תחילה תדהמה. אחר כך הקלה שאנחנו בסדר. ואז תחושות חוסר צדק וזעם. את אלה החליפו במהרה גלים של עצב עמוק וגעגוע לכל מה שאיבדנו ואין כל דרך לשחזר. אלבומי הילדות שלה. מכתבי האהבה שכתבנו זה לזו בשנתנו הראשונה יחד. מזכרות מהתנועה. הפוסטר הענקי ההוא שציירנו עם הילדים בחופשה המשפחתית הבלתי נשכחת ההיא.
בחלוף שנה, כשחזרנו לישראל, הגיעו ההשלמה ותחושת השחרור. לדירה החדשה ששכרנו לא נזקקנו להובלה. כל רכושנו נכנס בשמונה צ'ימידנים גדולים. היינו צריכים להתחיל מהתחלה. לקנות ה־כל. מסכו"ם עד מיטות וארונות. התהליך הזה לימד אותנו מה חשוב יותר, ומה פחות. הייתי משוכנע שהמשכתי הלאה.
אבל אז, יום אחד כשביקרתי את אמא שלי, נכנסתי לרגע לחדר נעוריי, ושם חיכתה לי הפתעה מהעבר: מכל חפציי עלי אדמות, גיליתי שהשארתי אצל אמא שלי את מקרן השקופיות. כנראה שכחתי לארוז אותו, ובחיפזון הרילוקיישן השארתי אותו אצלה לפני הטיסה, והוא ניצל מהתופת. אני חושב שכמעט חיבקתי אותו.
מאז, הוא יושב אצלי על המדף בסלון. הוא לי זיכרון לכל אשר אבד. לחפצים שלא ישובו. לעולם האנלוגי שהוחלף בדיגיטלי. לקסם של חדר החושך, לחיים האיטיים, ולחלומות הנעורים שהתפוגגו.
שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי
תליון מאלג'יר הוא קמע לאדם לא מאמין
סבא שלי דוד היה אדם רב־פעלים. הוא היה צורף, שען ושוחט והיה לו גם מטע תמרים בעיר גרדייה שבאלג'יר. צורף מתחרה העליל עליו שהוא שם חותמות מזויפות של זהב על התכשיטים, וסבא שלי ישב בכלא במשך כמה חודשים, עד שהתברר שהכל היה עלילה שקרית. ואז המשפחה ברחה לארץ.
מאד אהבתי את סבא דוד. הוא היה אדם אדיב וסבלני, כל הזמן חייך וכולם אהבו אותו. הוא היה סבא כמו באגדות, עם זקן גדול ועיניים טובות. אהבתי לשחק בכלי הצורפות והשענות שלו, והוא קיבל את זה ברוח טובה.
אחרי שנפטר, פרצו לבית של סבתא שלי וגנבו את רוב התכשיטים שסבא שלי הכין וגם את מזוודת העור עם כלי השענות, שהיו בה המון מברגים קטנטנים וזכוכיות מגדלת ששמים על עין אחת. ובתכשיטים ששרדו היתה דיסקית מכסף לתלייה על הצוואר. כשהתגייסתי לצה"ל, סבתא שלי נתנה לי אותה כקמע. חרוטות עליה אותיות ומילים שקשורות לקבלה. לפחות כך הבנתי.
הדיסקית היתה על הצוואר שלי במשך כל השירות שלי, לצד הדיסקית הצבאית. היא גם נכנסה איתי ללבנון. כשנשבר המתלה שמחזיק את השרשרת, פחדתי לתת אותה לתיקון, כי אולי היא תלך לאיבוד. העברתי אותה לארנק שלי, ומאז היא נמצאת שם תמיד.
אני לא אדם מאמין, אבל במשפחה בטוחים שהקמע הזה מגן עליי. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה לא משנה לי. אני קשור מאוד לחפץ הזה, שמזכיר לי את סבא וסבתא שלי, את הילדות שלי שעברה בבית שלהם, ואת הימים הרחוקים באלג'יר, שעליהם רק שמעתי סיפורים.
רמי ורד, קומיקאי, שחקן ויוצר
גביע קידוש הוא סמל למשפחה
גביע הקידוש של אבא ואמא שלי ז"ל הוא החפץ הכי יקר ללבי. הוא לא מהודר ולא יקר. כוס פשוטה. בלי עיטורים, בלי זהב, בלי הצהרות. אבל בכל שישי בערב הוא עמד על השולחן. ובכל בית שגרנו בו — בחיפה, באילת, ביבנה — הוא היה החפץ הקבוע היחיד ששמר על מקומו.
בקריירה שלי עבדתי במטבחים בהולנד, צרפת וישראל, נגעתי בכלים הכי יקרים בעולם — קריסטל, זהב, פורצלן בן מאות שנים — אבל אף אחד מהם לא אצר בתוכו את מה שהגביע הזה אוצר. הוא מסמל את הגרעין המשפחתי שלי, את הנקודה שממנה יצאתי ושאליה אני חוזר תמיד. למדתי ממנו את השיעור הכי גדול במטבח: הערך אף פעם לא נמצא בחומר עצמו, אלא במה שהחומר נושא עמו.
מושיק רוט, שף
תמונות מפויחות מנכיחות את מי שאיבדנו
ב־2011 נסעתי עם בן זוגי לארצות הברית להמשך ההכשרה המקצועית שלו. הגענו שניים עם שתי מזוודות. שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור והפכנו למשפחה — הרחק מהמשפחות שלנו. הגעגועים והמרחק הולידו ביקור יחיד של הוריי אצלנו ב־2013. בכל רגע שהיו איתנו הם נשמו את המתיקות החדשה, חיבקו ושיחקו, זרחו מגאווה. ואני תיעדתי. היה להם קשה מאוד לחצות את העולם בטיסה. זו היתה הטיסה האחרונה שלהם — אלינו ובכלל.
בפעם הבאה שנפגשנו, זה היה בניר עוז. באנו לבקר אותם ב־2015 עם תינוקת חדשה. אמא שלי הסתובבה בכל רחבי הקיבוץ, בכל שביל, כלבו, מרפאה, מזכירות, קומונה, מתפרה ובהיכל התהילה של חדר האוכל, רק כדי להגיד בנונשלנט: "ראית כבר את הנכדה החדשה שלי? את הנכד המתוק שלי?". אושר. בסוף הביקור הבאתי להם שלוש תמונות ממוסגרות — שלהם ושלנו. רציתי לומר להם: "אתם תמיד איתנו ואנחנו איתכם, גם כשאנחנו רחוקים". התמונות הוצבו אחר כבוד וזכוכית בוויטרינה בסלון שלהם.
לא העזתי להתקרב לבית בניר עוז במשך זמן רב, אבל שליח אוהב הביא אליי את מה שהצליח להציל מהשרפה. התמונות הגיעו אליי מפויחות, אך שלמות. מאז הן אצלי בבית, רוצות לומר ולהזכיר לנו: "אתם תמיד איתנו ואנחנו איתכם, גם כשאתם רחוקים"
ב־2016 הגעגועים הכריעו וחזרנו לישראל. הגענו אליהם לשבתות ארוכות, חגים וחופשים — סבא רמי, סבתא חנה ודוד אלעד, אח שלי. סתלבט בקיבוץ.
ב־7 באוקטובר 2023 הבית נפרץ. אבי נרצח, אמי נחטפה וחזית הבית הוצתה. גם אלעד נחטף מביתו ומחייו ולא שב.
לא העזתי להתקרב לבית במשך תקופה ארוכה, אבל שליח אוהב הביא אליי את מה שהצליח להציל מהשרפה. הוויטרינה הגנה על התמונות שהשארתי והן הגיעו אליי מפויחות, אך שלמות. מאז הן נמצאות אצלי בבית, לצד בתי הנרות שאנחנו מדליקים לזכר שלושתם.
בעוד כמה ימים שוב נחצה את העולם וניסע לשנה. התמונות ובתי הנרות יטוסו איתנו. רוצים לומר ולהזכיר לנו: "אתם תמיד איתנו ואנחנו איתכם, גם כשאתם רחוקים".
