השליחה וההשבחה
איך הופכים את הכוחני לרך
לפעמים מהפכות מתחילות במקומות מפתיעים. למשל, במשתלה בכרם מהר"ל, מושב פסטורלי במורדות הכרמל. קוראים לה זרעים מציון, והיא, אם אפשר לומר זאת כך, משתלה אקטיביסטית. זה שלושה דורות שהיא משפיעה על עיצוב הנוף בישראל. המייסד חיים סימן טוב, שבעיראק ניהל בית מטבחיים ובארץ גידל פרחים, היה מהמעורבים בגיבוש הכללים להגנה על פרחי הבר. הבן, ציון, התמחה בהצלת פרחי בר, כולל באמצעות ליקוט שלהם בשטחים שעליהם נסלל כביש 6. ועכשיו הנכדה הילה פרידמן היא, אין דרך אחרת להגדיר זאת, שליחה של יבלית.
"כשרוב האנשים שומעים את המילה יבלית יש להם רתיעה", היא אומרת. "במשך שנים לימדו אותנו לעקור אותה, לרסס אותה ולחרמש אותה כדי שלא תשתלט על הגינה. אבל ברגע שמסתכלים עליה כעל משטח שלם, כל מה שנחשב לחיסרון נהפך דווקא ליתרון — היא מתפשטת במהירות, סוגרת שטחים, עמידה מאוד, חסכונית במים באופן יוצא דופן, וגם מספקת בית גידול לפרפרים, לדבורים ולשאר החרקים שמקיימים את המערכת האקולוגית".
זהו. כמה משפטים, שלוקחים קונספציה שלמה והופכים אותה על פיה. כל מי שגדל בבית עם דשא או עסק בגינון למד לשנוא יבלית. בעלי חצרות כמעט התייאשו מהצורך לעקור גבעול־גבעול, הגננים נלחמו בה בלי הפסקה והמדענים פיתחו חומרי הדברה. והנה פתאום פרידמן (38) אומרת דברי טעם והיגיון. ועם העמדה הזאת היא מתרוצצת כבר כארבע שנים בין רשויות מקומיות ומהנדסי ערים, אדריכלי נוף ומנהלי בתי ספר, ומנסה לשכנע אותם להפסיק להילחם ביבלית ולהתחיל לשתול אותה. וזה מצליח.
יבלית תמיד נתפסה כעשב אלים, משתלט.
"זה נכון לחלק מהזנים של יבלית, לא לכולם. אנחנו שילבנו כמה סוגים של יבלית מקומית ויצרנו זן חדש, שהוא נמוך, רך ונעים למגע, והוא לא מתרבה מזרעים אלא באמצעות שלוחות, לכן קל מאוד לשלוט בו. אם יוצרים חציצה פשוטה בין השטחים, באמצעות כביש, שביל או מחסום ייעודי באדמה, היבלית לא תפלוש לחלקות אחרות, היא תישאר במקום שבו שתלו אותה".
וציון סימן טוב מוסיף: "היבלית שלנו כמעט לא סובלת ממחלות, והיא יוצרת משטח שאפשר לדרוך עליו, שהדריכה רק הופכת אותו לצפוף, יפה ונעים יותר".
כלומר במקום שהשימוש יהרוס את השטח הירוק הוא רק מחזק אותו?
"בדיוק".
הילה פרידמן: "עם דשא רגיל אתה לא מגדל את הדשא - הוא מגדל אותך. יבלית לעומת זאת לא רק קלה יותר לתחזוקה אלא גם מתחדשת במהירות ומשקמת את עצמה בתוך ימים ספורים. היא עמידה מאוד"
סימן טוב (69), מלווה בכלבתו הקטנה, מוביל אותי ברחבי המשתלה — מהשער העטור מטפסים; ליד חלון מתומן שמשקיף אל הנוף, שמזמין את כל מי שמגיע לכאן, למשל לסדנאות והרצאות על צמחי מרפא, לעצור רגע ולהתבונן; בין חממות ושדות ואינספור צמחי בר שיוצרים תחושה של גן בוטני קטן; ועד אחו מנוקד עצים ובקתות קטנות, כמו כפר מקולנוע פנטסטי. ובתווך — ממלכת היבלית. עובדים מתאילנד יושבים בנחת ומפרידים בין שורשי העשב, כל קטע זעיר מוכנס בזהירות לקונוס קטן של מצע גידול ואמור להיות התחלה של מרבד ירוק.
