"נקודת השבר מול ארגון אמנסטי אינטרנשיונל היתה כשאנחנו, הסניף הישראלי של אמנסטי, הבנו שאנחנו כבר לא מתווכחים על עובדות בנוגע למתרחש בעזה, אלא על כיצד מפרשים אותן", אומר הסוציולוג ד"ר יריב מוהר. "עצם הדרישה שלנו לאימות, לבדיקה, להבחנה בין טענה לעובדה, נתפסה כדיכוי של הקול הפלסטיני האותנטי. והמתח הזה התפוצץ שוב ושוב בעבודת השטח", אומר מי שהיה סמנכ"ל השלוחה הישראלית של אמנסטי, ארגון זכויות האדם הגדול בעולם.
אתה יכול לתת דוגמה מהשטח?
"נניח שתושב עזה טוען שהבית שלו הופגז על ידי צה"ל למרות שלא היו בו אנשי חמאס. אמנסטי שולחת תחקירן, שאומנם אין לו בולדוזרים או יכולת לחפור מתחת להריסות כדי להגיע למרתפים, אבל הוא מגיע לבית, מצלם, בודק זוויות פגיעה, מדבר עם שכנים, מנסה להבין מה שאפשר. ואם בסוף אין ראיות, או שהסיפור לא מחזיק, אין פרסום. אנחנו לא אומרים שהתקיפה היתה מוצדקת, אבל גם לא מציגים אותה כפשע. אנחנו הצענו לפרסם מה שמצאנו, ולהוסיף הערה שאין ודאות מלאה ושאין גישה לכל הנתונים. אבל אפילו הזהירות המינימלית הזו עוררה זעם. היו מי שדרשו לפרסם הכל, בלי לברר, ומיד להגדיר את מה שקורה בעזה כג'נוסייד, רצח עם. מבחינתם, עצם הבדיקה היתה הבעיה".
למה?
"היו עובדים פלסטינים בתוך הארגון שמבחינתם זה היה מנגנון השתקה. האשימו את אמנסטי בגזענות כלפי פלסטינים לא משום שממצאיה היו שגויים, אלא דווקא משום שהתעקשה לפעול לפי כללי המשחק של המשפט הבינלאומי. רבים במחנה הפרו־פלסטיני יצאו בפומבי נגד הארגון, בטענה שהמשפט הבינלאומי עצמו הוא כלי קולוניאליסטי, שפה קרה וטכנוקרטית שנוסחה בידי מעצמות מערביות ושנועדה מלכתחילה לרסן, לסנן ולהחליש חוויות של קורבנות".
ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי אמורים לבדוק אם המציאות מנוגדת לכללי המשפט הבינלאומי.
"קיבלנו מיילים מפעילה שעבדה באמנסטי שבהם נטען שעצם העובדה שאי אפשר 'להתבטא מהבטן' ושצריך לאמת ולבדוק חוסמת את הקול האותנטי של הקורבן. כלומר לא טעינו בפרטים, טעינו בזה שניסינו לברר. בשלב הזה הבנתי שחלקים מהארגון כבר לא מחפשים אמת, אלא אישור רגשי ופוליטי. וכשארגון זכויות אדם מוותר על בדיקה ועובר לעבוד עם תחושות בטן, הוא מפסיק להיות ארגון זכויות אדם".