כרמית פלטי קציר, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית
ספר נונסנס מרופט הוא עוגן בים החיים הסוער
סוף המאה ה־19 היה עידן של פריחה אמנותית ואנושית אדירה בערש התרבות שלי — צ'ארלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", הצילום הומצא, חפירות ארכיאולוגיות מודרניות החלו, מערות עם ציורים קדמוניים התגלו באקראי, כלי אבן פרהיסטוריים נחשפו והמערב התחיל להשתחרר מהאמנזיה שלו ולרכוש מודעות לזמן העמוק. השנים האלה היו גם תור הזהב של הספרות הבריטית הוויקטוריאנית, עם צ'ארלס דיקנס, האחיות ברונטה ולואיס קרול. ולצדם גם משורר הנונסנס אדוארד ליר.
בשנת 1871 ליר כתב את הפואמה "The Owl and the Pussy Cat", שבה ינשוף וחתולה, שני יצורים לא צפויים אך דומים מורפולוגית, יוצאים למסע בסירת אפונה. הם נפרדים מהתרבות אל תוך ים סוער, ובעולם החדש שנפתח בפניהם הם זוכים לגלות את עצמם.
עותק מרופט של הספר, שראה אור ב־1979, עבר איתי את כל מסעותיי — בית ילדותי בלונדון, בארי והבית שנפרדנו ממנו ב־7 באוקטובר, שנה בפינוי למלון בים המלח. שם גם פרסמנו את התרגום שלו לעברית, שעשינו יחד, אחי הבכור גל אדמתי ואנוכי.
הספר הושק בתערוכת יחידה שהיתה לי, "מי כסף ואדמת כוכבים", בסטודיו משלך בירושלים, בינואר 2024, שלושה חודשים אחרי היום שהחריב את העולם שלי. ואילו הספר המקורי, שמצבו הפיזי רעוע מרוב שנים של אהבה וקריאה חוזרת, נעול בשידה בחדר השינה שלי בקראווילה שלנו בביתנו הזמני שבחצרים.
עד כה לא חשבתי על מה יקרה למי שייגע בו, אבל עכשיו אלך לחשוב על עונשים ראויים.
סופי ברזון מקאי, אמנית, אוצרת ומנהלת גלריה
בובה שתפרה סבתא היא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור
אחרי שחזרנו הביתה מהמקלט וראינו שכל החלונות בחזית הבניין התנפצו מההדף, אח שלי התקשר. "תארזו תיק ותבואו עכשיו", הוא אמר. החלטנו שניקח את מה שחשוב לנו, מה שלא נרצה שיאבד, יתכסה ברסיסים וטיח או ייקבר מתחת להריסות. קל לומר וקשה לבצע, בעיקר לפטישיסטית כמוני, שנקשרת לחפצים, לפעמים היומיומיים ביותר, בעבותות של רכושנות עזה; ליושבת בית אדוקה, שמתמסרת לאופן שבו האור מהחלון הצדדי פוגע בזכוכית הירוקה של האגרטל שמצאתי ברחוב או לדרך שבה שלושה ספרים שמונחים זה לצד זה רוקמים ביניהם סיפור חדש. אחרי התלבטות הבנתי שהקריטריון צריך להיות דברים שאין להם תחליף או שיעור. שנעשו ביד. שניתנו באהבה.
הבובה שסבתא שלי תפרה לי היתה החפץ הראשון שהנחתי במזוודה. היא הולכת איתי מאז שאני יכולה לזכור. אחת המזכרות היחידות שנותרו לי ממנה. היא לא היתה הדבר היחיד שהכינה לי בידיה הברוכות. היו סוודרים בסריגת ריבועים, בייחוד אחד כחול עם שוליים צהובים שמונצח בתמונות מגיל 3. היה הביקיני הסרוג שהכינה לי משאריות אותו צמר, שאיתו השתכשכתי במים בנואבה, כשהייתי בת 5. היתה שמלה לבנה שרקמה לי לחתונה של הדוד, שאמא שלי, שירשה את תבונת הכפיים שלה, שומרת עד היום. אבל הבובה הזו, עוד יותר מהאחרות שהכינה לי, היתה קסם. עלילה שלמה וחכמה מבד.
הייתי ממוגנטת כשסבתי סיפרה לי על הנכדה שנופלת ברשת הזאב. ידעתי שהיא מכירה היטב את הסכנה. ראיתי את המספר על ידה בעודה מחלצת את כיפה אדומה מתחת לשמלת הזאב המחופש, הופכת פחד להצלה
לכאורה זו "רק" בובת כיפה אדומה בשמלת לבד אדומה ושיער צמר צהוב, שפניה המצוירות נמחקו עם השנים והשימוש. אבל כשהופכים את שמלתה, מגיחה תחתיה סבתא, בתלתלים אפורים ולחיים ורודות, ומצנפת פרחונית ששוליה תחרת מחט עדינה, שמעולם לא הצלחתי לאלף את אצבעותיי המגושמות ליצור. אבל כאן לא מסתיים הפלא. כי בבובה הזו כמוסה גם הסכנה. האיום. כשהופכים את המצנפת, מתגלות פניו של הזאב ונחשפות אוזניו המחודדות. שלוש שהן אחת, אחת שהיא סיפור שלם.
אני זוכרת איך הייתי יושבת, ממוגנטת, לרגליה של סבתא שלי, כשהיתה מספרת לי על הנכדה שמגיעה לחפש את הסבתא ונופלת ברשתו של הזאב, יודעת שהיא מכירה היטב את הסכנה. את האיום. רואה את המספר חקוק על זרועה בעודה מחלצת את כיפה אדומה מתחת לשמלתו של הזאב המחופש, הופכת בזריזות פחד להצלה. זו הבובה שלימדה אותי לחפש את הצד השני של הסיפור, זה שמסתתר מתחת לפני השטח. לזכור שבכל סיפור מקופל לפחות עוד אחד, אם לא שניים, ושבכל סיפור יש גם פחד.
נועה מנהיים, עורכת ספרות
שעון קרטייה הוא סמל אהבה שהפך לסמל פרידה ושוב לסמל אהבה
לא חכם לספר זאת מעל דפי העיתון, אבל הפריט הכי קרוב ללבי בבית הוא שעון קרטייה. זהו דגם ספורטיבי ואלגנטי, מאסט 21 כרונוסקאף, שמעוצב עם ספרות רומיות על גבי הבֶּזֶל (מסגרת היקפית בולטת) ושלושה תת־לוחות למדידת זמן, מסדרה שקרטייה הוציאה בתחילת שנות האלפיים והפסיקה — לכן הוא חביב על אספנים. הוא שווה מספיק כסף כדי לנצח גם בתחרות הפריט הכי יקר אצלי בבית, אבל זו לא הסיבה שאני כל כך סנטימנטלי לגביו.
את השעון קיבלתי לרגל אירוסיי לרבקה, שממנה התגרשתי לפני 12 שנה. בחגיגת האירוסים והחינה נהוג שמשפחת החתן מעטרת את הכלה בתכשיטי זהב, ומשפחת הכלה מעניקה לחתן שעון. שמעון ואמה האהובים רכשו עבורי את השעון היפהפה והיקר הזה, וענדו אותו לידי. הרגשתי אז שהשעון שווה פי כמה וכמה מהגוף שאליו הוא נקשר, וכך הוא הפך למטפורה לקשר האהבה ביני לבין רבקה.
בכל פעם שהרמתי את השעון הזיכרונות הלמו בי. פעם אחת בכיתי, ובאחרת נשבעתי שוב לא לפתוח את הלב. עברנו תהליך יחד. מאז, אני התחתנתי עם ריקי, ורבקה עם סימון. בשבתות ילדינו משחקים יחד וארבעתנו מרכלים. רק השעון הפסיק לעבוד
אך הזמנים חלפו והקשר תם. רבקה, עד היום חברתי הטובה, הפליגה לדרכה. חלומות האהבה האדירים של שנינו, ילדים שמצאו זה את זה בסערת שנות העשרה, נגמרו עבורי בשיברון לב ובכאב עצום. בהתחלה ביקשתי להשיב לרבקה, שמעון ואמה את השעון היפה, משום שכבר אינו עוד סמל לאהבה ולקשר. עכשיו הוא מסמל את חורבנם של החלומות. איכשהו לבסוף הוא נשאר איתי.
