הראיות לשינויי האקלים נמצאות בכל מקום, ואי אפשר לערער עליהן. ובכל זאת, אנשים עדיין מכחישים אותן ומתנהגים כאילו הכל בסדר — אנחנו נסתגל ונתמודד. זה פשוט מתסכל", אומרת פרופ' נעמי אורסקס מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות האקלים המובילות בעולם. "פעם היינו צריכים שמדענים יסבירו לנו מה קורה, אבל היום אנחנו יכולים לראות את זה במו עינינו. רק עכשיו חזרתי מאירופה, שם היו גלי חום חסרי תקדים. עברנו שנה של שיטפונות, שרפות ענק ואירועי קיצון שפגעו באנשים בכל העולם, עשירים ועניים כאחד. ולמרות זאת, כלי תקשורת רבים בארצות הברית החליטו לסקר את גלי החום האחרונים במדינה מהזווית של מרכזי הקירור, ולהתמקד בכך שפילדלפיה, למשל, טיפלה יפה בנושא הפעם, אחרי שלמדה מגלי החום הקודמים, הקימה מרכזי קירור ושלחה התרעות לתושבים".
זה לא טוב?
"ברור שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להגן על אנשים. אבל יש כאן הכחשה שיטתית של הבעיה המבנית הגדולה יותר ושל יחסי הכוח שנמצאים בלב כל הסיפור הזה".
אורסקס (Oreskes) אוהבת לצטט את הביטוי שטבע סופר המד"ב קים סטנלי רובינסון: "היד הנעלמה אף פעם לא משלמת את החשבון". ובמקרה הזה היד הנעלמה היא חברות הדלק, הכימיקלים ושאר התעשיות המזהמות. האחראיות המרכזיות למשבר האקלים הצליחו לרדד אותו לסוגיה כלכלית בשיח הציבורי ולגרום לכלכלנים לנסות להצמיד תג מחיר למוות, מחלות, שריפות, הצפות וקריסת מערכות אקולוגיות — אף שזה בלתי אפשרי. "כבר לפני 20 שנה כלכלנים אמרו: 'פשוט צריך לקבוע מחיר לפחמן'. ובאותה תקופה השתכנעתי", אומרת אורסקס. "חשבתי: אוקיי, מנגנוני שוק, רעיון טוב, נשמע הגיוני. אבל היום אנחנו רואים שזה פשוט היה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית לעשות את זה בארצות הברית ובאירופה, לפחות בהיקף הדרוש. אנחנו מתמודדים כיום עם נזקים בהיקף של טריליוני דולרים ועם אובדנים אחרים שאי אפשר אפילו לכמת. איך בכלל מחשבים אובדן חיים של אנשים שטבעו באירופה בניסיון להימלט מגל החום?
"כל זה אומר לנו שמדובר בבעיה פוליטית, לא מדעית. וזה משהו שרוב האנשים לא רוצים לשמוע. הם גם לא רוצים לשמוע שיש לנו בעיה מבנית עמוקה באופן שבו אנחנו עושים עסקים ובמערכת שעליה הסתמכנו במשך עשרות שנים כדי לייצר שגשוג, עושר וחדשנות. אבל אותה מערכת שנתנה לנו כל כך הרבה דברים טובים היא גם זו שנתנה לנו את הדבר הנורא הזה".
ובכל זאת, החברות המזהמות נתבעות וגם משלמות סכומי עתק.
"גם כשהן משלמות קנסות והסדרי פשרה, הן עדיין משאירות לנו ירושה של אפקטים עצומים על הבריאות ועל הסביבה הטבעית שלנו. במינסוטה היתה תביעה גדולה על הנזקים הסביבתיים של כימיקלי PFAS (חומרים שמתפרקים באיטיות ושימשו בייצור מוצרים רבים, ממחבתות נון־סטיק ועד מעילי גשם, בשל תכונות כמו דחיית מים ושמן ועמידות לחום). בפשרה שנסגרה עם חברת 3M היא שילמה 850 מיליון דולר, אבל לאחר מכן המדינה ערכה דו"ח שבדק כמה באמת יעלה לנקות את הזיהום, והמסקנה היתה שזה כל כך עצום, שזה פשוט בלתי אפשרי לחישוב.