"היו עובדים פלסטינים בתוך אמנסטי שמבחינתם הארגון היה מנגנון השתקה. האשימו אותו בגזענות כלפי פלסטינים לא דווקא משום שהתעקש לפעול לפי כללי המשחק של המשפט הבינלאומי. חלקם עזבו בטענה שהמשפט הבינלאומי עצמו הוא כלי קולוניאליסטי שנוסח בידי מעצמות מערביות ונועד מלכתחילה לרסן ולהחליש חוויות של קורבנות"
4 צפייה בגלריה
הריסות בניר עוז, סוף אוקטובר 2023. "סיסמאות 'סידורי ביטחון' קרסו. אנחנו כאנשי שמאל חייבים לציבור יותר מזה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"זה נורא, אבל לא ג'נוסייד"
בדצמבר 2024 פרסם אמנסטי אינטרנשיונל דו"ח חריף שהאשים את ישראל ברצח עם ברצועת עזה. מזכ"לית הארגון, אנייס קלאמאר, אמרה כי "הדו"ח מראה כי ישראל ביצעה מעשים אסורים על פי האמנה למניעת רצח עם, מתוך כוונה להשמיד פלסטינים בעזה". הדו"ח פורסם חרף התנגדות של הסניף הישראלי, שעובדיו טענו כי הוא היה פגום, ושחרף התקיפות בהיקף נרחב ברצועה, לא הוכחה "כוונה לביצוע השמדה מלאה או חלקית של האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת המלחמה". חודש אחר כך השעתה אמנסטי את פעילות הסניף בישראל למשך שנתיים והאשימה את אנשיו בגזענות כלפי פלסטינים.
"הבהרנו שאנחנו לא חולקים על הממצאים עצמם של אמנסטי, אבל חלקנו על הניתוח שלהם", אומר מוהר. "לפי התקדימים המשפטיים בדין הבינלאומי, קביעה של ג'נוסייד מחייבת הוכחה שאין הסבר הגיוני אחר לדפוסי הפעולה מלבד הכוונה מלמעלה להשמיד".
ומה ההסבר שאתם נתתם להרס שישראל זרעה בעזה?
"אנחנו טענו שיש הסבר אחר. לא רצון להשמיד, אלא רצון לחסל את חמאס, שהוא מטרה לגיטימית. וכן, בתוך זה התקיימה אדישות קשה, לעתים פושעת, לחיי פלסטינים. זה נורא, אבל זה לא זהה להוכחת כוונת השמדה".
העימות הפנימי הזה, ומצבים אבסורדיים שנתקל בהם לדבריו, שבהם הוא וחבריו נחשדו בגזענות כלפי פלסטינים, דרבנו את מוהר לפרסם כעת את ספרו "כשלי הפרוגרסיביות", שבו הוא מותח ביקורת חדה ומפורטת על הפרוגרסיביות העכשווית. הוא מראה בו כיצד הפרוגרסיביות לא רק איבדה את דרכה, אלא גם פעלה בניגוד מוחלט לאינטרסים הפוליטיים והחברתיים שהיא מתיימרת לייצג.
"בשם עליונות מוסרית ושיח מוחלט היא ויתרה על הומניזם, זנחה את חיי היומיום של אזרחים והפכה כל ספק, בדיקה או מורכבות לחשד מוסרי", אומר מוהר. לטענתו, הפרוגרסיביות לא רק נכשלה בהרחבת המחנה הדמוקרטי, אלא גם תרמה בפועל להתעצמות המחנה הפופוליסטי שמולו. "ככל שהשיח הפרוגרסיבי הפך נוקשה, מנותק וחשדן כלפי עצם הרעיון של בירור עובדתי, כך הוא הרחיק קהלים רחבים, מתונים וליברלים, והסגיר אותם לידי כוחות פוליטיים שמתקיימים בדיוק מהניכור הזה", אומר מוהר. "הכוחות האלה מתרגמים אותו לכעס, לזהות סגורה ולערעור על עצם הלגיטימיות של מוסדות דמוקרטיים".
אז גם אתה התפכחת וזזת ימינה וכבר לא אותו פרוגרסיבי שהיית? זה תיאור הוגן?
"ממש לא. לא שיניתי מילימטר מערכי הליבה שלי. אני טוען את הטענות מתוך הומניזם, וההסתכלות על יחסי הכוח היתה עבורי משקפיים שנועדו לחזק את ההומניזם. אני פשוט חווה תחושת בגידה גדולה".
למה?