בכל פעם שאני מרים את השעון, הזיכרונות הולמים בי. אף אחד לא לימד אותי איך נפרדים, ולכן אין לי מושג. באחד ממעברי הדירה הרמתי אותו ובכיתי, ובאחד אחר נשבעתי שוב לא לפתוח את הלב. פעם אחת הסתכלתי עליו ולא הרגשתי כלום, אבל אחרי כמה ימים חלמתי עליו ויצאתי איתו למסיבה (לא חכם). אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא הציף אותי בזיכרון חם, ואת הפעם שאחריה. עברנו תהליך יחד. סמל הפרידה האולטימטיבי הפך בהדרגה להיות זה שמזכיר לי כמה אהבתי, כמה כיף היה, כמה זכיתי. זה מסביר אולי גם מדוע שכחתי להעביר אותו לכספת אצל ההורים, יחד עם שאר התכשיטים.
מאז, התחתנתי עם ריקי, ורבקה התחתנה עם סימון. בשבתות הילדים שלנו משחקים יחד וארבעתנו אוכלים ומרכלים. רק השעון הפסיק לעבוד.
נ.ב עכשיו באמת אעביר אותו לכספת.
אלי ביתאן, עיתונאי ושדרן רדיו
כד עם אפר של כלב הוא גלעד ליציבות בימים סוערים
כד המתכת המכוער למדי הזה מכיל את האפר של פרינס, הספק כלב־ספק דוֹבִּי, גמד הבית מ"הארי פוטר", שגידלתי במשך 17 שנה. נאלצתי להרדים אותו בפברואר 2024, כשכבר היה קשיש והגוף שלו קרס. זה היה רגע קשה מאוד והתלבטתי רבות אם לקבור אותו באיזה בית קברות לחיות או לשמור את האפר ולהניח מעל האח הבוערת כמו שהאמריקאים עושים לסבתא.
בסופו של דבר, המחשבה על פרידה מוחלטת גרמה לי לפרוץ בבכי ורציתי אותו קרוב אליי. מחשבות רציונליות של אשה שפויה. אז גיליתי שיש אדם מקסים שמתחזק קרמטוריום לחיות מחמד. הוא אסף את הגופה של פרינס מהווטרינרית, עשה מה שעשה והחזיר לי אותו בתוך הכד הזה.
כשגרתי בגבעתיים הכד היה מונח במבואה בכניסה לבית, עם תמונה של פרינס ושרשרת ששמו חרוט עליה. כשרציתי שאורחים יילכו, הייתי מציגה בפניהם את הגלעד. הם הלכו וגם ניתקו קשר.
היום אני גרה עם בן הזוג שלי בדירה בנתניה והכד עבר יחד איתנו כמובן. זו הדירה הראשונה שלי ב־20 השנה האחרונות שפרינס לא חי בה, אבל יש לצדי יצור זכרי שעיר אחר בגובה 1.92 מטר. והכד ניצב כאן, לא על האח — מתברר שלא מייצרים דירות עם אח בנתניה — אלא פשוט על הדלפק במטבח, ליד הטוסטר. תזכורת לחיי כרווקה כרונית, שהיצור הזכרי היציב היחיד בחייה היה כלב שחור, נמוך ושמנמן, שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם. אני נזכרת בפרינס בכל יום, גם בלי הכד, ומספרת עליו לכלבה איימי, שאימצתי חודש אחרי מותו. אני חושבת שהוא היה מאושר לדעת שמנוחת העולמים שלו נמצאת בקירבה יומיומית לפחמימות.
חגית גינזבורג, סטנדאפיסטית
מפה מפורטוגל היא שיעור באבסורד
בשנת 2015 טסתי לבדי לפורטו. הייתי אז בעיצומו של התואר הראשון, והיה בי רעב גדול: להרפתקאות, למסעות, לנדודים, ללכת לאיבוד ולהימצא. בלילה שלפני כן קראתי על הקשר שבין שם העיר העתיקה למילה "אופורטוניזם": שניהם מגיעים מהמילה הלטינית "פורטוס", נמל. מי ששואף לנווט בים הסוער צריך ללמוד את כיוון הרוח, לנצל את ההזדמנות ולא לחשוב פעמיים. ובמילים אחרות, להפוך את הרוח לרווח.
פגשתי שם זוג חברים מישראל, שחצו את אירופה ברכב שכור, והצטרפתי אליהם לרוד־טריפ דרומה: מפורטו, דרך העיירות המכושפות של פורטוגל, עד ליסבון. משם הם המשיכו לספרד, אך אני לא נותרתי לבדי למשך זמן רב: פגשתי חבורה של מקומיים, ובתוך כמה ימים הספקתי להתיידד, להתאהב ולחוות שיברון לב. מה שלא הורג אותך הופך אותך למשורר.
רואים במפה הזו בעיקר את הים. ברגע הראשון חשבתי שזו בדיחה, אך אפשר לראות בזה מחווה ספרותית. ב־1876 לואיס קרול פרסם את שיר האיגיון "ציד הסנרק", הכולל גם מפה של האוקיינוס: מרובע ריק ששם ללעג את הצורך האנושי למדוד, למפות ולהגדיר כל דבר
ביום האחרון של הטיול שוב הייתי לבדי, ממש כמו ביום הנחיתה. נכנסתי לחנות ספרי יד שנייה ובתוך סל גדול מצאתי כמה מפות מגולגלות. שלפתי אחת מהן, ומיד ידעתי שהיא מוכרחה להיות שלי. רואים בה בעיקר את הים. ברגע הראשון חשבתי שזו בדיחה או משל. במבט שני הבנתי שמדובר בתוצר משונה אך רציני של עבודת מיפוי רשמית. כשעמדתי בקופה כבר חשבתי שזה יהיה פשוט קישוט נאה לסלון. הנייר המרופט מעט בשוליו עלה סנטים אחדים ושרד את הדרך הביתה לתל אביב. מאז המפה עברה איתי לכל דירה ודירה, ובשלב מסוים מסרתי אותה למסגור.
אפשר לראות במפה הזו גם מחווה ספרותית. בשנת 1876 לואיס קרול פרסם שיר איגיון נהדר, "ציד הסנרק", הכולל גם מפה של האוקיינוס: מרובע ריק ששם ללעג את הצורך האנושי למדוד, למפות ולהגדיר כל דבר. המלחים בפואמה המבודחת, המחפשים את אותו סנרק מסתורי, משבחים את רב החובל שהעניק להם מפה מושלמת, פשוטה וחפה מצורות. עשר שנים לאחר מכן ז'ורז' פרק הדפיס את המפה הזו (כלומר, מרובע ריק) בספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים", וסיפר לקוראיו כי "לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש". אני, באופן אישי, השתכנעתי. זה גם הזכיר לי את "על הדקדקנות במדע", הקטע הקצר שכתב חורחה לואיס בורחס על תרבות שבה הקרטוגרפים כל כך שואפים לדייק, עד שהם מייצרים מפות בקנה מידה של 1:1, כלומר, בגודל אמיתי. מרוב ייצוג, לא נותר מקום לנשום.
לפעמים אני מתבונן במפה הזו ונתקף געגוע לאי־נחת של הנעורים. אחר כך, באותה מידה ממש, אני מודה לאל על כך שהיא חלפה. אני מביט בתכלת שוב ונרגע. המפה הזו היא שיעור באבסורד, בפליאה ובענווה. בין הקווים האנכיים והאופקיים שלה היא מזמינה אותנו לטבול ולוחשת: אפשר להתחיל עם קצה הבוהן. שימו לב לגאות ולשפל. ואל תשכחו, המים הם הרוב.
יובל פלוטקין, עיתונאי וסופר
שמלת כלה בוורוד וזהב היא עדות לאומץ שטבוע בי
כשאני מסתכלת היום על "שמלת הכלה" שלי (שהיא בכלל לא שמלה), אני חושבת בעיקר על האומץ שהיה לי בגיל 28. לא אומץ הרואי, אלא האומץ הקטן והנהדר להיות בטוחה לגמרי בטעם שלי.
