שנת הכלכלה
תמונת ניצחון מתעתעת
על פניה, כלכלת ישראל סוגרת את שנתה השלישית של המלחמה עם תמונת ניצחון: המדדים בבורסה בשיא, השקל מעולם לא היה חזק יותר, הריבית בירידה, האינפלציה בטווח הסביר, רווחי הבנקים נוסקים, הציבור מוציא יותר ויותר כסף ולא מפסיק לדבר על השקעות בשוק ההון, בנדל"ן ובקריפטו. אבל במיקרו יוקר המחיה מאמיר, השכר נשחק ואנשים מרגישים זאת היטב, ובמקרו אנחנו חיים סביב בור אדיר. יש חור ענקי בתקציב המדינה, ומחיר הביטחון רק הולך ועולה.
וגם זה מכביד לנו על המיקרו. הזינוק ביחס החוב־תוצר וחוסר היכולת של הממשלה להקטין את הגירעון הובילו לכך שהיא שולחת את ידה לכיס שלנו, בהעלאות מסים, במקום לקחת אחריות ולחולל שינוי עמוק במדיניות הכלכלית שלה. מדינת ישראל מתנהלת כמשק בית שמתעלם מהמינוס הגדל וממשיך לבזבז, כי תמיד יש לו ממי לקחת. וכמו שקורה למשקי בית במצבים כאלה, ההתפכחות חדה וכואבת. אם הממשלה הבאה לא תבין את עומק הבור ותנקוט את הצעדים הדרושים כדי להתחיל לסגור אותו, זה יכאב מאוד. ואנחנו, אלה שלא בזבזו אלא נבזזו, נשלם בכל מקרה. השאלה היא אם מישהו יטרח לספור אותנו, ולדאוג שנשלם פחות. // רועי ברגמן
שנת המאבק
הזדמנות אחרונה
תולדות ההפיכה המשטרית הן סיפור המאבק בין היוזמות להכחדת הדמוקרטיה, לטובת האינטרסים האישיים והקואליציוניים של ברית נתניהו והכהניסטים, לבין שני כוחות ההתנגדות העיקריים שקמו נגדן — המחאה האזרחית ומערכת המשפט. המחאה גוועה אחרי טבח 7 באוקטובר והמלחמות שבעקבותיו, מה שהוביל להגברת ההפיכה למלוא עוצמתה והותיר את המשפט כזירת המאבק המרכזית על צביונה של מדינת ישראל.
את המאבק בזירה הזאת מובילים היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה ובית המשפט העליון. ופסק הדין החשוב ביותר של השנה החולפת חיבר בין השניים: החלטת בג"ץ, בהרכב מורחב, לבטל את החלטת הממשלה לפטר את היועצת המשפטית. הסיבות היו טכניות — פגמים בהליך — אבל התוצאה מהותית. ההחלטה לא רק איפשרה את המשך כהונתה הקריטית של בהרב מיארה, היא גם סיפקה את הדלק הנחוץ להמשך המאבק נגד ההפיכה. היו הצלחות, היו אכזבות, אבל בשורה התחתונה — החברה הישראלית קיבלה הזדמנות נוספת, אולי אחרונה, לעצב את גורלה.
והחזית הבאה היא הבחירות. שם חובת המאבק מוטלת לא רק על אנשי מקצוע בתפקידי מפתח, אלא על כולנו, עד הקלפי, בקלפי, ואם יהיה צורך גם אחרי. עלינו לבחור בין אוטוקרטיה הלכתית לדמוקרטיה ליברלית — אלה שתי האופציות, אל תיתנו לפוליטיקאים לבלבל אתכם עם דיבורים על אחדות וממלכתיות. אנחנו סוגרים שנה על סף התהום, ופותחים שנה אל ההחלטה הגורלית שנקבל — אם לצעוד קדימה, אל החושך, או לעצור ולהתחיל לחזור לשפיות ולנורמליות מסוימות. // משה גורלי
שנת ההייטק
בין הצלחה לבריחה
זו היתה שנת הפרדוקס הגדול בהייטק. אקזיטים היסטוריים (מ־Wiz דרך סייברארק ועד ארמיס) הכניסו לקופת המדינה סכומים גדולים מאי פעם, אנבידיה נהפכה רשמית לעוגן חסר תקדים בכלכלה, קצב גיוסי ההון זינק ומתחיל לקרב אותנו לשיא של 2021. בקיצור, המספרים הגדולים מעידים על שגשוג והצלחה אדירים. אבל יש אבל. בעצם שניים.
כמעט לכל סעיף הצלחה יש כוכבית. הכסף זורם ברובו לחברות גדולות ובוגרות, בגיוסים שמובילות קרנות זרות, לא ישראליות. תחומי השגשוג מצומצמים מאוד — בעיקר סייבר, קצת דיפנסטק. חברות ה־AI מתחזקות, אבל לא ברור אם נוכל להצמיח כאן יתרון משמעותי כמו בשני התחומים לעיל. חברות ישראליות נמכרות אבל לא מונפקות. והיו השנה אלפי מפוטרים.