"באיווה ראינו עלייה גדולה מאוד בשיעורי הסרטן, שתואמת לשימוש בקוטל העשבים Glyphosate. איווה נחשבה בעבר מקום נפלא לחיות בו — נקי, עם אוויר צח והרבה שמש. אבל היא הפכה למקום מאוד לא בריא לחיות בו בגלל העלייה האדירה בשימוש בחומרי הדברה, שמחלחלים למי התהום.
"הגיע הזמן שנפסיק לדבר על שינויי האקלים כעל כשל שוק, ונקרא לדבר בשמו: הצלחה אדירה של העברת עלויות. כי החברות המזהמות הצליחו באופן יוצא מגדר הרגיל לגלגל את עלויות הפעילות הכלכלית שלהן על כולנו".
"אסונות אקלים מובילים לשיבושי ענק שמחייבים צעדים מרחיקי לכת שרק ממשלות יכולות לעשות, כמו העברת אוכלוסיות ממקום למקום. והעבר מראה שדמוקרטיות לא מגיבות טוב לכאוס כזה"
5 צפייה בגלריה
אורסקס. "אני אומרת לתלמידיי: 'טוב שאתם כועסים. תהפכו את הכעס לפעולה'"
(צילום: Erik Krogh/Harvard University)
הקשר בין דלק לדיקטטורה
אורסקס (67) היא פרופסורית להיסטוריה של המדע ופרופסורית עמיתה למדעי כדור הארץ והפלנטות באוניברסיטת הרווארד. והיא גם אחת החוקרות הכי חשובות של משבר האקלים, ובעיקר — של הכחשתו. ב־2006 מחקר שלה צוטט בסרטו המשפיע של אל גור "אמת מטרידה", ב־2023 היא נכללה ברשימת 100 מנהיגי האקלים של מגזין "טיים" ובדצמבר האחרון קטפה את פרס הסביבה של וולבו, אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום (שלושה מתוך המדענים שזכו בפרס שמוענק זה 26 שנה זכו לאחר מכן בפרס נובל).
היא חתומה על תשעה ספרים, בהם הרב־מכר "סוחרי הספק: כיצד קומץ מדענים טשטשו את האמת על נושאים מדעיים, מעישון טבק ועד התחממות גלובלית" (2010), שעובד לשני סרטים תיעודיים, וחשף כיצד תעשיות הטבק והדלק מימנו במשך עשרות שנים מסעות שיטתיים להכחשת המדע.
בימים אלה רואה אור בתרגום לעברית (הוצאת למדא עיון) המסה הדיסטופית "קריסת הציוויליזציה המערבית: מבט מן העתיד", שכתבה עם פרופ' אריק קונווי. היא כתובה כספר היסטוריה משנת 2393, שמביט לאחור על קריסת הציוויליזציה המערבית כאילו כבר התרחשה. "כתבתי אותו כתמרור אזהרה למנהיגים עסקיים, למנהיגים פוליטיים, לבני הדור שלי ולדור שמעליי, שנמצאים בעמדות של כוח והשפעה, שיש להם האפשרות לנקוט צעדים משמעותיים והם לא עושים זאת", היא אומרת. "אני מבקשת מאנשים פשוט לחשוב: האם זה באמת מה שהם רוצים להיות שותפים לו? האם הם רוצים להיות חלק מדור שההיסטוריה תביט בו לאחור ותאמר שהוא איפשר לזה לקרות, ביודעין?".
יותר משהוא ספר אקלימי, "קריסת הציוויליזציה המערבית" הוא כתב אישום נוקב נגד האידאולוגיה הכלכלית שמנעה את הצעדים שהיו יכולים לצמצם את ממדי המשבר — הניאו־ליברליזם. "ניהול צריכת האנרגיה והבקרה על פליטות גזי החממה לאטמוספירה היו מאוסים בעיני הכלכלנים הניאו־ליברלים שעמדתם שלטה בצומת גורלי זה", היא כותבת בספר. "וכך לא יושם כל תכנון, לא ננקטו כל אמצעי זהירות, ושיטת הניהול היחידה שהשתמשו בה היתה ניהול אסונות".
"האירוניה היא ששינויי אקלים בלתי מבוקרים מבטיחים התערבות ממשלתית מסיבית, וזה בדיוק מה שתומכי השוק החופשי לא רוצים", היא מבהירה כעת. "זו הפואנטה של הספר — להצביע על הסתירה, ובמובן מסוים גם על הצביעות של אלה שטוענים שהם מגינים על החירות, כשלמעשה הם יוצרים את התנאים שעלולים בסופו של דבר לערער אותה".
