הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 "אין כאוס תחבורתי. התחבורה הציבורית עובדת. הרכבת ממשיכה לעבוד. יש שתי תחנות שלא עובדות", אמרה השבוע שרת התחבורה תא"ל (במיל') מירי רגב (כך היא חותמת על הודעותיה). "אין כאוס תחבורתי". המילים האלה הוציאו אותי מדעתי. אם רגב היתה טורחת להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית שהיא אחראית להם, היא היתה יודעת שכמעט כל נסיעה מזמנת אתגרים, אם לא בלגן שלם. והשבוע, אחרי התקלה החמורה ברכבת ישראל, השימוש בתחבורה הציבורית נהפך לסיוט של ממש, שהוא בדיוק ההגדרה של כאוס תחבורתי.
הנה כמה דוגמאות למה שחוללה הפגיעה בכבלי חשמל של הרכבת בסוף השבוע שעבר. נוסע כתב לי שרצה לצאת ממקום העבודה שלו שבעוטף עזה ולחזור לביתו שבפרדס חנה. זו נסיעה שגרתית אצלו, שנמשכת כשעתיים, שתי רכבות, החלפה בתל אביב. השבוע זה לקח לו חמש שעות שלמות. חמש. זה חצי יום, רק בכיוון אחד. הוא שלח לי תמונות וסרטונים של רציפים עמוסים עד להתפקע בנוסעים ממתינים. על לוח הזמנים ששלח הופיע הזמן המתוכנן של הרכבת שחיכה לה, 18:31, וגם הזמן המעודכן, 19:38. עיכוב של שעה ושבע דקות, שאותו צריך להעביר בהמתנה עם עוד מאות או אלפי נוסעים מצטופפים על הרציפים. אחרי החוויה הזאת, האיש עבד מהבית, בזום. ביום השלישי הוא היה חייב להגיע למשרד, ונסע במכונית. "זה כבר אותו הדבר, רק בלי הזיעה והצפיפות", אמר בעצב.
נוסעת אחרת שכתבה לי גרה בירושלים, עיר קטנה של מיליון אנשים, ועובדת בתל אביב, עיר קטנה אחרת, של חצי מיליון אנשים. היא נוסעת ברכבת מדי יום, וכך חוסכת לעצמה, ולמשק, את הזמן בפקקים בכביש 1. בדרך כלל זה לוקח לה שעה ו־20 דקות, דלת לדלת. השבוע, כשהבינה שיש בלגן ברכבת, נסעה באוטובוס. הוא הגיע באיחור של רבע שעה, ואז נתקע באותם הפקקים בכניסה לתל אביב שכל המכוניות נתקעות בהם, כי אין שם נתיב תחבורה ציבורית. הנסיעה כולה נמשכה שעתיים, אז את הדרך חזור הנוסעת בכל זאת החליטה לעשות ברכבת. זה לקח לה יותר משעתיים ו־10 דקות. "אתה עומד ברציף ורואה את הזמן המעודכן, ואתה מכיר את זה שווייז כל הזמן מוסיף דקות לפקק? אז אותו הדבר עם העיכוב של הרכבת. אי אפשר לתכנן ככה כלום, זה בלתי נסבל", סיפרה לי. למחרת ביקשה מהמעסיק שלה לעבוד מהבית. הוא לא הסכים. אז היא לקחה את הרכב, נסעה כמעט שעתיים, ובמו ידיה הגדילה את הפקק. בעצם, כרגע אין שום דרך נוחה ויעילה להיכנס לבירת ישראל או לצאת ממנה.
ואלה שני נוסעים שהצליחו להגיע ליעדם, ושגם יכלו לחזור לרכב שלהם. לרבים אחרים אין רכב, ורבים אחרים לא הצליחו להגיע לשום מקום השבוע. כאלה שחיכו על הרציף משך זמן בלתי סביר וכשהרכבת הגיעה גילו שהיא עמוסה עד אפס מקום. בתמונות ובסרטונים ששלחו לי נראים אינספור אנשים מנסים להידחס לקרונות, בהם מבוגרים מאוד וילדים. מה זה אם לא כאוס תחבורתי?
ואם כל זה לא מספיק — ביום שלישי הודיעה הרכבת שהיא מנצלת את הכאוס וכבר סוגרת את תחנות הרכבת בתל אביב לשבוע שלם, כדי להקדים עבודות שתוכננו בהן ממילא. שבוע שלם לא אנשים לא יוכלו להגיע לתחנות העמוסות בישראל. בפועל, זו פשוט השבתה כמעט מוחלטת של הפעילות.
