1יש מעט מאוד דברים שבעניינם אני רואה עין בעין עם מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד, אבל זה מה שקורה עכשיו עם הווטסאפ.
בתחילת אוגוסט יצא חוזר מנכ"ל משרד החינוך מס' 0482. יש בו כמעט 30 סעיפים ותתי־סעיפים ותתי־תתי סעיפים, רובם עמוסי סיסמאות עמומות כגון "מחקרים מלמדים כי קשר חינוכי מיטבי בין מוסד החינוך לבין ההורים תורם לקידום הישגים לימודיים, לרווחה נפשית של תלמידים, לחיזוק החוסן האישי, לפיתוח מיומנויות חברתיות ולהפחתת התנהגויות סיכון. חשוב שקשר זה יתבסס על אמון, על שקיפות, על דיאלוג, על שיתוף פעולה ועל כבוד הדדי, ובנוסף על שיקול הדעת המקצועי של הצוות החינוכי ועל נקודת המבט של ההורים ושל הקהילה ומאפייניהם". חמש פעמים מופיע בו הביטוי "כבוד הדדי". הוא זורק על הקורא כל כך הרבה קלישאות, שתהיתי למה צריך אותו בכלל. עד שהגעתי לסעיף 4.7, ולמשפט "לשם קידום שיח חינוכי מעמיק ומיטבי יש להבנות ערוצי תקשורת המאפשרים שיח המבוסס על כבוד הדדי, תיאום ציפיות, שמירה על גבולות והבחנה בין המרחב האישי למקצועי (...)" ולכן "יפורסמו ערוצי התקשורת וזמני הפנייה של ההורים לצוות החינוכי. זמני ההתקשרות ייקבעו על ידי המוסד החינוכי בשיח עם עובד ההוראה".
זהו. כל החוזר הזה, כל המלל המיותר מסביב, הכל הכל הכל נועד להציג מסר אחד: הורים יקרים, שיגעתם את המורים. מעכשיו בית הספר יגדיר לכם איך אתם יכולים לפנות אל המורים, מתי, ואיך ומתי הם יענו לכם (לא כולל באירועי חירום).
עוד לפני שכל מנהל או מנהלת בית ספר הבינו מה לעשות עם ההוראה הזאת, לפני שגיבשו את הכללים לתקשורת אצלם, בן דויד הזדרזה לקבוע את גבולות הגזרה בעצמה. בהודעה ששלחה לכל המורות והמורים בבתי הספר היסודיים היא כתבה מפורשות: "אנחנו רוצים את ההורים כשותפים, אך שותפות אינה יכולה לבוא על חשבון פרטיותם וזמנם של עובדי ההוראה. הטלפון הנייד של עובד ההוראה הוא פרטי. לא עוד הודעות ווטסאפ מסביב לשעון ולא עוד ציפייה לזמינות בלתי מוגבלת. כעת נדאג גם לאכיפה, כדי שההנחיות לא יישארו רק על הנייר".
זה באמת הולך לקרות?
אולי גם במקומות העבודה יתקבעו נורמות בריאות יותר של שעות נורמליות. אם רוצים להגיד לבוס או לקולגה או לעובד משהו, אפשר לחכות למחר. ואם אנחנו יודעים שהקולגה יקרא את ההודעה רק מחר, אפשר לשלוח אותה מראש במייל
1 צפייה בגלריה
יפה בן דויד. אם צריך אותה ואת משרד החינוך כדי לשנות נורמות - so be it
(צילום: קובי קואנקס)
2בעקבות פרסום החוזר וההנחיה של הסתדרות המורים, הרשת געשה. לאנשים יש רגשות עזים כלפי דברים מאוד לא צפויים, השימוש בווטסאפ הוא אחד מהם. המורה שקוראת לעצמה בטוויטר Pantoufle צייצה: "עמדתי על חוזר מנכ"ל ש'מסדיר' ומגביל תקשורת בין הורים לצוותי הוראה לשעות סבירות היא שעמדתי שווה לתחת. הורים יעשו מה שבא, סליחה, בוער להם". לראיה, היא סיפקה צילומי מסך של הודעות ווטסאפ מהורים: "סליחה על השעה, X קיבלה מחזור, מבקשת מחר שתהיה נוכחת בשיעור ספורט ללא השתתפות בפעילות אקטיבית, תודה רבה מראש", או "הי, זה אבא של Y, הוא מאחר קצת מחר, יש לו טיפול DBT". ההודעה הראשונה נשלחה ב־23:10. השנייה — דקה אחרי חצות. בשני המקרים המורה השיבה להורים למחרת, בשעה מוקדמת (לפני 6:00 וב־6:30). לדעתי תקשורת מהסוג הזה, בוודאי בשעות האלה, היא בלתי סבירה בעליל. וזה לא קשור רק לקשר המיוחד שבין הורים למורים, זה מתחיל קודם כל באופי הספציפי של ווטסאפ, וקשור למה שהאפליקציה הזאת עושה לאופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה.