תסבירי.
"כששינוי האקלים יוצא משליטה, הוא מוביל לשיבושים עצומים שיחייבו צעדים מרחיקי לכת, שרק ממשלות יכולות לעשות, כמו העברת אוכלוסיות ממקום למקום וארגון מחדש של כלכלות. הספר מנסה לגרום לקוראים לדמיין את המציאות הזאת, את ממדי העקירה והכאוס, ולשאול את עצמם כיצד דמוקרטיות ליברליות יתמודדו עם מצב כזה. ומי שמכיר קצת היסטוריה יודע שהתשובה היא: כנראה לא כל כך טוב. לא צריך הרבה דמיון כדי לראות כיצד משברים שונים משמשים להצדקת השהיה של הסדר הדמוקרטי. כשיש קטסטרופה אמיתית, אנחנו מקבלים את הרעיון שלממשלה ישנה הזכות ואפילו החובה להורות לנו מה לעשות. אנחנו מסכימים לכך משום שאנחנו מניחים שמדובר במצב זמני. אבל מה קורה כשהאסונות באים בזה אחר זה? כשזו כבר לא חריגה, אלא המציאות החדשה?".
אז הזמני הופך לקבוע.
"בדיוק, וזה סופה של הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה. ולכן, אפילו שהניאו־ליברלים חשבו שהם מגינים על החירות, בפועל הם יצרו את התנאים שעלולים להביא לסופה".
משבר האקלים אחראי לנסיגת הדמוקרטיות?
"העלייה של פוליטיקה סמכותנית היא כמובן עניין מורכב, וברור שיש לה שורשים עמוקים בארצות הברית וגם באירופה. זה אף פעם לא דבר אחד בלבד. אבל כן ראינו כיצד תעשיית הדלק ובעלות בריתה זרעו במכוון ספק במדע, ואפילו בעצם הרעיון של אמת" — וזה אחד מהיסודות שמקיימים משטרים סמכותניים.
אורסקס מדברת על "סוחרי הספק", מונח שטבעה בכתיבתה על חברות הדלק והטבק. החברות הללו, שהואשמו באחריות לזיהום סביבתי והגברת התחלואה והתמותה, לא הגיבו לנתונים המבהילים בתזה מדעית חלופית שתפריך אותם (כי אין כזו), אלא רק נקטו מהלכים מתמשכים לזרוע ספקות, להעלות שאלות לא רלוונטיות להסחת דעת הקהל ולדרוש עוד ועוד בדיקות ומחקרים כדי לדחות ולמסמס כל רגולציה.
והחברות הללו לא בוחלות בשקרים. בדצמבר 2022 ועדה של בית הנבחרים האמריקאי פרסמה דו"ח בדיקה, שמצא כי חברות הדלק הגדולות בעולם, שברון, של, BP ואקסון מובייל, פועלות "להגן על השימוש בדלקי מאובנים ולהנציח אותו הרבה מעבר למסגרת הזמן שלדברי המדענים עדיין מאפשרת למנוע שינוי אקלים קטסטרופלי". זאת למרות ההתחייבויות הפומביות שלהן לעשות ההפך.
"זו כל הנקודה של 'סוחרי הספק', ולא רק במדעי האקלים, אלא במדע כולו", אומרת אורסקס. "כי איך יכולה להתקיים דמוקרטיה אם את לא מאמינה שיש אמת עובדתית? איך יכולה להתקיים דמוקרטיה אם אי אפשר לומר: 'לא, הדברים האלה נכונים, והדברים ההם לא נכונים'. למשל, שחיסון הקורונה לא גרם לקורונה. וחלק גדול כל כך מהפוליטיקה הימנית, בייחוד בארצות הברית, מבוסס על קידום טענות שקריות, עד כדי כך שכיום כבר קשה לערער עליהן בתוך הימין, משום שהן פגעו בעצם התפיסה שלפיה אנחנו, כאזרחים, מסוגלים להבחין בין אמת לבין שקר.