"רבים מאיתנו רואים את עצמנו כפרוגרסיבים, ואז רואים את הטירוף שנעשה בשם הפרוגרסיביות. יחסי כוח חדלו להיות כלי והפכו למהות היחידה. בני אדם צומצמו למיקומם בסולם מדכאים ומדוכאים. ישראלי הוא מדכא, נקודה — ולא משנה אם זו אשה קשת יום משדרות או פלסטיני אזרח ישראל מיפו. ומנגד, עזתי הוא מדוכא גם אם מדובר בפעיל חמאס שמדכא את בני עמו. זה שיח חד־ממדי שמוחק אנושיות, מוחק עובדות שלא מתיישרות עם הנרטיב, ומפעיל מניפולציה רגשית במקום חשיבה מוסרית".
לטענתו, זו אינה רק שגיאה אידאולוגית אלא היא גם נובעת מבעיה קוגניטיבית: בני אדם נמשכים לסיפורים פשוטים של מדכאים ומדוכאים, טובים ורעים, ומתקשים להתעניין בפרויקטים מורכבים של בנייה, שיתוף ודמוקרטיה. "אנחנו מעריצים את מי שנאבק", הוא אומר, "אבל כמעט שלא מכירים את מי שבנה מודלים שוויוניים מתפקדים, כמו הקואופרטיב מונדרגון בספרד".
המסגור הזה, לטענת מוהר, הוא מסגור ימני שהוא לב הבעיה. "ברגע שהשמאל מאמץ שיח של או אנחנו או הם, גם אם ה'אנחנו' הם הפלסטינים ולא הישראלים, הוא מחזק בדיוק את ההיגיון של הימין. כשאתה אומר או פלסטין או ישראל, אתה מבטל מראש את האפשרות להיות בעד שתיהן", הוא אומר. "ובמציאות כזו, רוב הישראלים ורוב היהודים יבחרו בישראל. כך, בשם מוסר מוחלט, השמאל לא רק מוותר על הומניזם, אלא גם עובד פוליטית עבור יריביו".
מוהר מדגיש שלא "התהפך" ועבר ימינה. הוא פעיל ומוביל בארגון "המחנה הפרו־אנושי" שהקים עם מולי מלקאר, שהיתה מנכ"לית אמנסטי ישראל, ושמטרתו היא קידום זכויות אדם של ישראלים ופלסטינים גם יחד, שפועל כיום תחת המטרייה של "קול רבני לזכויות אדם". הארגון מותח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל, אך עושה זאת מתוך הכרה במציאות הביטחונית שבה ישראל פועלת ומתוך אמפתיה למניעים ולפחדים בצד הישראלי. "אחד הנתקים הגדולים בין פרוגרסיביות למעשיות הוא הניתוק מהשיח הביטחוני ומהצורך לספק מענה ביטחוני לסכנות. ובראש ובראשונה ניצבת הסכנה של הישנות טבח בסגנון 7 באוקטובר", אומר מוהר.
הנתק הזה, לדבריו, זולג גם לשמאל המתון יותר. "כמעט שאין מי שנותן מענה משכנע ומפורט לשאלת הסכנות הביטחוניות שטמונות בהקמת מדינה פלסטינית, שאנו אכן רואים בה חזון חיובי", אומר מוהר. "התשובות הקיימות בדרך כלל לקוניות ולא משכנעות, סיסמאות כמו 'סידורי ביטחון'. אבל כש'סידורים' כאלו קרסו ב־2023, זה רחוק מלהשרות ביטחון. ואנחנו, כאנשי שמאל, חייבים לציבור הרבה יותר מזה".