כמה שנים קודם סיימתי לימודי תקשורת חזותית בבצלאל ואחר כך גם למדתי תפירה, כך שהיה לי ברור שאת שמלת הכלה שלי אעצב בעצמי. היה לי ברור גם שהיא לא תהיה לבנה. כי כולן התחתנו בלבן, ואני, כמובן (כמובן?), רציתי משהו אחר. ולמה כולן מתחתנות בלבן בלי לעצור לשנייה ולשאול? אבל זה כבר נושא לטקסט אחר.
ציירתי חצאית קצרה ומתנפנפת, גופייה וז'קט מחויט והלכתי לחנויות הבדים האייקוניות בתל אביב כדי לחפש בד שאתאהב בו. וכשמצאתי בד ז'קארד בצבע ורוד־זהב, ידעתי שזה הבד שלי. לא עצרתי לשאול את עצמי אם הוא "כלתי", אם זה מקובל או אם בעוד 20 שנה אסתכל על התמונות ואחשוב: "מה עבר עליי?". פשוט ידעתי. גם ורוד וגם זהב? יש לכם את זה ביותר מושלם?
התופרת האגדית אילנה זינגר, שלימדה אותי לתפור, הפכה את השרטוט לבגד הכי יפה בעולם. בחתונה הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות, ובתמונות מאז אני נראית כאילו הדבר הכי טבעי בעולם הוא להתחתן בוורוד וזהב.
אני לא בטוחה שהיום הייתי מעיזה להתחתן ב"שמלת הכלה" שלי. אבל אני רוצה לחשוב שכן. וזו בדיוק הסיבה שאני שומרת אותה: היא מזכירה לי שפעם לא הייתי צריכה להזכיר לעצמי להיות אמיצה. פשוט הייתי.
אפרת ליכטנשטט, בלוגרית ויוצרת תוכן
גיטרה אריא 1965 היא ניצחון האנלוגי על הדיגיטלי
באופן עקרוני אני נגד שמירת חפצים. הסנטימנט שכרוך בזה מלחיץ אותי, והמחויבות תורמת את חלקה גם היא. בכל פעם שאני חושב על ערכו הרגשי של חפץ אני חש אשמה. כנגד אלה אני מפזם לעצמי את החרוזים מסיפור הילדים של לאה גולדברג, "מעשה בשלושה אגוזים", שבו בן הדור השלישי פיצח את האגוזים שנשמרו ונשמרו בלי שום ערך אמיתי, למעט אותו הסנטימנט המטריד.
יותר מזה, גם את הספרים שאספתי, בהם כמה עותקים נדירים למדי של ספרות יהודית מזרח־אירופית — לעס כלב הרועים שאימצתי באופן כזה שחלק גדול מהם נותר ללא כל שימוש או ערך. ובכלל, כפי שיודע כל מי שיצא לו לעבור כמה דירות במהלך חייו, חפצים נוסטלגיים הם צרה צרורה.
ובכל זאת, יש פריט אחד שאני רוצה לשמור ואפילו להעביר הלאה — הגיטרה של אבא שלי. גיטרת אריא משנת 1965, עם מספר סידורי. הוא למד לנגן בה אצל יוסף פלטה, מהצמד מתי ופלטה (היום קצת פחות זוכרים אותם), שהיה המורה לגיטרה בקיבוצי שער הנגב. המשפחה שלי רכשה אותה ממנו אחרי שאבא שלי נהרג בתאונת דרכים בספטמבר 1971 בכביש 232, ליד הסיבוב של קיבוץ מפלסים.
הרבה חלומות חלמתי עם הגיטרה הזאת, עד שהחלפתי אותה בגיטרה חשמלית ובחלומות חשמליים. בגיל די צעיר המרתי את מיתרי הגיטרה במקלדת המחשב, וגם החלומות הפכו להיות ספרותיים וחרישיים יותר.
ובכל זאת אני שומר על הגיטרה אצלי עד היום. ולא רק בגלל העניין המלודרמטי שכרוך בגלגוליה. כמי שמתפרנס מטקסטים ואביזריהם, אני צמוד למחשב. מחשב הוא דבר יעיל מאוד, אין מה לומר, אבל הוא מתכלה מהר. ואין ממש טעם לתקן אותו. אם תאסוף את המחשבים הישנים שלך, שום דבר טוב לא יצא מזה. הייתי רוצה להאמין שגם גדול הנרקיסיסטים שבסופרים העבריים לא חושב שהמחשב הישן שלו יהיה שווה משהו יום אחד.
אבל בגיטרות זה הפוך. ככל שהעץ ישן יותר, משופשף יותר ומשומש יותר, כך איכותו ויופיו מודגשים ונשמעים. כך גם עם הגיטרה של אבא שלי. אני לא יודע בדיוק איזה רגש הגיטרה מעוררת בי — מלנכוליה, געגוע או עצב. אבל באנגלית יש לזה מילה טובה: בלוז.
מתן חרמוני, סופר וחוקר ספרות
אלבום של תיסלם הוא מפתח לסודות חבויים
החפץ היקר ביותר ללבי הוא תקליט, שעל עטיפתו מצולמת אשה עירומה. זה לא נשמע טוב, אני יודע, אבל חשוב לי לומר שזה קודם כל סיפור על אבא שלי.
"רדיו חזק" הוא אלבום הבכורה של תיסלם שיצא ב־1981. על העטיפה הקדמית שלו נראים ארבעת חברי הלהקה לבושים בחליפות, ומולם ניצבת אשה עירומה, שגבה מופנה אל הצופה וקצה ישבנה מציץ. חברי הלהקה מקפידים לא להביט בה, וכשהופכים את התקליט התמונה מתהפכת: כעת אנו רואים את גבם של חברי הלהקה, וראשה של האשה משתרבב ביניהם במבט ישיר. הייתי בסך הכל בן 6 אז, וכבר הבנתי שיש בעטיפה הזאת משהו שאסור להסתכל עליו ושאי אפשר להפסיק להסתכל עליו. אבל לא האשה היתה הדבר שלא יכולתי להסיר ממנו עיניים, אלא המחזה של אבא שלי רוקד.
אבי היה אדם של סדר יום, חובות ולא מעט עייפות. הוא היה מכונס, ולרוב לא היה אפשר לדעת מה הוא מרגיש או חושב. ואז הגיעה השבת, ופתאום בקע מתוכו איש אחר – חופשי, מצחיק, כמעט פרוע. והשיא היה כשניגן "רדיו חזק". הוא התמלא בצחוק שהגיע מהלב
שבת בבוקר היתה השעה השקטה ביותר בשבוע. הרעש של ימות החול נסוג, והבית עוד לא ממש התעורר. ואז נשמע הפצפוץ המחוספס של המחט על הוויניל. שנייה של רחש סטטי, ומיד אחריה הגיטרות של "רדיו חזק" קרעו את השקט והסתערו על הבית. הדיסטורשן צעק, התופים הלמו, ועוד לפני שדני בסן התחיל לשיר, אבא שלי כבר היה על הרגליים.
היה במחזה הזה דיסוננס שלא ידעתי להסביר. הרי בימי חול אבא שלי היה קם, נוסע לעבודה בהסעה מאורגנת, חוזר הביתה, אוכל משהו והולך לישון. הוא היה אדם של סדר יום, חובות ולא מעט עייפות. אבל לא רק סדר היום שלו היה מכונס, אלא גם הוא היה כזה, ולרוב לא היה אפשר לדעת מה הוא מרגיש או חושב. ואז הגיעה השבת, ופתאום בקע מתוכו איש אחר — חופשי, מצחיק, כמעט פרוע. וכשהרדיו החזק ניגן, זה הגיע לשיא. מתוך גופו המגושם עלה גוף אחר. תנועות הידיים שלו היו משוחררות והצחוק הגיע מהלב. ואף על פי שהדביק אותנו בשמחה שלו, אף אחד מאיתנו לא הצטרף אליו לריקוד, אולי בגלל ההלם. כבר בגיל 6 הבנתי שאנשים מחזיקים בתוכם סודות, ובתוך אבא שלי הסתתר איש שרוקד בשבת בבוקר.