"זו הסיבה שממשלות ימין רואות באנשי האקדמיה אויבים, כי אנחנו אנשים שחושבים באופן עצמאי ומנסים לומר את האמיתות שהן לא רוצות לשמוע. זה נכון לגרמניה הנאצית, לרוסיה הסטליניסטית, לארצות הברית של היום ולישראל של היום. זהו דפוס עולמי רחב. ושינוי האקלים הוא חלק מרכזי באמת שגורמים רבי־עוצמה לא רוצים שאנשים יבינו".
5 צפייה בגלריה
שיטפון בצ'יטגונג, בנגלדש, לפני שבועיים. "אם הנדסת אקלים תפחית את השיטפונות, זה אולי יהיה טוב. אבל אם היא תפסיק את המונסונים, זה יהיה רע מאוד"
(צילום: AFP)
5 צפייה בגלריה
שרפות באלמריה, ספרד, בשבוע שעבר. "לפני 20 שנה כלכלנים חשבו שפשוט צריך לתמחר את נזקי הזיהום. כיום מבינים שזה בלתי אפשרי"
(צילום: Pablo Blazquez Dominguez/Getty Images)
5 צפייה בגלריה
הוריקן בבלאק ריבר, ג'מייקה, אוקטובר. "כבר בראשית המאה ה־20 מדענים ראו שההוריקנים מתחזקים בשל התחממות פני הים, אבל במקום לפעול הם נתקעו בוויכוחים על מובהקות סטטיסטית"
(צילום: Matias Delacroix/AP)
איך מזעזעים ציבור אדיש?
אורסקס חיה בבוסטון עם בן זוגה קנת בליץ, פרופסור להידרולוגיה. לשניים שתי בנות בוגרות. היא נולדה בניו יורק להורים יהודים: סוזן, מורה, וארווין, פרופסור לביוכימיה. יש לה תואר ראשון בגיאולוגיה מאימפריאל קולג' בלונדון ותואר דוקטור למחקר גיאולוגי ולחקר המדע מאוניברסיטת סטנפורד. היא לימדה היסטוריה ב־NYU ואחר כך באוניברסיטת קליפורניה, עד שב־2013 עברה להרווארד. במשך השנים עבדה גם כיועצת לסוכנות ההגנה הסביבתית האמריקאית ולאקדמיה האמריקאית למדעים.
פריצת הדרך המשמעותית הראשונה שלה היתה ב־2004, כשפרסמה בכתב העת "Science" את המאמר המכונן "מעבר למגדל השן: הקונצנזוס המדעי על שינויי האקלים", שבו ניתחה 928 מאמרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים בשנים 1998–2003, והסיקה שאין מחלוקת מדעית באשר לממשות ההתחממות הגלובלית, ושמקורה הוא מעשה ידי אדם.
המאמר הפך את אורסקס לשם דבר במחקר האקולוגי, ומאז היא פרסמה עשרות מאמרים, שהכו גלים וזכו לאינספור ציטוטים. אבל בשלב מסוים היא הרגישה שהיא נתקלת בחומה בצורה. זה קרה דווקא כש"סוחרי הספק", שכתבה עם קונווי, נהפך לספר מצליח ומשפיע. "אריק ואני קיבלנו המון הזמנות להרצות ולדבר על הספר, וכל הזמן שאלו אותי: 'אם היה כל כך הרבה ידע מדעי, למה עדיין לא פעלנו?'. חשבתי לעצמי: 'רגע, לא כתבתי עכשיו ספר שלם שעונה בדיוק על השאלה הזאת?'. הרי זאת בדיוק היתה הפואנטה שלו — אנשים הבינו שיש הכחשת אקלים, אבל לא הבינו שהיא חלק מתפיסת עולם רחבה יותר, שמכחישה את כשלי השוק ואת העלויות החיצוניות של התעשיות המזהמות. המסר הזה פשוט לא עבר בעוצמה שקיווינו לה. אז הבנתי שאני צריכה לספר את אותו הסיפור בדרך אחרת".
הדרך האחרת הזו היתה ספרות ספקולטיבית. בעולם שמתואר ב"קריסת הציוויליזציה המערבית" הטמפרטורה העולמית הממוצעת תטפס ב־11 מעלות צלזיוס עד שנת 2090, פני הים יעלו בשמונה מטרים, וכמחצית מאוכלוסיית העולם תמות בשל מגפות, רעב המוני וקריסת הסדר החברתי. "כמעט שום דבר בספר הזה לא מומצא", היא מדגישה. "לקחנו דברים שבאמת קרו במציאות, והקצנו אותם קצת בשביל האפקט הדרמטי".
