איך את נרדמת?
"אני נכנסת למיטה בין 23:00 ל־00:00, לוקחת כדור שינה, בונדורמין, פותרת תשחצים, בודקת את הטלפון, מסתכלת על תמונות ונפרדת מבטטה, טטי, הכלב שלי. הוא כבר ארבע שנים לא איתי, ומאז שהוא הלך אני ישנה עם בובה שדומה לו, מחבקת אותה ומבקשת ממנו לשמור עליי, ונרדמת".
ואת ישנה טוב?
"אני מתעוררת במהלך הלילה — כנראה מחלומות, אבל אני לא זוכרת חלומות — ואז חוזרת לישון אחרי איזה רבע שעה לעוד שעה־שעתיים, מתעוררת ומחכה לבוקר שיגיע. קשה לי להירדם בלילה כי אני בסטרס מהעובדה שאני לא ישנה, ולפעמים אני חוזרת לתשבצים או לטלפון, ומחבקת שוב את הבובה של בטטה".
מה פשר הקשר שלך איתו?
"הוא הציל את חיי. קיבלתי אותו מבן זוגי לשעבר כמתנה ליום הולדת 50, והוא הלך איתי לכל מקום. בן זוגי ואני הקמנו את העסק, שהיה בינלאומי והצליח במשך כעשור, אבל כשהתחרות מסין גברה העסק נחלש, ובן זוגי נהיה אלים אליי מילולית, האשים אותי בבעיות. נהיה לי קשה להירדם, התחלתי לקחת כדורי שינה. גם אחרי שנפרדנו נותרנו שותפים — טעות נוראית. כשביקשתי לסיים את השותפות הוא דפק לי עשר מכות פטיש בראש. בטטה התחיל לנבוח, אחד העובדים שמע את הנביחות ובא וצעק על השותף שלי להוריד את הפטיש. בטטה שכב עליי וליקק אותי עד שהגיעה המשטרה. הוא כמעט העלים את הראיות, אבל הוא ממש הציל את חיי".
מה התקיפה עשתה לשינה שלך?
"אני צריכה שתי כריות כדי להגביה את הראש, נהיו לי סחרחורות מהמכות, ובעיקר אני כבר לא אוהבת את הלילה. קשה לי המצב של חוסר שליטה, והגוף שלי בסטרס כל הזמן. אני מרגישה כאילו השינה היא בור שחור ענק. מאז מה שעברתי אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה ואין לנו הרבה איך להשפיע על הגורל — אנחנו קרובים מאוד לגבול לבנון, ומזה אני לא מפחדת — ובכל זאת אני מפחדת להיות בבית לבד, וכשבטטה עוד היה בחיים זה מאוד עזר לי, ומאז שמת לא הייתי מסוגלת לקחת כלב חדש".
ובלעדיו מה את עושה?
"אני בהרגשת אי־נוחות קבועה, חייבת להיות בעשייה כל הזמן כדי לברוח מהמחשבות הלא נעימות על החיים, על זה שהילדים שלי רחוקים. לפני השינה אני עושה הליכות, קופצת לחברים, הולכת להופעות מוזיקה או לתיאטרון, רק לא להיות לבד בבית. ואם אין לי לאן ללכת, אני רואה טלוויזיה או מדברת עם הילדים".
את גם חיית באורוגוואי?
"האבא של ילדיי מאורוגוואי. הוא הגיע לשנת שירות בירושלים, שבה גדלתי, נפגשנו כשהייתי בת 17, התאהבנו ותוך זמן קצר התחתנו. ההורים שלי השתגעו מזה, אז עזבנו לאורוגוואי. היה לי קשה מאוד עם זה — אני מאוד מחוברת לישראל, אמא שלי דור 13 של מגורשי ספרד, לוחמת אצ"ל, אבא היה לוחם בהגנה, החלום שלי היה להיות חיילת קרבית. בן הזוג שלי הבטיח שנחזור לישראל אחרי כמה שנים, אבל בינתיים נולדו הילדים והוא לא הסכים לחזור. כשביקשתי להתגרש ולקחת אותם ארצה הוא דאג שלא יהיה להם אישור לעבור את הגבול. גם אז זו היתה תקופה של שינה גרועה, הרבה התעוררויות ומחשבות על איך לברוח עם הילדים. אבל בסוף נשארתי שם עוד תשע שנים, פתחתי מכון כושר, הכרתי את בן זוגי השני שהתאמן שם, ורק כשהילדים כבר היו בני 21 ו־17 חזרתי איתו לישראל, והקמנו את העסק".
והילדים נשארו שם?
"כן, והיה לי קשה מאוד, חלמתי עליהם הרבה. הם הבינו את ההחלטה ולא כועסים עליי, אבל לפעמים אני מרגישה שזה סוג של עונש על מה שעשיתי להורים שלי כשעזבתי לאורוגוואי. היום אני לא מתחרטת — אני שייכת לכאן, ואני מבקרת את הילדים לחודש כל שנה, ואנחנו מדברים כל הזמן. כשאני שם אני ישנה עם הנכדים שלי, לפני השינה אנחנו מדברים הרבה, ומתחבקים. איתם אני ישנה יותר טוב משאני ישנה בבית. אני עם חצי לב פה וחצי לב שם".
מלבד כדורי השינה, איך עוד טיפלת בעצמך אחרי התקיפה?
"בעזרת פסיכולוגית, דיקור, הרבה הליכות, קרב מגע — התחלתי ללמוד את זה כשבן זוגי לשעבר עמד להשתחרר מהכלא וזה הכניס אותי לסטרס. הקרב מגע עזר לי מאוד עם הפוסט־טראומה, ועם השינה, והתחלתי לספר על זה, להעביר הרצאות עם המאמן שלי. בן זוגי לשעבר שוחרר מהכלא להוסטל טיפולי, וביום האחרון שלו שם לפני השחרור הוא התאבד".
איך ישנת כילדה?
"חלקתי חדר עם אחי הגדול, המיטות שלנו היו צמודות, היה לנו כיף יחד, ולפני השינה אבא היה מדבר איתנו, מספר לנו סיפורים ושר שירי ארץ ישראל. אני עדיין אוהבת ללכת לישון עם שירים של אריק איינשטיין, אני מכורה לשירים שלו. גם באורוגוואי הם היו הקשר שלי לישראל".
מה יש לך ליד המיטה?
"את הטלפון, חוברת תשחצים, טישו, מים, משחות לטיפול בעקיצות וגירודים, וכדורי שינה".
jonbloomphoto@gmail.com