ההתחלה של כל המרבדים כולם נעוצה בעבודה של סימן טוב עם פרופ' אביבה רבינוביץ', שהיתה בוטנאית מוערכת, המדענית הראשית של רשות הטבע והגנים והמובילה בטיפול בכל היבטי הצמחייה סביב כביש 6. רבינוביץ' ביססה אז תפיסה חדשנית שלפיה יש לשקם את הנוף שנפגע מהסלילה באמצעות צמחייה מקומית, כדי לצמצם ככל האפשר את הפגיעה במערכות האקולוגיות. סימן טוב התגייס להציל אלפי צמחים שנעקרו במהלך העבודות, ואז רבינוביץ' הטילה עליו משימה נוספת: לייצב את הקרקע במחלף עירון, הבנוי על דיונת חול גדולה. אחרת, החולות הנודדים עלולים לכסות את הכביש. "יחד הגענו לפתרון ששילב צמחי בר, עצי חרוב ויבלית", מספר סימן טוב. "היבלית, לצד צמחים אחרים שמתאימים לקרקעות חוליות כגון ליפיה זוחלת וטיון דביק, יצרה משטח חי שנאחז בקרקע".
לא היו דעות קדומות נגד היבלית?
"היו. חקלאים פחדו שנזהם להם את השדות, אבל הם לא ידעו שמדובר בזן שלא מתרבה בזרעים".
ברגע שהיבלית עשתה את העבודה בעירון עלה הרעיון להשתמש בה בעוד מקומות, כיפיים יותר ממחלף ענקי. "הבנו שהיא יכולה ליצור משטחי אחו טבעיים שזקוקים למעט מים ומעט תחזוקה, כי כאמור היא יותר עמידה למחלות ומזיקים מדשאים רגילים", אומר סימן טוב. פרידמן מספרת שההתנסות הראשונה היתה במנחת הצניחה ליד מושב הבונים. "בעל המקום ביקש פתרון לעשרה דונמים של שטח פתוח ירוק, עמיד וקל לתחזוקה. יצרנו תערובת של יבלית, ליפיה זוחלת, לחך, תלתן וצמחי בר נוספים. אחר כך הגיע השלב הבא: התאמת הרעיון לבתי ספר. את הליפיה למשל הורדנו, כי הפריחה שלה מושכת דבורים ואם יש ילד אלרגי זה כבר לא מתאים. בבתי הספר אנחנו עובדים בעיקר עם היבלית".
עד לאן זה יגיע? עוד נראה מונדיאל על יבלית?
פרידמן: "אין לי ספק שגם מגרשי כדורגל יכולים לעבור ליבלית, במקום דשא רגיל או דשא סינתטי. הסינתטי נכנס למגרשים לפני יותר מ־20 שנה כי הוא זול ועמיד יותר, אבל הוא מתחמם מאוד בשמש ופולט ריח חזק של פלסטיק. יש מגרשים שמפעילים עליהם ממטרות לפני המשחק כדי לצנן אותם. לעומת זאת אחו טבעי לא מקרין חום, ויותר נעים לשחק עליו".
והיבלית יכולה לעמוד בעומס של עשרות אנשים על המגרש, רצים, בועטים, מחליקים, נופלים?
"עם דשא רגיל אתה לא מגדל את הדשא — הוא מגדל אותך. יבלית לעומת זאת לא רק קלה יותר לתחזוקה אלא גם מתחדשת במהירות ומשקמת את עצמה בתוך ימים ספורים. היא עמידה מאוד, וכאמור דווקא הדריכה עליה עושה לה טוב, היא מחזקת אותה ומעודדת את המשך ההתפשטות וההתחדשות שלה". =
4 צפייה בגלריה
אחו היבלית בבית הספר גשר בכפר שמריהו. "התחלנו להבין שקורה כאן משהו", אומר המנהל ברי דדון
(צילום: גיל נחושתן)
ברי דדון: "בעצם הבאנו את הטבע לתוך בית הספר. אנחנו שואפים לצמצם את התלות של הילדים במסכים ולעודד אותם לבלות בחוץ, והאחו הזה מאפשר להם לנשום, ללמוד אחרת ולהתחבר מחדש לסביבה"
הטבע, הכפר, העיר
איך מגדלים ילדים ירוקים
כשאני יוצא מהמשתלה אני חושב על השורות שכתבה רחל שפירא: "עד מחר שוב נתחדש / אפשר שנתאושש / כמו עשב בניסן". כשאני מגיע לבית הספר גשר בכפר שמריהו אני חושב על אלה שכתב יהודה עמיחי: "לא כברוש, / לא בבת אחת, לא כולי, / אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות־ירוקות, / להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק / ואחד מחפש".