אבל בזמן שחלף מאז כתיבת הספר, הצורך לספר את הסיפור בדרך שתזעזע את הציבור הרחב רק החריף — בעיקר מאז שובו לבית הלבן של דונלד טראמפ, שמקיים קשרים הדוקים עם תעשיית הדלק ודוגל בהגברת קידוחי הנפט.
"הרפובליקנים תמיד הציגו את עצמם כמפלגה של צמיחה כלכלית, ובמשך שנים הם טענו שהבעיה באנרגיה מתחדשת היא שהיא יקרה מדי", אומרת אורסקס. "אבל אם בעבר זה לא היה לגמרי נכון, כיום זה כבר בכלל לא נכון. הם מנסים לעצור פרויקטים של אנרגיה מתחדשת שכמעט הושלמו ושעלותם נמוכה (במרץ הודיע ממשל טראמפ שישלם 928 מיליון דולר לענקית האנרגיה הצרפתית טוטאל אנרג'יז כדי לסגת מפרויקט להקמת חוות טורבינות בחוף המזרחי של ארצות הברית – ר"ד). זו פשוט שחיתות מוחלטת, עשיית דברה של תעשיית הדלק, וכולנו צריכים להזדעזע מזה".
טראמפ לא עוצר שם. בשבוע שעבר פורסם כי הממשל שלו מינה את ד"ר מתיו ויליצקי לעמוד בראש התוכנית לחקר שינוי האקלים הגלובלי, שתשמש קובעי מדיניות, רשויות מקומיות ותעשיות. אלא שוויליצקי, גיאו־כימאי לשעבר, נעדר השכלה פורמלית במדעי האקלים, ומצוטט ברשתות החברתיות ובפודקאסטים כמי שטוען שהתפיסה המדעית המקובלת לגבי שינויי האקלים מציגה תמונה קודרת מדי ומתעלמת מההשפעות החיוביות של התחממות כדור הארץ.
"הכהונה השנייה של טראמפ מוכיחה שתעשיית הדלק פשוט מתבצרת בעמדותיה בכל הכוח", אומרת אורסקס. "היא תילחם עד הסוף, גם אם היא תגרור את כולנו למטה יחד איתה, תהרוס את כל המערכת הכלכלית העולמית ותחריב את הדמוקרטיה במדינות הכי ליברליות בעולם. וזו, בעיניי, ההבנה המזעזעת ביותר.
"במשך שנים האמנו שיש הרבה מנהיגים עסקיים טובים, שאכפת להם מהלקוחות, מהעובדים ומהקהילות שלהם. אבל תמיד היו גם כאלה שפשוט לא אכפת להם במי הם פוגעים. ראינו את זה כבר בתעשיית הטבק. כשכתבנו את 'סוחרי הספק' קראתי תזכירים ומכתבים פנימיים של מנהלים שידעו היטב שהם מוכרים מוצר ממכר וקטלני. הם ידעו שהוא הורג מיליוני בני אדם, ובכל זאת המשיכו למכור אותו. מבחינתם זה היה מחיר החירות. הם ממש אמרו דברים כאלה".
הם באמת האמינו בזה או שזו היתה רציונליזציה?
"אולי זה התחיל כרציונליזציה, אבל בשלב מסוים אתה כבר מוכרח להאמין לסיפור שאתה מוכר. אחרת איך תוכל להמשיך לעשות את מה שאתה עושה? אתה בונה לעצמך נרטיב שבו אתה כבר לא האיש שמוכר מוצר קטלני או מזהם את כדור הארץ. אתה האיש שמגן על החירות, על הכלכלה, על מקומות העבודה. אלא שבפועל, הסיפור הזה איפשר לאנשים להסב נזק עצום לאחרים בלי להרגיש שהם עושים משהו פסול".