תחום התחבורה לא באמת מעניין את מירי רגב. זו לא השערה שלי - דיברתי עם אנשים שעבדו ועובדים איתה. רק קידומה הפוליטי והתדמית שלה מעניינים אותה
2 יותר מרבע מיליון ישראלים משתמשים ברכבת מדי יום, רובם באופן קבוע. אני אחד מהם. הנסיעה ברכבת שינתה את חיי, בלי הגזמה. אני חי על קו ירושלים־תל אביב כבר כמעט 20 שנה. במספר השעות שבזבזתי בפקקים על כביש 1, הלוך וחזור, היה אפשר למלא עוד תקופת חיים שלמה. אבל בחמש השנים האחרונות אני משתמש בעיקר ברכבת, ועושה הכל כדי להימנע מלנסוע במכונית שלי. אני מתכנן את הפגישות שלי בסביבות תחנות הרכבת, או במקומות שאליהם אני יכול להגיע ברכבת קלה או באוטובוסים מתחנת הרכבת.
לרכבת יש יתרונות מובנים שהופכים אותה לכלי התחבורה הטוב ביותר. יש לה לוח זמנים מוגדר וידוע מראש, תחנות ברורות שלא משתנות לפי גחמות או לפי עבודות בכביש. אתה יכול לתכנן במדויק מתי לצאת מהבית כדי להגיע לעבודה, לפגישה או סתם ליום כיף בים עם הבן שלך. האמינות הזו היא אבן הראשה שמחזיקה את כל השאר, וגורמת למשתמשי הרכבת לתת צ'אנס בסופו של דבר גם לכלי תחבורה פחות אמינים כמו אוטובוסים (שעושים עבודה טובה כשיש להם נת"צים, אבל פחות חזקים בעמידה בלוחות הזמנים).
תחבורה ציבורית יעילה ואמינה היא הפתרון היחידי לגודש הבלתי נסבל בכבישים, מה שהופך אותה גם למפתח חשוב באיכות החיים שלנו. אם אתם עובדים במרחק של עד 10 ק"מ מהבית אבל מבזבזים בכל יום לפחות שעתיים בכבישים, אתם הצפרדע שהתרגלה למים החמים. קל וחומר אם אתם עובדים רחוק יותר מהבית ומבזבזים שעתיים עד ארבע שעות בכבישים בכל יום. דמיינו חיים אחרים, כאלה שבהם אתם מגיעים לעבודה נינוחים יותר, עצבניים פחות, רואים את הילדים ובני הזוג והחברים יותר זמן בכל יום, ומצליחים לעשות ספורט ולעסוק בתחביבים שלכם ולישון יותר — ועל הדרך גם חוסכים לא מעט כסף. אבל בשביל הקסם הזה צריך תחבורה ציבורית נוחה, יעילה ואמינה.
וזה בדיוק מה שנפגע השבוע בתקלה ברכבת — האמינות. כשנוסעים שרגילים להגיע מביתם לעבודה בלוח זמנים מוגדר וידוע מראש לא יודעים מתי תבוא הרכבת שלהם, באיזו תחנה יצטרכו לרדת וכמה זמן יחכו לרכבת הבאה, כשאין מידע זמין באפליקציה או באתר והזמנים משתנים בכל דקה, איך אפשר לתכנן משהו? התוצאה היא לא רק תסכול ועצבים מרוטים, אלא גם יותר אנשים שיחזרו למכוניות שלהם, יותר פקקים, פחות איכות חיים. התקלה השבוע — ועוד בעיצומו של החופש הגדול, בימים חמים במיוחד וכשהרכבות מלאות הורים עם ילדים ובני נוער — היא הגדולה בתולדות הרכבת. רגב היתה צריכה להתייחס אליה בהתאם. בכובד ראש, בהירתמות לפתרון מהיר, בהתמסרות לעבודה שהיא אמורה לעשות. אולי, לכו תדעו, אפילו בהבטחה לנסות לדאוג לפיצוי לנוסעים. במקום זה היא בחרה להקטין את כל העניין, להתייחס אליו בביטול. אין כאוס תחבורתי. זה לא רקוב, זה דבש.
3 למה מירי רגב עושה את זה?
קודם כל, המובן מאליו — משום שתא"ל (במיל') מירי רגב לא נוסעת בתחבורה הציבורית. אני מנחש שהפעם האחרונה שבה ראתה אוטובוס או רכבת מבפנים, שלא בנסיעת יח"צ, היתה כשהיתה בשירות הסדיר שלה, איפשהו בתחילת שנות השמונים. כבר שנים רבות שיש לה נהג צמוד וצ'קלקה. לא רק שהיא לא יודעת איך נראה יום בתחבורה הציבורית, היא בקושי יודעת איך נראים פקקים.