שנת הלימודים כבר כמעט נגמרה ביום שבו ביקרתי בבית הספר, והיה חם, אבל זה לא מנע מעשרות ילדים לשחק, לרוץ, ליפול ולהתגלגל על המדשאה. סליחה, לא מדשאה — אחו טבעי. כשבית הספר הורחב, בשנה שעברה, נותר בו שטח של כ־2.5 דונמים של קרקע חשופה. "רצינו למנוע אבק בקיץ ובוץ בחורף, וליצור מקום שהילדים יוכלו לשחק בו", מספר מהנדס המועצה המקומית דיוויד ברייטבורד. היה ברור שדשא רגיל — צמא תמיד, יקר, רגיש — לא מתאים, והיבלית נבחרה. "הימור מחושב", קורא לזה ברייטבורד, ומסביר שהיא צורכת כ־40% פחות מים, כמעט לא דורשת טיפול, עמידה מאוד למשחקי הילדים ומוריקה גם בקיץ.
אבל היא לא רק פתרון קונקרטי. היא גם מחוללת שינוי עמוק יותר. "התחלנו להבין שקורה כאן משהו אחר", מספר מנהל בית הספר ברי דדון. "זה נהפך למרחב לימודי וחברתי, כי הילדים נמשכים למקום. מורות ומורים התחילו להעביר כאן שיעורים, רוב הפעילות בהפסקות מתרחשת כאן. בעצם הבאנו את הטבע לתוך בית הספר — והבנו שיש לנו כאן הזדמנות לבסס מעין 'בית ספר יער'. בדרך כלל יוצאים ליער כדי ללמוד בטבע, ואנחנו עשינו הפוך. בית הספר פועל ברוח 'מהפכת הקשב', שמטרתה לצמצם את התלות במסכים ולעודד את הילדים לבלות יותר זמן בחוץ, והאחו הזה שיש לנו מאפשר לילדים לנשום, ללמוד אחרת ולהתחבר מחדש לסביבה".
ובכל זאת, מגרש הכדורגל שלכם הוא עדיין מדשא סינתטי.
"נכון, אבל אנחנו מקווים ליבלית גם שם".
המשתלה של סימן טוב היא כיום ספקית היבלית לאחו היחידה בארץ, ולצד בית הספר בכפר שמריהו והמנחת בהבונים בני המשפחה עובדים גם עם עיריית תל אביב־יפו על פיילוט לפארק חדש בקו החוף, ובעיקר עם עיריית כפר סבא, הרשות הבולטת כרגע בתחום. זה שנה שסגן ראש העירייה קובי פדוה וחברי מועצה דוחפים להיפטר מהדשא הסינתטי, אבל שברו את הראש מה לעשות עם גני ילדים, גינות שעשועים ומגרשי כדורגל. "אמרנו שברגע שנמצא פתרון מתאים למקומות האלה ניפרד מהדשא הסינתטי", מספר פדוה. כך נולדו שני פיילוטים בשני בתי ספר שבהם שנת הלימודים הבאה כבר תיפתח עם משטחי יבלית. "המטרה היא שהילדים יעשו בדיוק מה שילדים עושים — ירוצו, יקפצו וישחקו כמה שיותר", הוא ממשיך. "אנחנו רוצים להוכיח שגם תחת שחיקה יומיומית היבלית עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: כל קרחת שנוצרת מתכסה מחדש במהירות". אם הפיילוט יצליח, היבלית תגיע גם למגרשי הכדורגל. "ברגע שנוכיח שהמשטח הזה עומד בעומסים נוכל לומר שאין יותר סיבה להשתמש בדשא הסינתטי. מכל בחינה — סביבתית, בריאותית וכלכלית — זה פתרון פחות טוב. אם נצליח להחליף גם אותו, נוכל להיות הראשונים שיסמנו דרך לאחרים".