"ערכי הליבה הפרוגרסיביים כמו התנגדות לדיכוי, שוויון וכבוד אנושי הרבה יותר פופולריים מהשמאל. גם אנשים המזוהים עמוק עם הימין יאמרו שהם בעד שוויון ונגד דיכוי. אך ברגע שמופעלת הפחדה שיטתית מפני האחר, הם מוכנים לשלול ממנו שוויון ולהחריג אותו בלי לחוש בסתירה. ושיח ה־Woke תורם לעתים להעמקת הדינמיקה הזו"
4 צפייה בגלריה
הריסות בעזה, דצמבר 2025. "השבר הגיע כשנחסמה כניסת סיוע באופן גורף, ולא נותר הסבר מלבד פגיעה מכוונת באוכלוסייה"
(צילום: Jehad Alshrafi/AP Photo)
"בני אדם נמחקים בשם נרטיב"
מוהר אכן לא חוסך ביקורת מהמשטר הישראלי. במאי השנה פרסם ב"הארץ" מאמר שהעלה את החשש שייתכן שישראל אכן מבצעת ג'נוסייד בעזה, בניגוד לעמדתו שהביאה לסילוקו מאמנסטי. "כל עוד הוכנסה לעזה כמות סבירה של מזון וסיוע הומניטרי, ניתן היה לטעון שקיים הסבר ביטחוני, גם אם בעייתי, לפעולות ישראל", הוא מסביר כעת. "נקודת השבר הגיעה במרץ 2025, כשנחסמה כניסת סיוע באופן גורף וכבר לא נותר הסבר רציונלי חלופי מלבד פגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית כדי להשיג מטרה אחרת".
ועדיין, דווקא מנקודת מבט שמאלית מוצהרת ומחויבת לזכויות אדם, הוא מתעקש ששיח ה־Woke ופוליטיקת הזהויות דחקו הצדה הומניזם אוניברסלי והחליפו אותו בחשיבה בינארית של מדכאים ומדוכאים, שבה זהות קודמת לאנושיות. מקרה המבחן החריף ביותר בספרו הוא היחס לישראל אחרי 7 באוקטובר. מוהר מראה כיצד השיח הפרוגרסיבי במערב מתקשה להכיר בישראלים גם כקורבנות, מטשטש את ההבחנה בין מדינה לאזרחים, ומגלה סלחנות כלפי אלימות שמגיעה מהצד המדוכא.
הוא ממחיש זאת דרך העימותים שחווה באמנסטי. "במסגרת המחנה הפרו־אנושי פרסמנו שני ניירות עמדה על דה־הומניזציה", אומר מוהר. "האחד עסק בדה־הומניזציה כלפי פלסטינים בתוך ישראל, השני נגע לדה־הומניזציה של ישראלים ויהודים בחלקים מהמחאה הפרו־פלסטינית במערב. הדגשנו במפורש שאנחנו לא עושים דה־לגיטימציה למחאה האנטי־ישראלית כולה והבהרנו שמדובר במחאה לגיטימית ולעתים אף חשובה. אבל כשתולשים פוסטרים של חטופים או כשנשמעות במחאות קריאות כמו 'להפגיז את תל אביב’ או 'by all means necessary', אחרי 7 באוקטובר אנחנו יודעים בדיוק מה פירוש all means". במקומות הללו, הוא אומר, "ישראלים מוצגים כלא בני אדם, כשלוחה של מערך דיכוי, ולכן מותר לחסל אותם, אזרחים וילדים כאחד. אפילו פלסטינים אזרחי ישראל נמחקים בתוך ההכללה הזו. יש תיעוד של קריאות לשרוף את תל אביב, ותל אביב כוללת גם את יפו.
"אלו אינן סטיות שוליות, אלא תוצר של תפיסה זהותנית שמוחקת בני אדם בשם נרטיב — וזה כשל הומניסטי עמוק, משום שהוא מונע כל אפשרות לאמפתיה הדדית. זה מקבע את הסכסוך במונחים מוסריים מוחלטים שאינם מאפשרים תיקון או שינוי".
לטענת מוהר, את נייר העמדה של המחנה הפרו־אנושי דרשו גורמים בתוך אמנסטי לגנוז. "אמרו לנו שזה מדרון חלקלק, שברגע שאתה מבקר מחאה אתה עושה לה דה־לגיטימציה, ושאנחנו אף פעם לא מבקרים מחאות. זה לא נכון — וגם אם זה היה נכון, זה לא חכם".