"הכהונה השנייה של טראמפ מוכיחה שתעשיית הדלק תילחם באויביה עד הסוף, גם אם היא תגרור את כולנו למטה איתה, תהרוס את כל הכלכלות ותחריב את הדמוקרטיה במדינות הכי ליברליות"
5 צפייה בגלריה
טראמפ מפגין תמיכה בתעשיית הפחם המזהמת, 2017. "אנחנו צריכים להזדעזע כשהממשל משלם כספי מסים כדי לעצור פרויקט כמעט גמור של אנרגיה מתחדשת"
(צילום: Saul Loeb/AFP)
תכנון ורגולציה אינן מילים גסות
מילת המפתח שאורסקס חוזרת עליה היא תכנון. "גרם של מניעה שווה לקילוגרם תרופה", היא כותבת בספר. "תכנון לא חייב להיות תכנון ריכוזי בסגנון ברית המועצות, שמנהל את כל המערכת הכלכלית", היא מבהירה. "הוא יכול להיות תכנון של המעבר מדלקי מאובנים לאנרגיה מתחדשת, למשל. לעסוק באיך הוא אמור להיראות, איך ממשלות, עסקים ואזרחים יתייחסו אליו ברצינות, ואיך אפשר להקל אותו".
איך באמת?
"הגרין ניו דיל של האיחוד האירופי (תוכנית שנועדה להפוך את אירופה לנקייה מפליטת פחמן עד שנת 2050, בין השאר על ידי עידוד אנרגיה ירוקה והטלת קנסות על מזהמים) היה אמור להיות בדיוק זה, אבל הוא נתקל בהתנגדות עצומה מצד ממשל טראמפ, שעושה כל שביכולתו כדי לחבל בו. יש גם התנגדות אדירה כמובן מצד תעשיית הדלק".
מילת המפתח השנייה של אורסקס היא רגולציה. "המילה הזו עברה כזאת דמוניזציה בקהילה העסקית ובקרב חלק מהאקדמאים, שקשה לנהל דיון על רגולציה טובה", היא אומרת בלהט. "ורגולציה בהחלט יכולה להיות דבר טוב. קחו לדוגמה כביש מהיר, שיש בו הגבלת מהירות וכניסות ויציאות מוסדרות. אם לא היו כאלה, המכוניות היו מתנגשות זו בזו. בשנות השלושים, כשהניאו־ליברלים התווכחו ביניהם על גבולות ההגדרה שלהם, לואי רוז'יה (Rougier) אמר: 'ניאו־ליברליזם לא אומר שנותנים למכוניות לנסוע לכל הכיוונים'. זו תובנה נהדרת. יש לנו כללי תנועה, ויש לנו כללים לעסקים, משום שהם יכולים לגרום למערכת לעבוד טוב יותר, באופן חלק יותר. אבל הכללים והרגולציה שלנו לא הדביקו את קצב האתגרים של שינוי האקלים ושל חלק מאותן השפעות 'חיצוניות' של החברות המזהמות, שהן בתכלס חלק מובנה מהאופן שבו המערכת פועלת".
"כדי שאורגניזם יתקיים, הוא חייב לווסת את עצמו, את הכימיה הפנימית שלו, את טמפרטורת הגוף", היא מסכמת. "זה בדיוק מה שמאפשר חיים. לכן רגולציה היא מה שמאפשר חיים. ורגולציה טובה יכולה גם לאפשר מערכת כלכלית בריאה".
שכחו מהנדסת אקלים
אצל אורסקס איש אינו מקבל הנחות. כך, ב"קריסתה של הציוויליזציה המערבית" היא מותחת ביקורת נוקבת גם על חבריה המדענים, שבמשך שנים רבות לקו בטהרנות יתר, ומרוב שהיו עסוקים בוויכוחים על רמת הדיוק הסטטיסטי הנדרשת כדי להצביע על סכנות אקלימיות, הם רק עיכבו את היכולת לטפל בהן. "כבר בראשית המאה ה־20 הבינו מדענים שההוריקנים הולכים ומתחזקים", היא כותבת בספר. "הדבר עלה בקנה אחד עם התחזית שהתבססה על תיאוריה פיזיקלית, ולפיה עלייה בטמפרטורת פני הים באזורים שבהם נוצרות סופות טרופיות צפויה כמעט בוודאות להוביל לריבוי הוריקנים או להגברת עוצמתם. אף על פי כן נסוגו המדענים ממסקנה זו בשל לחץ מצד עמיתיהם. רוב הוויכוח עסק במובהקות הסטטיסטית" — אף שזו עמדה אז על 95%, שיעור בלתי נתפס כיום.