אין אפליקציה שאני מתעב יותר, שאני מבזבז עליה יותר זמן ושמסיחה את דעתי יותר מווטסאפ. זו האפליקציה הראשונה שאני בודק כשאני לוקח את הטלפון, זו האפליקציה בטלפון שאני משתמש בה הכי הרבה דקות ביום (ואני משתמש בה גם במחשב), זו ששולחת לי הכי הרבה נוטיפיקציות, בפער גדול מהאחרות, ואני כנראה לא לבד — זו האפליקציה עם הכי הרבה משתמשים יומיומיים בישראל (לפי נתוני איגוד האינטרנט הישראלי, וניתוח הפעילות במכשיר שלי עצמי). ועדיין, אני לא עומד בהצפה. בכל רגע נתון יש לי יותר מ־1,200(!) הודעות ווטסאפ שלא נקראו, לא כולל מה שקורה בקבוצות (הרבות מאוד, מדי, כולן הועברו לארכיון).
במקביל לדיוני המורים בווטסאפ, עלו בשבועות האחרונים שלל דיוני חסימות בווטסאפ. אנשים תיארו מה קרה כשהאפליקציה נחסמה להם, איך זה פגע בחיים שלהם, ובעיקר בעסקים; אם הם מפעילים עסק קטן, זו יכולה להיות פגיעה משמעותית. ועדיין, עבור רוב המשתמשים, ווטסאפ מתנהגת כאפליקציית חובה, אבל היא בעצם לא. אנשים ידעו לתקשר זה עם זה (ולנהל עסקים) גם לפני שהיא הופיעה. קראו את ההודעות ששני ההורים האלה שלחו למורה, על הילדה שקיבלה מחזור ועל האיחור הצפוי. לא היתה שום סיבה לשלוח אותן בלילה, או לשלוח אותן בכלל. יש דרך הרבה יותר פשוטה להעביר מסרים כאלה. הטכנולוגיה קיימת. קוראים לה "פתק". פתק, כמו זה שההורים שלנו היו שולחים איתנו בבוקר, או שהיינו מזייפים בשמם. פשוט פתק.
3אני לא נגד טכנולוגיה. נדמה לי שבשלב הזה אי אפשר לחשוד בי בכך. אני פשוט חושב שהמפגש בין הישירות הישראלית לווטסאפ — עם חסר גבולות פוגש אפליקציה שמעודדת חוסר גבולות — יצר מפלצת שצריך להתחיל להגביל, ומערכת החינוך היא מקום מעולה להתחיל בו.
משהו בווטסאפ גורם לאנשים לצפות שתהיו זמינים עבורם כל הזמן. כשאני שולח למישהו סמס — בפעמים הנדירות שבהן זה עוד קורה — אני לא מצפה שהוא יענה לי מיד. גם בפעמים הנדירות שבהן אני מתקשר למישהו בלי לשלוח לו הודעה קודם אין לי ציפייה שהוא יהיה זמין. בווטסאפ זה אחרת, גם בלי וי כחול. מזמן ביטלתי את האפשרות שיראו אם קראתי את ההודעה, ועדיין יש אנשים שאם אני לא עונה להם בתוך זמן קצר הם מתחילים לשלוח לי סימני שאלה. לפעמים זה קורה כשאני נוהג, לפעמים כשאני עובד (לא נעים לי לגלות לכם כמה הודעות קיבלתי בזמן כתיבת הטור הזה, ובכמה מהפעמים עצרתי את הכתיבה ועשיתי משהו אחר לגמרי רק כי קיבלתי הודעה), לפעמים כשאני סתם נח, קורא, נהנה, רואה סרט, מבלה עם אהוביי. עזבו אותי, למה להלחיץ עם סימני שאלה?