4 צפייה בגלריה
ציון סימן טוב. "הדריכה על משטח יבלית רק הופכת אותו לצפוף, יפה ונעים יותר"
(צילום: טל שחר)
המומחים, אמריקה, הסטיגמה
איך נלחמים בדעות הקדומות
אחרי שבמשך עשרות שנים עולם הגינון השקיע מאמצים עצומים בפיתוח עוד ועוד זני דשא, ייתכן שהפתרון היה מונח לנו כל הזמן מתחת לרגליים?
יש לא מעט סקפטים. "עוד קשה לקבוע שהיבלית עדיפה על זני הדשא המשופרים שאנחנו עובדים איתם היום, עוד לא ראיתי מחקר על זה, אין נתונים", אומר רונן שמואלוביץ', אגרונום, יועץ מדשאות ואחד המומחים הבולטים בישראל למגרשי כדורגל, כבר יותר מ־30 שנה. "משתלת זרעים מציון למעשה לוקחת עשב בר ומעבירה אותו ממקום למקום. זה יכול להיות רעיון יפה לאחו טבעי, אבל מכאן ועד לומר שהוא יחליף את הדשא במגרשי כדורגל המרחק גדול".
זה קורה כבר בחו"ל.
"כן, האמריקאים לקחו את היבלית המקומית שלהם ופיתחו ממנה עשרות זנים למגרשי פוטבול וכדורגל. אלה לא עשבי בר, אלא זנים שהושבחו כדי לעמוד בשחיקה ולהתחדש במהירות".
גם דני אלמליח, אחד האגרונומים הוותיקים והמוערכים בישראל בתחום המדשאות, שבמשך עשרות שנים מייעץ לרשויות מקומיות, למשתלות ולפרויקטים ציבוריים, אומר שהשימוש ביבלית מוכר בעולם, "אבל צריך לזכור שאחו טבעי הוא לא מגרש כדורגל ולא מדשאה עירונית. אלה שימושים שונים לחלוטין. אם המטרה היא ליצור אחו חסכוני במים ובתחזוקה — יבלית היא רעיון מעניין. אבל אם מציגים אותה כתחליף לכל סוגי הדשא, צריך להוכיח שהיא מסוגלת לעמוד בזה למשך שנים".
הלב של פרידמן, מצדה, בכלל לא בכדורגל. הוא בילדים, בגנים, בחצרות בתי הספר ובגינות הציבוריות, אלה שהדשא הסינתטי מזהם ושהדשא הטבעי לא שורד בהם. "כל זיכרונות הילדות שלי מחוברים לאדמה. בהפסקות היינו על הדשא, השיעורים היו בחוץ", היא מספרת. "והיום ילדים גדלים על פלסטיק. זו לא רק שאלה של גינון — זו שאלה של ילדות".
איך עושים שינוי כזה? הרבה מאוד אנשים, גם בחצרות הפרטיות שלהם, כבר התרגלו לדשא הסינתטי, על כל חסרונותיו.
"גם את זה עושים דרך הילדים, כמו בקמפיין לא לקטוף פרחים — הוא הצליח כי הוא התחיל בילדים. ילד שהיה מעיר לאבא שלו לא לקטוף פרח שינה את ההתנהגות של המבוגרים. אם רוצים לחולל שינוי, צריך להתחיל מבתי הספר".
ועדיין, איך מוכרים את היבלית, אויבת הגינות, בתור להיט? יש סטיגמה קשה.
"כולם שומעים יבלית ומיד חושבים על עשב שצריך לעקור, אבל צריך ללמוד להסתכל עליה אחרת, להבין איך החסרונות נהפכים ליתרונות. וצריך לחזור לקרקע, לטבעי. אם אצליח להחליף אפילו חלק ממשטחי הפלסטיק שבהם גדל הדור הבא, מבחינתי זאת כבר מהפכה".