בשנותיו האחרונות אבא שלי כבר לא זיהה את האלבום. הוא לא שר את השירים ולא רקד. הוא לא זיהה את הגברים בחליפה, לא את האשה העירומה שעומדת מולם בגבה, וגם לא את קולו של דני בסן, שבתוך שניות היה מקפיץ אותו באוויר. המחלה לקחה ממנו, בזה אחר זה, את הזיכרונות, את המילים, ולבסוף גם את האיש ההוא של שבת בבוקר. עוד הרבה לפני שאיבדתי את אבא שלי, איבדתי את האיש שרקד.
אחרי שקמתי מהשבעה, חזרתי הביתה והנחתי את "רדיו חזק" על הפטיפון. כשהגיטרות פרצו התחלתי לרקוד כמוהו. גם פה היה דיסוננס שהתקשיתי להסביר, הרי אני אמור להיות באבל. אבל הרגשתי איך האיש הנסתר שמת בו התחיל להתעורר בי. באותו רגע ידעתי שהתקליט הזה עם העטיפה שלו הצליח להוציא משנינו משהו חבוי.
יניב איצקוביץ', סופר ופובליציסט
צלחות פורצלן הן מפתחות לחיי נצח
אמא שלי היתה מגישה אוכל בצלחות זכוכית פשוטות ביומיום. היה לה סט של צלחות פורצלן מעוטרות בפרחים, שהיה יוצא פעם ב... בארוחות חג מובחרות. והיה סט פורצלן נוסף – כל כך יפה או יקר ערך, שהוא מעולם לא עלה על השולחן. רק שבע צלחות נותרו ממנו. בכל אחת יש איור של פירות או דגים. כולן העלו אבק בארון. עד שאמא מתה. הייתי אז בן 14.
כשהבניין שלכם עולה באש – אל מה תרוצו מהר כדי להצילו? וכשאמא שלכם מתה – על מה תיאבקו כדי לשמר בכל מחיר? כל אדם שמת הוא פלנטה שנמחקת. מסורות, מנהגים ושיגעונות קטנים שהלכו לבלי שוב. אלא אם כן הופקד עליהם אוצר מטעם עצמו, שנלחם כדי לשמר מה שאפשר. שיידעו כולם שהיתה פה פעם חנה, והפלנטה שלה בהקה למרחקים.
לאמא שלי היה סט פורצלן כל כך יפה או יקר ערך, שהוא מעולם לא עלה על השולחן. כל הצלחות העלו אבק בארון. עד שאמא מתה. כשאבא מת, 22 שנה אחריה, לקחתי אותן וקברתי בארון המטבח שלי. אני לא מעז להשתמש בהן. שלא תאבד עוד חתיכה בפאזל
אז אני משמר מסורות של אמי, כדי שלא ייעלמו מהמשפחה שלי. אני רוקם גובלנים (לפעמים), שר שירים של יהורם גאון וריטה ומקפיד לצום ביום כיפור ולשמור חמץ בפסח. משנה לשנה מתחזקים הלבטים אם להמשיך בהרגלים היותר מציקים. והתשובה תמיד אותה התשובה: להפסיק כל מסורת קטנה זה כמו לקבור מחדש את אמא, עמוק יותר בבורות ההיסטוריה. הרי אני כבר לא אדבר לדינו כמותה. גם לא אלך לבית הכנסת או אקרא תהלים (תמיד העדפתי "מעריב לנוער"). אפילו את המתכונים שלה אני משמר רק חלקית. כמו הגיבור ב"ממנטו" אני משכתב את הזיכרון שלהם – מזקק מהם את הדנ"א הקולינרי, משדרג מה שפחות עובד לי ומוכר לאחיינים את האשליה שסבתא היתה שמה סומאק בעלי הגפן הממולאים שלה.
כשאבא מת, 22 שנה אחרי אמא, רוקנו את הארונות במטבח וחילקנו בינינו את החפצים. הצלחות היפות היו שם. שטפתי, ייבשתי היטב, ואז החבאתי אותן בארון המטבח שלי בתל אביב. כבר שמונה שנים הן שוכבות שם. אני לא מעז להשתמש בהן. אפילו לא לתלות לראווה. צלחות כל כך יקרות ערך — עדיף שלא יראו אור יום. כי עם הפורצלן, אמא הורישה לי גם את הפחד שהוא יישבר, שעוד חתיכה בפאזל תאבד.
אולי אחרי מותי אחד האחיינים ייקח את הצלחות ויעז להגיש בהן איזו מנה משפחתית משוכתבת. הוא יוכל לספר לילדים שלו שככה בדיוק סבתא חנה הכינה עלי גפן לילדיה, וככה בדיוק הדוד דודו הכין אותם עבורנו, וככה בדיוק הוא מכין עבורם. לא חשוב באיזו גרסה. כי לא לחינם אנחנו קוברים צלחות בארון כבר שני דורות ברצף. הן מזכירות לנו מאיפה באנו. אלה המפתחות השבריריים שלנו לחיי נצח.
דודו מצויינים, עיתונאי
מאפרה מלאס וגאס מחברת בין פסיכופת מסומם לאבא חנון
את המאפרה היחידה שהיתה בבית הוריי אני זוכר מהילדות המוקדמת. בתחתית שלה היה ציור של בניין גבוה וכתובת באנגלית. היא לא סקרנה אותי, אבל תמיד היתה שם על המקרמה שהונח על חריצי האוורור של הרדיו, ששידר לנו תסכיתים.
שנים רבות לאחר מכן, כשראיתי בפעם הראשונה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", פתאום נזכרתי בה. בסרט הפרוע של טרי גיליאם (על פי ספרו של האנטר ס. תומפסון מ־1971) התחנה הראשונה של הגיבורים בעיר היתה המלון שאת שמו הכרתי מהמאפרה — "The Mint". הסצנה שבה הם נכנסים ללובי שלו, כשהם מפוצצים מאסיד, היא אחת המצחיקות שבו. הייתי חייב לגלות מה הסיפור שמאחורי המאפרה.
התברר שבקיץ של 1967 נכנסו ארבעה צעירים ישראלים למכונית אמריקאית גדולה ויצאו באמצע הלילה למסע של כמה מאות קילומטרים מלוס אנג'לס ללאס וגאס. בשביל שלושה מהנוסעים — הוריי ובחור ששמו אברהם — זו היתה הפעם הראשונה בעיר ההימורים והחטאים. הוריי הגיעו לארצות הברית שנה קודם לכן כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת UCLA וגם אברהם היה טרי ביבשת. הם היו חננות.
הנהג ובעל הרכב, אלי, היה החוליה שחיברה בין כולם וגם הנועז שבחבורה. הוא היה חבר של אבא שלי מהמעברה בקריית אונו בתחילת שנות החמישים, אבל בשלב הזה הוא כבר היה חצי אמריקאי עם חלומות גדולים בתחום הנדל"ן.
להורים שלי ולאברהם לא היה גרוש על התחת, אבל לאלי היה פתרון. כשהם הגיעו למינט המפואר, הוא אמר למי שאמר שהוא מביא עמו כמה "היי רולרז", מהמרים כבדים, וקיבל בתמורה חדר חינם. לאחר שההונאה עלתה יפה, כולם נכנסו ללובי, שארבע שנים לאחר מכן כיכב בספר ואז בסרט, עלו לחדר ויצאו לבלות.
ההורים שלי חשבו שהעיר "מעניינת" — מילה עדינה, שכוונתה היא שהם לא סבלו אותה — אבל התרשמו מאוד מכך שבקזינו הגישו להם כריכים ושתייה בחינם. אמא שלי הכירה רק שם אחד של קוקטייל, בלאדי מרי, ואבא לא הכיר שום דבר כזה ולכן הזמין בירה. שניהם היו נבוכים מאוד כשהמלצר העיר בפליאה שהמשקה של הליידי חזק מהמשקה של המיסטר. בהחלט ייתכן שזה היה אחד הלילות הפרועים בחייהם.