קו השבר הבא הגיע סביב אירוע שתכננה אמנסטי ישראל, ואליו הוזמן אחמד פואד אל חטיב, פעיל אמריקאי ממוצא עזתי, מבקר חריף של ישראל וגם של חמאס. "הרבה פעילים פרו־פלסטינים לא סובלים אותו", אומר מוהר, "לא רק כי הוא מבקר את חמאס, אלא גם כי הוא מבקר גם את המחאה הפרו־פלסטינית על כך שהיא מהללת את הארגון ומתעלמת מהאחריות שלו לזוועות בעזה". בתוך אמנסטי דרשו לבטל את השתתפותו, בטענה שהוא מסית נגד פעילים פרו־פלסטינים. "ביקשנו ראיות", אומר מוהר, "ושלחו לנו ציוצים שלו עם ביקורת מנומקת. זאת לא היתה הסתה.
"האבסורד היה מוחלט, מצד אחד אומרים שקריאות כמו 'להפגיז את תל אביב' אינן הסתה, ומצד שני טוענים שמי שמבקר מחאה בגלל עיוורון מוסרי שלה הוא מסית. זה אותו נרטיב שצובע הכל, שיח 'ווקי' של מדכאים מול מדוכאים, ובעיקר פחד עמוק להסתכסך עם קהל היעד. זה הקהל שאמנסטי רואה בו את עתידה, זה שאותו צריך לגייס, וכתוצאה מזה השיח הופך אולטרה־פרוגרסיבי. משיח זכויות אדם אוניברסלי הוא הופך לניהול מתמיד של רפיוטיישן. כל ניסיון להזכיר גם קורבנות ישראלים, או להצביע על חוסר איזון מתוך עמדה אוניברסלית, נענה מיד בטענה ש'זה לא הזמן', ושהדבר היחיד שחשוב עכשיו הוא הקורבנות הפלסטינים".
כי רוב הקורבנות הם פלסטינים. העולם הבין את זה ורואה את המספרים.
"ברור שזה העיקר, אבל ברגע שאתה מוותר על האוניברסליות, היכולת שלך להגיע לקהלים רחבים ולהשפיע פשוט קורסת. אין לך סיכוי להרחיב השפעה".
4 צפייה בגלריה
קלאמאר. "הדו"ח מראה שישראל ביצעה מעשים אסורים לפי האמנה למניעת רצח עם"
(צילום: Christophe Ena/AP Photo)
4 צפייה בגלריה
הפגנה פרו־פלסטינית בברצלונה, אוקטובר 2025. "ישראלים מוצגים כלא בני אדם, כשלוחה של מערך דיכוי, ולכן מותר לחסל אותם, אזרחים וילדים כאחד"
(צילום: Joan Mateu Parra/AP Photo)
"תהליך הרסני שמצמצם את השמאל"
מוהר (50) גדל בחולון במשפחה ממעמד בינוני־נמוך. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית, חוויה שהוא מתאר כנקודת פתיחה להתפכחות פוליטית ומוסרית. "שם נפקחו לי בפעם הראשונה העיניים לגבי הכיבוש ועוולות מהסוג הזה", הוא אומר. "החינוך הכי בסיסי שקיבלתי בבית לא היה פוליטי אלא אנושי, כיבוד בני אדם. ואז, כחייל באחד המחסומים, קצין העיר לי שעליי לדבר אל פלסטינים באדנות כדי ש'יבינו מי בעל הבית'. זה היה רגע קטן, אבל שם הבנתי שיש אנשים שמצופה ממך להתייחס אליהם כמו אל פחות מבני אדם".
לאחר הצבא פנה ללימודי קולנוע והחל לעסוק בעיתונות, ועם הזמן עבר לעשייה חברתית ישירה. הוא החל את דרכו כעוזר דובר בקרן החדשה לישראל, ומשם התגלגל לשורת תפקידי מפתח בארגוני חברה אזרחית וזכויות אדם. לפני שהפך לסמנכ"ל באמנסטי שימש מנהל מחלקת התקשורת בקול רבני לזכויות אדם. במקביל לפעילות הציבורית השלים דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, המתמקד בחקר החברה האזרחית.