במערכת החינוך כל זה מחמיר. כי יש הורים שחושבים שהמורים עובדים אצלם, וכי בכל מה שנוגע לילדים שלנו אנחנו לחוצים יותר, או תובעניים יותר, או חסרי גבולות יותר. יש לי שני ילדים, אני יודע היטב מה המשמעות של "להפקיד" אותם בידי אחרים למשך חלק גדול מהיום. כשהם היו צעירים יותר והנורמה היתה לשלוח הודעות בווטסאפ, זה מה שעשיתי. אבל כשהמחנך של אחד מהם הציב גבול — הוא הבהיר שהתלמידים יכולים לתקשר איתו בווטסאפ, אבל ההורים מתבקשים לפנות רק במייל, והוא יענה בהקדם — עצרתי. חשבתי. הבנתי שזה הגיוני להפליא. מה שלהורים נראה שיא הדחיפות, לא בהכרח דחוף מאוד, או דחוף בכלל. אם המורים יראו את ההודעה רק במייל, אפילו למחרת, בשעת הקבלה שלהם, כשהם יושבים בחדר המורים ועוברים על הודעות שהצטברו, השמים לא ייפלו. ואם זה עניין של חיים או מוות, תמיד אפשר להתקשר.
4אני לא חושב ששינוי כזה בתקשורת בין הורים למורים יהיה קל. הנהגת ההורים הארצית כבר הודיעה שהיא מתנגדת. אבל מי שצריכים לקבוע את הנורמה הם בתי הספר, ואם הם יעמדו איתן מול הלחץ של ההורים — הנורמה תשתנה. זה מה שיפה בנורמות, הן מעשה ידי אדם, ואפשר לשנות אותן.
יש מדינות שבהן מלכתחילה לא מקובל לפנות למורים אחרי שעות העבודה. יש מדינות שבהן השימוש בווטסאפ לא כל כך נפוץ. יש מדינות שבהן לילדים צעירים אין סמארטפונים. ויש את ישראל, שבה נדמה לפעמים שהכל קיצוני, אבל אז מגלים שבכל זאת דברים משתנים. אם צריך חוזר מנכ"ל בשביל זה, או את יפה בן דויד, so be it. בעיקר אם זה יאפשר למורים להוריד מעצמם את העומס שריבוי ההודעות האלה יוצר. דמיינו מורה שיש לה 30 ילדים בכיתה, כלומר 60 הורים שמבחינתם יכולים לסמס לה בכל שעה ומצפים לתשובה מיידית. זה מתיש ושוחק וזה לא אמור להיות ככה.
אפשר לעבור לתקשורת רק במיילים (יש לא מעט מורים שעושים זאת כבר היום), אפשר להגדיר "שעות קבלה טלפוניות", אפשר שבתי הספר יקנו לאנשי הצוות טלפונים זולים שישמשו רק לווטסאפ, ורק בשעות בית הספר — הם ישאירו אותם בסוף היום בחדר המורים. ואפשר, צריך, לא לעצור כאן.
כי אם אדם יבין, בשבתו כהורה, שלא לגיטימי לשלוח הודעה בכל שעה, אולי הוא יבין זאת גם בשבתו כעובד, וכמנהל. אולי גם במקומות העבודה יתקבעו נורמות בריאות יותר של שעות נורמליות. אם רוצים להגיד לבוס או לקולגה או לכפוף משהו, אפשר לחכות למחר (אלא אם, כאמור, מדובר בעניין של חיים ומוות או במקרה חירום אחר). ואם אנחנו יודעים שהקולגה יקרא את ההודעה רק מחר, אפשר לשלוח אותה מראש במייל, לא צריך ווטסאפ (ולא, ממש אין צורך במנהג המגונה של לשלוח ווטסאפ שאומר "שלחתי מייל"). ב־2024 עבר באוסטרליה חוק שמתיר לעובדים לא לענות למעסיקים שלהם מחוץ לשעות העבודה. חוקים דומים קיימים בצרפת, בבלגיה, באיטליה, באירלנד, בספרד, בפורטוגל. גם אנחנו יכולים. נשמע מוזר? לא באמת. הכלל הבסיסי של לשאול את השאלה "האם זה באמת דחוף?" עובד כמעט תמיד, רק צריך להתרגל לשאול את השאלה הזאת. ואז נגלה שאנחנו יכולים להיות נינוחים יותר, פחות מוסחי דעת, ועם מעט יותר זמן פנוי לדברים אחרים. על הדרך, נרגיע קצת את הדחף הישראלי להגיד את כל מה שעולה בדעתנו בכל רגע שבו הוא עולה בדעתנו. זה יעשה לכל סוגי התקשורת שלנו רק טוב. נוכל אפילו לברור מילים. נוכל להתעצבן ולהיעלב פחות. נוכל לשמוע ולראות אחרים, נוכל להישמע ולהיראות. נגלה שאפשר, אם רק נחכה למחר.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