בבוקר, אחרי שהוריי ראו הופעה ואלי הימר, הם ארזו את חפציהם ועמדו לצאת בחזרה הביתה. אבא שלי בדק בפעם האחרונה את החדר כדי לוודא שלא שכח בו דבר, ואז באקט מאוד לא אופייני עבורו, החליט שהמאפרה שעל השידה תמשיך איתו הלאה, "למזכרת".
עבורי, המאפרה שנמצאת כבר שנים ברשותי מסמלת את החיבור הבלתי אפשרי והלא סביר בעליל בין תומפסון, פסיכופת חובב נשק עם בעיית סמים קשה ואנגלית לוליינית, שתמיד היה אחד הכותבים האהובים עליי — לבין אבא שלי, אקדמאי עם נפש מתונה וכתיבה אנליטית, שבבוקר אחד לפני כמעט 60 שנה יצא ממנו משהו מאוד פרוע. בסטנדרטים שלו, כמובן.
המינט, אגב, נסגר ב־1988. קוראים לו כיום היכל ההימורים של ביניון, אבל הבניין שעל המאפרה עדיין שם, ממשיך להשקיף מלמעלה על עיר החטאים.
שחר סמוחה, עיתונאי
מאזני משקל מחלידים מנסים לאזן את העולם כבר שנים
יותר מכל דבר אחר בחייו תיעב סבא שלי את בן־גוריון. הוא היה דייג, סבא שלי. נצר למשפחת דייגים מפינסק, שהגיע לארץ ישראל בפעם הראשונה ערב מלחמת העולם הראשונה מבלארוס, ובפעם השנייה מעט אחריה מארגנטינה. אז הוא גם השליך חכה למימי הכנרת, בין המושבה מגדל לקיבוץ גינוסר. ישנו אפילו ספר על הכנרת, שכתב מנדל נון, המוקדש ל"יצחק הלוי — הדייג העברי הראשון בכנרת בישראל המתחדשת".
אלא שאז סבא גם התחתן, נולדו לו בנים לתפארת ונולדה לו גם מדינת ישראל, ולא נמצאה פרנסה לדייג שאיננו חבר בקולקטיב סוציאליסטי כלשהו. אז הוא קיפל את חכתו, נדד עם משפחתו לחיפה, ופתח ברחוב העצמאות (כלומר בדרך המלכים) חנות ששמה "דייג ומשק".
אלא שאז "בן־גוריון" כפה על חברי הקולקטיבים השונים, בני הקיבוצים והמושבים, לקנות רשתות דיג ושאר חכות וקרסים מתוצרת קומוניסטית מחורבנת במשביר המפלגתי המרכזי, ולא שום מוצר שעמל עליו איזה סוחר זעיר־בורגני לכאורה אחד שבא מפינסק. כדי להמשיך להתקיים מהחנות, סבי נאלץ להרחיב את המלאי שבחנותו עוד ועוד במשך השנים, עד שזו הפכה למעין מחסן מלא כל טוב מאובק, מתפורר ומחליד, שלאיש כמעט אין חפץ במרבית אוצרותיו.
חוץ אולי מלילד קטן אחד, שהיה מוכן לשבת שעות מול משקל המאזניים שניצב במרכז הדלפק, שראשי הברבור משני צדדיו מבקשים לעולם לאזן את מקוריהם זה מול זה, בשעה שהיה מניח בקערות הנחושת מיני קרסי דיג, גושי אבץ קטנים (משקולות לחוטי החכה) או פקקי ציפה באדום ולבן.
50 ומשהו שנה מאוחר יותר, אין לי שום צורך בשירותי המאזניים האלה. חיי רגועים ומאוזנים, ואת הגעגועים לחנות האפלולית ההיא, והזיכרונות מקריאות ה"לעזאזל" של סבי בכל פעם ששמו של בן־גוריון היה נקרה על אוזניו, אין המאזניים יכולים לאמוד. ובכל זאת הם מונחים על מדף ממש מולי, אלפי קילומטרים ממשכנם המקורי, ובכל פעם שאני עובר לידם, אני מתופף קלות באצבעי על ראש אחד הברבורים, וזוכה לריקוד קטן של מעלה־מטה, עד שהם חוזרים ומתייצבים בדיוק זה מול זה, כמעט־מתנשקים לנצח.
להב הלוי, מעצב גרפי
עט רקום מאבא מסמל מאיפה באתי ואיך הצלחתי לפרוץ גבולות
אבא שלי היה פעיל ציוני שעסק בהעלאת יהודים לישראל בסתר מאתיופיה. אבל רוב ילדותי הוא לא היה נוכח. כשהייתי ילד קטן הוא נכלא לשנה, כי זוהה כמתנגד ממשל, ובהמשך ברח לישראל ברגל דרך סודן, ולא היה יכול לחזור לאתיופיה כי חייו היו בסכנה. אמא שלי היתה המפרנסת היחידה בבית, והצליחה איכשהו להחזיק אותנו בחיים.
כשאבא שלי היה בכלא, הוא שלח לנו מתנה באמצעות חברים שביקרו אותו: עט עם כיסוי רקום, שעליו כתוב באמהרית: "ללמוד, ללמוד, ללמוד!!!". זו היתה דרכו להעביר לנו את החלום והחזון שלו. הוא התעקש שנרכוש השכלה כי זה מה שיאפשר לנו להתקדם בחיים ולשפר אותם.
המסר הזה הפך למוטיב משמעותי בחיים שלי, לחלק מהדנ"א שלי. אני יותר פחדן וחרדתי מאחרים. ראיתי מה קורה סביבי, לילדים בשכונה שלי, והבנתי שאם לא אלמד, התוצאה תהיה הרת אסון. באותם ימים זה היה ממש עניין של חיים או מוות. מי שלא למד, גויס בכפייה לצבא האתיופי, למלחמת האזרחים, והסתכן במוות. וזה פגש אותי גם אחרי שעליתי לארץ, והייתי סטודנט לרפואה שבקושי מבין עברית. בכל פעם נדרשתי לאותם אתגרים, השקעה וגישוש באפלה.
העט שקיבלתי מאבא מסמל את השורשים שלי, את המקום שממנו אני בא, את התגלמות האופי שלי והדרך להצלחה — ללמוד, ללמוד, ללמוד!!! כי שום דבר לא יינתן לך במתנה.
ד"ר אבי יצחק, מנהל רפואי
צמיד מסבתא הוא צליל הילדות
אני לא אגרנית, לא שומרת כלום ואין לי בבית דברים שהם לא up to date. חוץ מיוצא דופן אחד: צמיד זהב של סבתא שלי, שהאותיות של שמה חרוטות עליו. כשהיא וסבא שלי התארסו, הוא נתן לה אותו במתנה. שבוע לפני שהיא מתה, היא קראה לכל הנכדות שלה וחילקה ביניהן את צמידי הזהב שלה. ואני, שהייתי אז בת 19 בערך, קיבלתי את צמיד האירוסים.
האמת היא שאף פעם לא ענדתי אותו. הוא כבד, גדול ועתיק. ואני ממילא לא חובבת זהב. אבל הוא יקר מאוד ללבי, אז כל השנים אני שומרת עליו. הוא מזכיר לי את הילדות, את הימים שהיינו הולכים לשפרעם לבקר את סבתא, בבית הישן עם רצפת העץ. אני ובנות הדוד שלי היינו רצות על הרצפה החורקת, רוקדות עליה ועושות המון רעש. סבתא סלדה מהרעש והתחננה: "אל תרוצו על העץ הזה".
אבל גם היא והדודות שלי היו עושות רעשים משלהן. הן היו מכינות במטבח מעדנים כמו חציל כבוש עם שמן זית ואגוזים או פיתות עם סוכר ואניס שמשרים בחלב וחמאה. ובמשך כל ההכנות צמידי הזהב שעל הידיים שלהן היו מקרקשים.
כשאני מסתכלת על הצמיד כיום הוא מחזיר אותי 40–50 שנה אחורה, לתקופה של כיף טהור, בלי שום אחריות על הכתפיים. אני אולי לא יכולה לענוד את הצמיד, אבל יכולה לשמור על הזיכרון.