הביקורת שלו על הפרוגרסיביות לא נולדה בעקבות 7 באוקטובר, ואת הספר כתב עוד לפני המלחמה והוא התקבל להוצאה לאור בסדרת קו אדום של הקיבוץ המאוחד. "אחרי 7 באוקטובר העורך אמר שאין אפשרות לא להתייחס לזה, והוא צדק", אומר מוהר. "הספקות היו קיימים קודם, אך האירועים חידדו והעמיקו אותם. זה לא היה רגע מכונן אחד, אלא סדרה של שברים".
לדברי מוהר, "עוד קודם הקוד של מדכאים ומדוכאים שלט בשיח והכתיב את אופן ההסתכלות על המציאות, אבל זה היה פחות בוטה והיה אפשר איכשהו להכיל את זה. לפני 7 באוקטובר ישראלים לא נתפסו כמדכאים בצורה כל כך רדיקלית". לטענתו, הפוליטיקה הפרוגרסיבית הלכה והתרחקה מתפיסה חברתית רחבה והפכה לפרויקט כמעט אובססיבי של חשד. "לא פעם זה גלש למקומות מופרכים, שבהם כל אמירה נבחנת קודם כל כחשודה — והבעיה היתה שהחשד הזה הופנה בעיקר פנימה".
כלומר?
"לא חיפשו את הגזענות אצל בן גביר או נתניהו, אלא דווקא אצל האנשים הקרובים ביותר אידאולוגית. פתאום יאיר גולן, זהבה גלאון או דמויות מהשמאל הציוני הוצגו כפשיסטים סמויים. התוצאה היתה תהליך הרסני: השמאל הלך והצטמצם בתוך עצמו. במקום להרחיב מחנה ולהשפיע, הוא פיתח תחרות פנימית של 'מי יזהה ראשון את הפשיזם הסמוי' דווקא אצל שותפיו הטבעיים. זו היתה מחלה, כי היא לא חיזקה את השמאל אלא אכלה אותו מבפנים".
מוהר מביא דוגמה לאופן שבו מנגנון החשד וההוקעה פועל: "לאחרונה, במסגרת המחנה הפרו־אנושי, פרסמנו סדרת פוסטים ששאלה באופן אירוני: איפה הגנדי הפלסטיני. זה היה טייק ציני, ביקורתי, על אמירה רווחת בישראל, שלפיה כביכול אין הנהגה פלסטינית לא אלימה. אנחנו הצגנו שורה ארוכה של מנהיגים פלסטינים שהובילו מאבקים בלתי אלימים ומה עלה בגורלם — מעצרים, גירושים ולעתים חיסולים. ובכל זאת הותקפנו ברשת בטענה שעצם השימוש בניסוח מחזק היגיון גזעני. עצם זה שהעזתי למסגר את השאלה כך הוצג כהוכחה לאשמה. זה גלש לניסיון שיימינג ולהוקעה, כאילו אני חלק מהבעיה. בעיניי זה בדיוק המנגנון: לא נבחן התוכן, לא ההקשר, אלא עצם החריגה מהשיח התקני".
גולן. "פתאום הוא ואנשי שמאל ציוני הוצגו כפשיסטים סמויים"(צילום: אלכס קולומויסקי)
סטרוק. "הימין אימץ את שפת הווק כי היא יעילה פוליטית ושובת לב"(צילום: יואב דודקביץ)
"הימין מאמץ את השפה של זכויות אדם לצרכיו"
"הפרוגרסיביות במתכונתה הנוכחית אינה יודעת לבנות בריתות פוליטיות ואינה מציעה חזון קונקרטי לחיי היומיום של רוב האזרחים, ולכן היא נותרת אליטיסטית ומצומצמת", אומר מוהר.
בספרך אתה טוען יותר מזה. אתה אומר שהפופוליזם של הימין חי מתרבות הווק, מנפח אותה לאיום קיומי ומשתמש בה כדלק פוליטי. איך זה בא לידי ביטוי בישראל?