למעשה, כל תחום התחבורה לא באמת מעניין אותה. זו לא השערה שלי — דיברתי עם אנשים שעבדו ועובדים איתה. הוא לא מעניין אותה. כל מה שמעניין אותה הוא קידומה הפוליטי ותדמיתה הציבורית. זה כבר כל כך מובן מאליו שקצת מיותר לכתוב זאת. רגב דיברה על התקלה החמורה ברכבת (לפחות היא הודתה בכך שהיא חמורה) בזמן שכינסה מסיבת עיתונאים מיוחדת להשקת קו הרכבת לקריית שמונה, שהעבודות עליו בכלל רחוקות מאוד מלהתחיל. אבל רגב מריחה בחירות, והיא יודעת שיהיו פריימריז, והיא צריכה את מסיבת העיתונאים הזו כדי שתוכל אחרי זה לקושש קולות במקומות המתאימים. התחבורה הציבורית עבורה היא שעמום אחד גדול, העיקר שמדי פעם יהיה אפשר לשחרר תמונה לעיתונות.
אבל זה לא רק הניתוק. ההקטנה והביטול הם כלי העבודה מספר 1 של רגב ושל יתר חברי הממשלה. ביום ראשון, במקום לצייץ איך היא שינתה את סדר יומה כדי להתמודד עם התקלה ברכבת, רגב צייצה תמונה של חסימת כביש מספר 1 בידי מפגינים, וכתבה: "הבוקר ראינו שוב את אותו קומץ שהחליט לפלג ולהפוך הזדהות למען החטופים היקרים שלנו לקמפיין פוליטי" (הטעות במקור). הקומץ שהיא דיברה עליו הוא מאות אלפי אנשים, לפחות, שיצאו לרחובות. אבל לרגב — וגם לשאר הממשלה — חשוב להקטין. אין מאות אלפי ישראלים שאכפת להם, יש קומץ אנרכיסטים. אין כאוס תחבורתי, יש שתי תחנות מושבתות. אין כאוס מדיני, יש רק כמה מדינות שחמוץ להן. אין כאוס ביטחוני, 7 באוקטובר היה רק תקלה (נשבע לכם שצחי הנגבי באמת קרא לטבח "תקלה"). זו לא הורדת דירוג אשראי, זה מניפסט פוליטי.
הטקטיקה העלובה הזו היא ההגדרה המילונית לגזלייטינג — אנחנו יודעים שיש בעיה, למעשה אנחנו אחראים לבעיה הזו, אבל אנחנו נעמיד פנים שהיא איננה, כדי שאתם תרגישו משוגעים, כדי שתרגישו שזה הכל בראש שלכם, ובסוף נוכל גם לבוא אליכם בטענות. זו לא טעות, זו מדיניות.
4 וזה החלק הכי עגום בטרגדיה שהיא הממשלה הזו — אף שהתחום לא מעניין אותה כלל, רגב מתעקשת להיות שרת התחבורה, שוב ושוב. אני יכול לחשוב לפחות על מאה אנשים שהיו שמחים מאוד להחליף אותה. אנשים שעולם התחבורה בכלל, והתחבורה הציבורית בפרט, קרובים מאוד ללבם. לא פוליטיקאים. אנשים שמשתמשים בתחבורה הציבורית באופן שוטף, שיש להם השכלה והכשרה בנושא, שהניסיון והידע שהם מביאים לתחום הם מהשורה הראשונה. כל אחד או אחת מהם היו יכולים לעשות עבודה טובה פי אלף מרגב. לא רק שהם לא היו הורסים את המשרד, הם גם היו מהווים מגדלור מקצועי שמושך נשות ואנשי מקצוע מהמגזר הפרטי אל המגזר הציבורי. במקום זה, אנחנו תקועים עם רגב.
אבל למה, בעצם? אם הם מתעקשים להיות שרי צעצוע, אם בסופו של דבר כל מה שחשוב לתא"ל (במיל') רגב הוא הטייטל, ומה שבאמת מעניין אותה הוא להיות חברה בקבינט המדיני־ביטחוני ואחראית לטקס המשואות — שתיקח את כל הכיבודים האלה ותשחרר את המשרד. שיהיו שרים לראותם בלבד, ויעזבו אותנו במנוחה. ממילא הם נושאים בתפקיד בלי לשאת באחריות. התקלות אף פעם לא באחריותם. הם אף פעם לא יפשילו שרוולים ויכניסו את הידיים עמוק לבוץ. הם לעולם לא יבינו איך התפקוד שלהם משפיע מהותית על איכות חיינו. אז שישחררו. שיהיו שרים ושרות כמה שהם רוצים, אבל שישאירו את העבודה בפועל למי שבאמת מעוניינים בה. אה, אבל אז בעצם איך הם יחלקו ג'ובים וכסף?
ביום ראשון הקרוב, לפני שהתקלה ברכבת תתוקן, רגב תמריא לעוד נסיעת עבודה. הפעם לארצות הברית, ליותר משבוע, עם פמליה גדולה במיוחד. זו תהיה נסיעתה ה־13 מתחילת הקדנציה. זו התחבורה שרגב אוהבת באמת, טיסות. הפעם, אולי שתנסה להגיע לנתב"ג ברכבת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