ג'וליה זהר, תעשיינית
פרק תהלים כתוב ביד שומר עליי מרע
גדלתי בעספיא, כפר דרוזי על הר הכרמל, בתוך קהילה שחיה כמו משפחה אחת גדולה. ואבא שלי היה המחנך הראשון בכפר. הוא היה איש של אמונה עמוקה, אבל האמונה שלו באה לידי ביטוי בדרך מיוחדת משלו — הוא האמין באנשים וחינך באמצעות אהבה. ב־1948 הוא היה אמור לנסוע לביירות ללמוד רפואה, אבל אז פרצה המלחמה והוא נשאר בכפר. החלום להיות רופא לא התממש, אבל הוא מצא אפיק אחר לטיפול באנשים ולעיצוב עתידם: כשראה את הילדים מסתובבים ברחובות ללא מסגרת, הוא החליט לאסוף אותם וללמד אותם.
אחד הדברים שבהם אבי האמין בכל לבו היה ספר תהלים, שאנחנו קוראים לו "אל־מזאמיר". בייחוד היה קשור לפרק צ"א, מזמור של אמונה וביטחון בהגנתו של האל מפני סכנות, פחדים ורע. הוא כל כך האמין בכוחו של המזמור, עד שישב וכתב אותו בכתב ידו לכל אחד מאיתנו, חמשת בניו ובתו. הוא הקפיד על כל מילה, על האיות ואפילו על הפסיקים, ואמר לנו שהמזמור הזה ישמור עלינו מכל רע. "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ".
רק עם השנים הבנתי שאבא לא נתן לנו רק פרק תהלים, אלא גם משהו מעצמו — את האמונה שלו ואת אהבתו. זו היתה דרכו לומר לנו: גם כשלא אהיה לידכם, תדעו שאתם מוגנים.
במשך שנים שמרתי על הנייר מקופל בארנק, עד שלפני ארבע שנים מסגרתי אותו עם תמונה של אבא. עברו כבר יותר מ־27 שנה מאז שהוא הלך מאתנו, אבל בכל פעם שאני מביט בכתב ידו, אני מרגיש שמשהו ממנו עדיין נמצא איתי.
עימאד תלחמי, יזם
פותחן מכתבים הוא אנדרטה למלאכה נכחדת
ריח הנייר היה נוכח מאוד בבית של סבא וסבתא שלי. זה היה בית של קריאה וכתיבה. זה מה שהיינו עושים בו. לא צפינו יחד בטלוויזיה. סבתא לאה היתה מורה מיוחדת במינה, ואני הייתי מגיעה אליהם להכין שיעורים, וצופה בסבי, צבי ברק ז"ל, יושב ליד שולחן הכתיבה שלו ועובד. הוא היה עורך דין בקובנה שבליטא ופעיל ציוני. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה אחראי לחלוקת אישורי העלייה לארץ ישראל — הסרטיפיקטים. הוא דאג שהנייר החשוב הזה יגיע לכמה שיותר יהודים, ואת עצמו ומשפחתו השאיר לסוף. ולבסוף, הנייר לא הגיע אליהם והם חוו את הרע מכל — השואה.
מכתבים שזורים בהיסטוריה המשפחתית שלנו: סבא וסבתא כתבו המון מכתבים לחבריהם שבארץ, כשגרו בליטא — ביקשו עזרה וציוד למידה עבור בנם, אריק בריק (לימים אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון); אמא ואבא שלי שמרו ארגזים של מכתבי אהבה שהם כתבו אחד לשני, כששירתו בצה"ל. וכשאבי לימד בייל, אמא הכניסה למעטפות את עלי השלכת האדומים המפורסמים של המקום, ושלחה אותם בדואר לנכדים; ואילו אני שלחתי מכתבים להוריי בגיל 21, כשטיילתי ברחבי העולם. אלה המכתבים האחרונים שאני זוכרת שכתבתי. כולם שמורים אצלנו.
כבת לשושלת עם מורשת של נייר, החפץ היקר ללבי במיוחד הוא פותחן מכתבים ישן, עם חותמת של העיר רומא, שהיה שייך לסבי. זו מזכרת מאיטליה, שאליה ברחו סבא וסבתא עם בנם אחרי המלחמה. הם שהו ברומא במשך שנתיים כפליטים עד שהצליחו להגיע לישראל. לאחר שסבי נפטר, לקחתי את הפותחן משולחן הכתיבה שלו, יחד עם הכיסא שעליו נהג לשבת ולעבוד. נהגתי לפתוח באמצעותו כל מכתב שהגיע אליי, אך לצערי, כיום כבר אין מכתבים אמיתיים, אלא רק חשבונות.
כתיבה בכתב יד היא מלאכה נכחדת. אבא שלי לא השתחרר ממנה — הוא יודע לעבוד במחשב, אבל את ספריו הוא עדיין כותב בעיפרון ובנייר. וגם בני, עילי, נדבק בה — כותב, מצייר וממלא מחברות בהגיגים. הסכין של סבא היא קצת אנדרטה לכתיבה. פריט לאספנים או לאנשים כמונו, שעבורם עוד יש המון משמעות לנייר, לעיפרון ולמעטפה.
אסתר ברק־לנדס, עורכת דין, יזמית ומשקיעת הון סיכון
גלויה מאמא היא מסר מעולם אחר
לפני חצי שנה, זמן קצר אחרי שאמא שלי נפטרה בגיל 89, עברתי על קופסת עץ גדולה, שבה אני שומרת את כל המכתבים והברכות שקיבלתי אי פעם. מצאתי בה גלויה, שבמשך שנים היתה נעוצה על לוח השעם בחדר העבודה שלי, וברגע של אוורור הלוח כנראה, הכנסתי אותה לקופסת המכתבים.
בצד אחד של הגלויה ישנה תמונה בשחור־לבן של השחקנית האייקונית לוסיל בול מ"אני אוהב את לוסי", סיטקום שנהגתי לצפות בשידוריו החוזרים בכל יום בילדותי בארצות הברית. בצד השני של הגלויה הופיעו תאריך בכתב ידה המוכר של אמי (10/10/1991) והכיתוב Orlando MGM (האולפנים שבהם קנתה את הגלויה). מתחתיהם היא כתבה לי:
"רותה ילדתי!
הכל כאן מעבר לדמיון!
אני מקווה שתוכלי להיות פה.
נשיקות, אמא".
באותם ימים שאחרי מותה הרגשתי שאמא שולחת לי מסרים מהצד השני. למשל שהיו לה חיים טובים "מעבר לדמיון", ושהייתי הילדה שלה.
מסגרתי את הגלויה במסגרת דו־צדדית, שרואים בה גם את לוסיל וגם את הדברים הקצרים מאמי, והנחתי אותה על שולחן הלילה לצד מיטתי. בכל לילה לפני השינה אני מציצה בה ומוסרת ד"ש — גם לה וגם ללוסיל.
רותה קופפר, עיתונאית
פוסטר פריזאי מזכיר שהרע יכול להפוך לטוב
פרח פרג גבוה מרכין קלות את ראשו. משמאלו חוטמית שמחה. וביניהם דבורה גדולה מביטה אל אותיות גדולות באדום שאומרות: LES FLEURS DU BIEN — פרחי הטוב. כל אלו מאויירים בפוסטר הממוסגר שתלוי במרכז הסלון שלנו. אם כל ביתי יישרף ואוכל להציל חפץ אחד בלבד, הוא יהיה זה. הוא חבל הטבור שלי לפריז: מזין אותי בניחוחותיה ומחזיר אותי לרחוב קלר, שבו גרתי במשך שלוש שנים.
הרחוב עצמו היה קטן למדי, אך הצליח לאכלס בולנז'רי איכותי, מכון קעקועים, חנות לנעלי סטפס, שמדי פעם רקדו בה כמה מבוגרים, סטודיו לציור, מסעדה איטלקית, בר יין שכונתי, בית ספר שעל קירותיו מצוירת סייפת מסקרנת, וכמובן — בכל זאת, פריז — חנות פרחים.
בפוסטר הזה נתקלתי ברחוב שלי, כשחלפתי בו עם בחורה שאך הכרתי ושלא הרבה זמן לאחר מכן תיהפך לאשתי ואהבת חיי. ראינו אותו מונח מחוץ לחנות לצד חפצים נוספים שבעליה החליטו למסור, והתאהבנו בו מיד. מאז הוא כבר הספיק לעשות עלייה לישראל וללוות אותנו בארבע דירות שונות. בשלב מסוים, מעט מאוחר מדי, החלטנו גם למסגר אותו, וכעת הוא ממוסגר עם קפלי הזמן.