"תרבות הווק עצמה אף פעם לא היתה כוח גדול אלקטורלית, אבל היא שימשה מעבדה יעילה מאוד לפיתוח ולהפצה של רעיונות פרוגרסיביים שהפכו למיינסטרים תרבותי, מ־MeToo ו־Diversity עד שיח ההגמוניה שהושאל מהניאו־מרקסיזם. בישראל זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בשיח על הגמוניה כמו זה שמקדם אבישי בן חיים. ודווקא הפער בין השפעה תרבותית רחבה לכוח אלקטורלי מוגבל הוא מה שמאפשר לפופוליסטים לנפח את הווק לאיום כולל ולבנות עליו כוח פוליטי".
בהקשר הזה מצביע מוהר על אימוץ מודע של השפה של זכויות אדם בידי הימין דווקא. מארגון בצלמו בראשות שי גליק שנאבק בארגונים ליברליים, עד הארגון לזכויות אדם ביהודה ושומרון שיזמה בעבר אורית סטרוק, שפעל לקידום זכויות מתנחלים בלבד תוך שימוש כמעט זהה בלקסיקון השיח ההומניסטי. "הימין אימץ את שפת הווק לא מתוך הזדהות אידאולוגית, אלא משום שהיא יעילה פוליטית. אלה רעיונות שתופסים את הלב ואת הבטן".
כלומר?
"ערכי הליבה הפרוגרסיביים כמו התנגדות לדיכוי, שוויון וכבוד אנושי הרבה יותר פופולריים מהפרוגרסיביות עצמה, ובוודאי מהשמאל. גם אנשים המזוהים עמוק עם הימין יאמרו מיד שהם בעד שוויון ונגד דיכוי. אך ברגע שמופעלת הפחדה שיטתית מפני האחר, הם מוכנים לשלול ממנו שוויון ולהחריג אותו, בלי לחוש סתירה עם העקרונות שלהם. והשיח הווקי תורם לעתים להעמקת הדינמיקה הזו".
איך?
"כשהשמאל מתייחס לגזענות לא כאל בעיה חברתית שצריך להתמודד איתה, אלא כאל כתם מוסרי שמוציא אדם מחוץ לגבולות הלגיטימיות, הוא עובר לביוש ולהדרה. ובשילוב עם לוגיקת הרשתות החברתיות, נוצר שיח שמקצין עמדות, משתק דיון, ומוסר לפופוליזם את הכלי היעיל ביותר שלו: פחד עטוף בשפה ערכית".
ובהקשר הזה, איזה שינוי אתה מנסה לעשות במחנה הפרו־אנושי שהקמת?
"המחנה קם ישירות מתוך השבר של 7 באוקטובר. הרגשנו שהשיח הפך רעיל, שמצד אחד יש מחנה פרו־ישראלי מאוד מאורגן ומגובש, אבל ברובו אטום לפלסטינים, ומצד אחר יש מחנה פרו־פלסטיני מאורגן ומגובש שלעתים קרובות אטום לישראלים. הקולות שמצליחים לראות את שני הצדדים קיימים, אך הם פזורים ומבודדים, ללא מסגרת משותפת. אין אפילו קבוצת תמיכה לאנשים שמחזיקים אמפתיה לשני הצדדים. הם חוטפים משני הכיוונים וזה מקום מאוד בודד להיות בו.
"המחנה הפרו־אנושי נועד לשמש בית פוליטי ומוסרי לאנשים האלה. מסגרת ציבורית לקולות המבקשים לקדם אמפתיה וזכויות אדם כלפי ישראלים ופלסטינים כאחד, ולפעול נגד דה־הומניזציה משני הצדדים. לא כהתכחשות לעוולות ולא כטשטוש של האחריות, אלא כהכרה בכך שאפשר וצריך להחזיק מורכבות. הרעיון הוא לתת תוקף לעמדה שלא נאלצת לבחור צד אחד ולהכחיש את הצד האחר".