מעבר לכך, אי אפשר להסתכל רק על המספרים הגדולים. כשמסתכלים על הקטנים, אלה שלא בהכרח זוכים לכותרות, מגלים שאנחנו בבעיה. יותר פעילות עוברת לחו"ל, יותר חברות נרשמות מעבר לים, יותר עובדים מבקשים רילוקיישן. לפי רשות החדשנות, רק 62% מעובדי החברות הישראליות הפרטיות עבדו בארץ בחודש מרץ, לעומת 69% ב־2019. במקביל נרשמה, לראשונה בהיסטוריה, ירידה במספר עובדי הפיתוח. המגמות האלה הן איום ממשי על ההייטק הישראלי, וכדי להתמודד איתו לא יעזור להטיל את האשמה על שער הדולר וה־AI. צריך קודם כל להכיר בו, ולהבין את המשמעות שלו: בקטר של המשק הישראלי יש חשש עמוק לגבי עתידה של ישראל. כל כך עמוק, שהוא מעדיף להעביר חלק מהקרונות למסילות אחרות. וכן, גם את התיקון הזה צריך לעשות ב־27 באוקטובר. // סופי שולמן
שנת החרדים
הבנו שהקהילה לפני המדינה
את החרדיות צריך להבין באמצעות הסוציולוגיה, לא ההלכה. ונדמה שהשנה כל חלקי החברה, גם אלה שהכילו את החרדיות בקלות עד היום, הבינו את הסוציולוגיה הזאת, ובעיקר את משמעויותיה, לעומק. המאבק של החרדים נגד גיוס — בקואליציה וברחובות — הבהיר לכולם עד כמה הזרמים החרדיים המרכזיים לא רואים את עצמם חלק מהישראליות, וגם בשעת הצורך, גם במלחמה, לא יסתכנו כדי להגן על הכלל. אנשי הציבור הדתי־לאומי הבינו שהם נשלחים להילחם בשביל האדוקים מהם כביכול, כי לחרדים יש דת שלפיה לשמור על הפרט בתוך הקהילה שלו חשוב יותר מלשמור על המדינה, ומלקיים את החובה ההלכתית להתגייס בשעת מלחמה.
כי ככה זה, המניע העיקרי של החברה החרדית הוא שימור עצמי, גם אם זה מנוגד להלכה. לכן ההשתמטות, לכן הדיווחים הכוזבים לצורך קבלת הטבות בניגוד להלכה, לכן הפעלת תלמודי תורה בקורונה, גם אם זה מסכן חיים. כל מי שעוד היה לו ספק הפנים השנה שהחרדים אינם ממשיכי היהדות ההלכתית ההיסטורית, אלא זרם רפורמי שציוויים מרכזיים שלו הם לחיות על חשבון אחרים, ולאחוז בשלטון — אבל לראות בו שלטון כופרים. // שחר אילן
בברכת "תכלה" יש כיליון וחידלון, אבל הפעם יש הזדמנות לשינוי
הברכה האוטומטית "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" קיבלה בשנים האחרונות משמעויות נוספות. שנה רעה אחרי שנה רעה, כולם מייחלים לכיליון הקללות. אבל כיליון היא מילה קשה. היא לא עוד סיום, היא ההשמדה המוחלטת, החידלון הנורא. היא אולי מזכירה לנו השתוקקות ("כיליון עיניים") אבל היא גם מזכירה לנו שכולנו, והכל, נדונו לכליה. שהריק, החידלון, המוות הסופי, ממתינים לכולנו. ובמדינה הזאת, הם ממתינים לכולנו מעבר לפינה. כך שמצד אחד יש ציפייה שכל הרע שמסביב אכן יכלה, שתכלה שנה וקללותיה; מצד אחר, אנחנו יודעים שזה לא באמת עובד כך. ושגם בשנה החדשה נראה אנשים כלים, וחלקים בחיים שלנו כלים, ותחושת החידלון עוטפת אותנו בעיצומה של הברכה.
ובכל זאת השנה זה קצת אחרת. כי השנה שלפנינו מזמנת ניעור מתחושת האימה העמוקה ומחוסר האונים הזה. אולי אנחנו כן יכולים לכלות כמה קללות. אולי אנחנו יכולים לשנות מציאות. אולי התקווה היא בידינו. אחרי שנים של סוגים שונים של קללות וכיליון, בראש השנה הזה יש תחושה של סיכוי להתחלה. לא כברכה אוטומטית ריקה, כיציאת ידי חובה פסיבית, אלא במעשים, באקטיביות. כן, כיליון ממתין לכולנו ולכל, אבל כיחידים וככלל, השנה יש לנו מה לעשות. // דור סער־מן