והוא אכן פוסטר נוסטלגי שמזכיר את פריז — ישנה בו האפלה של שארל בודלר ב"פרחי הרע" (שאליו הטקסט שלו מרפרר), שתיאר עיר שעומדת להיהרס ולהיבנות מחדש, אבל גם אופטימיות ופריחה. הוא כמובן גם מהדהד לנו את עצמנו, כשהיינו מסריחים מאהבה בפריז, משוטטים ברחובותיה ומחפשים אוצרות.
וחבוי בו עוד מסר חשוב: בתחתית הפוסטר, בין פרחי אמנון ותמר, מסתתר הכיתוב: les terreauristes — משחק מילים שמחבר בין טרוריסטים לקומפוסט, או אם תרצו: "טרוריסטים של קומפוסט". זה שמה של קבוצה אקטיביסטית שאחראית לפוסטר ומשליכה "פצצות זרעים" ברחבי העיר — כדורי אדמה ודשן מעורבבים בזרעי בר. זו תזכורת לכך שגם את הרע אפשר להפוך לטוב. בנקודה שבה אנחנו נמצאים כיום, בין עוד שנת ייאוש ולקראת שנת תקווה, התזכורת הזאת יקרה מפז.
שקד גרין ערבה, עיתונאי
דרכון זר הוא מפתח ליקום מקביל
כשאני חושב על מהו הדבר היחיד שאני תמיד רוצה לדעת היכן הוא נמצא בבית, אני חושב על הדרכונים שלי. כן, יש לי שניים — ישראלי ויווני. הישראלי נחוץ לי כדי שאוכל להימלט מכאן, והיווני, שהוא תוספת חדשה יחסית לארסנל המלחמה שלי, אמור להוות תעודת ביטוח כלשהי לעת צרה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר ממסמכים למעבר בין גבולות. הדרכון הישראלי מסמן את זהותי האמיתית, ואילו הדרכון היווני מסמל זהות מדומה, מבוקשת, נכספת. לא אמיתית. הרי אני לא באמת יווני, ואף שהורי אמי נולדו בסלוניקי, אני מעולם לא ביקרתי בה. ובכל זאת הדרכון הזה הופך אותי בעיני עצמי לקצת פחות פולני חרדתי וקצת יותר זורבה של הפרברים (של תל אביב, לא של אתונה). גבר שבגברים. דייג שזוף, לא עיתונאי חיוור. שתיין אוזו שמח, לא לוגם בירה עצוב. רקדן סירטאקי חובב ובשלן יצרי, לא קורא מתכונים של שף היבלולו־שמבלולו ואלוהים יודע אילו עוד דברים שלא קרו וכנראה לא יקרו — אבל בזכות הדרכון הזר אני מאמין שהפוטנציאל לכולם טמון בי.
עכשיו איפה לעזאזל שמתי את הדרכון?
חיליק גורפינקל, עיתונאי
הטבעת של אבא היא חלק מהאישיות שלו
אני זוכר את הטבעת הזאת על הזרת של אבא שלי, יצחק, ממתי שאני זוכר את עצמי. היא היתה סימן ההיכר שלו. אולי אפילו חטפתי איתה איזו לאטמה חינוכית, בימים שבהם הורים חינכו את הילדים לפי התנ"ך, ולא לפי ד"ר ספוק. זו טבעת זהב יפה, עם אבן פושטית, אבל יפה. אבא שלי קיבל אותה כמתנת נישואים מסבא של חבר, שענד אותה בעצמו מצעירותו. יש עליה יותר ממאה שנים בוודאות. הייתי מהופנט ממנה. כל כך רציתי לענוד אותה, ומדי פעם אבא היה מסיר אותה מאצבעו ונותן לי למדוד אותה. כילד היא היתה לי ענקית.
באיזשהו שלב, כשהפכתי לאב בעצמי, אבא שלי בא אליי, הושיט לי את הטבעת ואמר: "קח, היא שלך מעכשיו". שמחתי כל כך. זה היה חלום שהתגשם. ענדתי אותה במשך כמה חודשים ביראת כבוד. עד שיום אחד, באירוע משפחתי, אחד מבני דודיי שאל אותי: "תגיד, לא יכולת לחכות עד שימות?". הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. כי בכל פעם שהסתכלתי על אבא בחודשים האלה, היה נראה לי שחסר לו משהו. אז החזרתי לו את הטבעת והסברתי שהיא חלק ממנו, חלק מהאישיות שלו, ואני לא מרגיש נוח עם זה שהיא אצלי. הוא חייך ולקח אותה בחזרה.
אחרי כמה שנים אבא הגיע אליי עם טבעת זהב חדשה על אצבעו, מתנה שקיבל מהחברה שלו. הפעם כבר הרגשתי בנוח לקחת את הטבעת ההיא מתוך כוונה לענוד אותה על האצבע עד סוף ימיי.
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שהטבעת נפלה. הפכתי את הבית ולא מצאתי אותה. נתקפתי בהרגשת מחנק והגעתי עד סף בכי. שחזרתי צעדים והגעתי למסקנה שהיא נפלה לפח האשפה השכונתי כשהשלכתי את הזבל. ובינתיים המשאיות אספו את הפחים. אחרי בירורים עם עובדי ניקיון בשכונה הייתי כבר מוכן לנסוע לחירייה ולנבור שם באשפה. אבל עצרתי, נשמתי עמוק והחלטתי קודם לחפש שוב בחדר.
היא חיכתה לי שם, במיטה. התברר שנפלה בשנתי מהיד שהיתה מתחת לכרית, ונכנסה בינה לבין הציפית. רצתי בשכונה כמו משוגע וצרחתי לכולם שנמצאה האבדה. מאז אני שומר עליה שבעתיים. לעולם לא ארצה לחוות שוב את אותה האימה.
אורן כהן, עיתונאי
דובי צעצוע לימד אותי חמלה
יש לו עין אחת חומה־ירוקה זוהרת. אני מביט בו וחש חמלה. מאז שאני זוכר אותו היתה לו רק עין אחת. הוא קצת דומה לפודל, אבל הוא דובי. ויש לי זיכרונות ממנו כבר מגיל שנתיים־שלוש. אני יכול לראות בראש את החיים שלי עוברים כמו סרט נע — גיל 5, גן חובה, בית הספר היסודי, החטיבה. כל מיני סצנות שחקוקות לי בראש, והוא נמצא בכולן. גם כשמשנים לי את כל תכולת החדר, אני מתעקש שהוא יישאר. ואפילו בכיתה ט', כשאני משפץ את החדר לבדי, מסלק את כל צעצועי הילדות ותולה פוסטרים של סרטים במקום זמרי הפופ של גיל ההתבגרות — הדובי נשאר.
בגיל 16 עזבתי את בית הוריי, והדובי נשאר מאחור. לא יכולתי לקחת אותו לחיים החדשים שלי. אולי כי לא רציתי שמשהו טהור כל כך יראה את החיים שלי מחוץ לבית. אבל גם לא יכולתי לזרוק אותו. אז הוא נשאר בחדר ההוא בבית של ההורים. ובכל פעם שהייתי בא לבקר אותם, הייתי נשכב בחדר, מביט בו ונרדם לידו.
רק השנה, אחרי שהוריי שוב הודיעו לי שהם מתכוונים לזרוק אותו, לקחתי אותו אליי, לחדר השינה שלי ושל זוגתי. כשבני בן ה־8 שאל למה הוא היה הצעצוע האהוב עליי, הסברתי לו שהדובי תמיד שמר עליי, בכל מצב. אבל האמת הפוכה. אני שמרתי עליו. הוא היצור הראשון, הדבר הראשון, שהרגשתי כלפיו חמלה. הוא לימד אותי מה זה לאהוב מישהו עד כדי כך שאני ארצה לשמור עליו, להגן עליו ולדאוג לו לנצח.
ארי ליבסקר, עיתונאי