אפשר להבין את הבעייתיות כאן. מה לגבי עקרון הזהירות המונעת, שאת מזכירה בספר — הימנעות מפעולה שעלולה לגרום להשלכות שליליות? הרי גם זריעת בהלה היא השלכה.
"בסופו של דבר מדובר בסוגיה של טעות מסוג 1 לעומת טעות מסוג 2: האם אנחנו מודאגים יותר מהאפשרות שנאמר שמשהו נכון כשהוא לא, או מהאפשרות שנאמר שמשהו לא נכון כשהוא כן? כאן נכנס לתמונה עניין הנזק. אם אין הרבה נזק בכך שמפספסים השפעה שבאמת קיימת, אפשר לומר: אוקיי, נציב רף ראייתי גבוה מאוד. אבל אם עלול להיגרם נזק, אז צריך לחשוב על זה אחרת. וזה בדיוק מה שעקרון הזהירות המונעת מבקש מאיתנו לעשות: לחשוב על הנזק הפוטנציאלי, ולהשתמש בו כחלק מהאופן שבו אנחנו בוחנים ראיות ומציגים אותן".
החשוב מכל, לדברי אורסקס, הוא להישאר מפוקסים ולא להסתנוור מפתרונות קסם כמו הנדסת אקלים. בספר היא מתארת ניסוי שהשתבש לפיזור אירוסולים (חלקיקים שמסייעים בהתעבות טיפות מים באוויר) להפחתת הטמפרטורה הממוצעת בעולם. "התוצאות הראשוניות היו מעודדות", היא כותבת. "בשלוש השנים הראשונות של המיזם ירדה הטמפרטורה כצפוי, והחלו להפסיק בהדרגה את ייצור דלקי המאובנים. ואולם, בשנת הפעילות הרביעית של המיזם התרחשה תופעת לוואי צפויה שלא הובאה בחשבון — עצירת גשמי המונסון בהודו. עם צמצום קרינת השמש הפחית המיזם גם את התאדות מי האוקיינוס ההודי, ולכן פסק המונסון ובעקבותיו אבדו יבולים ופשט רעב ברחבי הודו".
למה תופעת הלוואי הזו צפויה?
"היחלשות המונסונים היא תופעה מתועדת. זה קרה כשהר הגעש פינטובו שבפיליפינים התפרץ ב־1991 (כ־20 מיליון טונות של דו־תחמוצת הגופרית נפלטו לסטרטוספרה. החלקיקים שנוצרו החזירו חלק מקרינת השמש לחלל, והורידו את הטמפרטורה הגלובלית ב־0.4–0.6 מעלות במשך שנתיים – ר"ד). הנדסת אקלים מבוססת על אותו רעיון: מפזרים חלקיקים באטמוספרה כדי לחסום את אור השמש ולקרר את כדור הארץ. אבל קירור כדור הארץ גם מאט את המחזור ההידרולוגי (תנועת המים בכדור הארץ בין מוצק, נוזל וגז).
"כיום אנחנו רואים בדיוק את התרחיש ההפוך: ההתחממות הגלובלית גורמת להתגברות המחזור ההידרולוגי, ולכן יש יותר סופות ושיטפונות. אם הנדסת אקלים תפחית אותם, זה אולי יהיה טוב. אבל אם היא תפסיק את המונסונים, זה יהיה רע מאוד".
מה בכל זאת נותן לך תקווה בימים אלה?
"כמה דברים. ראשית, למרות כל מה שטראמפ עשה, האנרגיה המתחדשת עדיין ממשיכה להתרחב באופן דרמטי ברחבי העולם, משום שהיא טובה, זולה ונקייה. היא לא מושלמת, אבל היא טובה לאין שיעור מדלקי מאובנים. שנית, הצעירים כיום מאוד מגויסים לנושא האקלים, ואני מרגישה שרובם אפילו יותר רדיקליים ממני בביקורת שלהם על קפיטליזם, למשל. אכפת להם מאוד, והם כועסים עלינו שהורשנו להם את הבעיה העצומה הזאת. והכעס שלהם מוצדק. לסטודנטים שלי אני אומרת: 'טוב שאתם כועסים. אל תיתנו לאף אחד לומר לכם שלא טוב לכעוס. כעס מוצדק הוא דבר חיובי. אבל תהפכו את הכעס הזה לאמביציה ולפעולה'".
