"הללויה שרתי לאוויר, הללויה האוויר ענה. העולם הפוך, סוף סוף ברור, חבלי משיח עוטפים אותו כמו מתנה". זו לא שורה משיר פופ אמוני של חנן בן ארי או ישי ריבו, אלא השורה שפותחת את האלבום החדש של יוצר האינדי עיליי אשדות, המפיק שיש לו חלק משמעותי בהצלחה של נונו (ועבד גם עם יהודית רביץ ורונה קינן). לשיר קוראים "הסתר פנים", ואשדות מצטט בו בין השאר גם את הפתגם הברסלבי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", בדיוק כמו אייל גולן ב"מי שמאמין".
אשדות לא לבד בסצנת האינדי. רותם בר אור, הסולן של theAngelcy, הוציא במרץ אלבום סולו ראשון, שבו הוא שר "אנא ה', פקח את עיניי" ומתאר את העת הנוכחית בחברה הישראלית כ"ימי תפילה, והמלאכים נעים בכנופיות". באלבום החדש של נועם ענבר מהבילויים, צמד שהתאפיין בשירי מחאה חריפים, הוא שר ב"השה", פואמה של וויליאם בלייק, "אלוהים ברא אותך! הוא יברכך!". וגון בן ארי, עיתונאי לשעבר, סופר ותסריטאי ("יקומות") שהגיע למוזיקה אחרי שלמד קבלה והתקרב אל עולמות השמאניזם, שר באלבומו הטרי "היה חייב סטוץ אלילות, להתחייב לאלוהים".
המיינסטרים של המוזיקה הישראלית ספוג שירה אמונית כבר שנים. להיטים אחרונים כגון "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, "כל עכבה לטובה" של בן צור ו"טאטע תטהר" של אלייצור (הכותב והמבצע המקורי של "תמיד אוהב אותי") פונים לנוכחות אלוהית ככלי לטיהור ותיקון, אישי וחברתי. אבל בעולם האינדי, התל־אביבי, השמאלני, זה פחות מובן מאליו. כשגון בן ארי שר "התחלתי לאהוב את אלוהים" (ב"השבר הסורי־אפריקאי"), זה לא מובן מאליו. אבל בעוד יוצרי הפופ שרים אמונה מתוך אורח חיים דתי או מסורתי, אמני האינדי מציגים חיים אמוניים אחרים, כאלה ששואבים מהיהדות רעיונות רוחניים שמשתלבים ביומיום חילוני, כזה שיש בו מילים גסות, סקס וחומרים משני תודעה ("אני על סמים קשים, בונה בית מקדש שלישי", שר בן ארי). הם עסוקים במתח שבין האלוהות הטהורה לאנושיות הפגומה, וחיים עם המתח הזה, הוא חלק מהזהות שלהם. למעשה, האלוהות שלהם אינה רק יהודית; הם נוגעים באללה, בנצרות, בשטן (בהתאמה: "השבר הסורי־אפריקאי" של בן ארי, שבו הוא שר "אללה מול יה, בוא נודה אם עושים זום אאוט, כה שומרים עליי"; "השה" של ענבר; "Devil's Work No More" של בר אור).
לצד הריקליימינג החילוני של האמונה, גל היצירות הזה מעלה את השאלות אם אין כאן יותר מכל אובדן דרך, ואם אלוהים הוא המכנה המשותף האחרון שעוד יכול להיות בישראל
שלושת האלבומים האלה בעצם מציגים את האמונה ככלי רוחני לגיטימי בעולם התוכן החילוני, ודאי אחרי 7 באוקטובר. במשך עשרות שנים וביתר שאת על רקע הפילוג בחברה הישראלית בשנים האחרונות, היהדות נהפכה לנכס ששייך רק לדתיים וחרדים, ואופן ההתנהלות של הפוליטיקאים שמייצגים אותם הרחיק ממנה את החילונים עוד יותר (ראו הוויכוח על תפילות במרחב הציבורי). גם במוזיקה, האמונה הושרה בידי מאמינים מסוג מסוים מאוד, מפי יוצרים דתיים ושומרי מסורת או כאלה שהתקרבו לדת והתרחקו מהעולם החילוני כגון שולי רנד ואביתר בנאי. הם ממש שרו את ההתרחקות הזאת — "קולות מהעבר לוחשים לי לעצור, אבל אני מוסיף בחושך לחתור" של רנד למשל. גם כשחנן בן ארי כתב על יחסיו עם בנאי בשיר "אביתר" הוא התייחס למתח הזה: "אני מקנא שמה שלא ילבש או ישיר, תמיד יהיה משלהם, אני תמיד אהיה זר, והוא מקנא בי על אותו הדבר בדיוק". התרגלנו לחלוקה של "משלהם" ו"משלנו", כאילו אין מקום לאמונה בתוך הזהות החילונית.
יוצרי הגל הנוכחי מראים שיש. גם בראיונות הם מדברים על זה. אשדות אמר ל"כלכליסט" שניסה "להבין את הדת, המסורת, הדבר הזה של להיות יהודי". כשבר אור נשאל בידי כתב "ישראל היום" אם הוא מגדיר עצמו דתי, הוא השיב: "הכל בדרכי. לפעמים אני אומר 'שמע ישראל' בבוקר ולפעמים לא. אני לא עובד בשבת, מסרב להצעות עבודה, שומר על שבת ומנוחה בה. בדרכי. הנה, בשבת האחרונה נסעתי לחבר בזכרון וישבתי איתו לדבר. אני כל הזמן בדיאלוג עם זה, הלוך ושוב". גון בן ארי תיאר את המסע הרוחני שלו בפודקאסט של דניאל דושי כתהליך שבו "אני מנסה להאמין בהרבה דברים כדי לבסס מתוכם תפיסת עולם שלא מתרכזת בנרטיב אחד, כי אני קולט שנרטיב אחד זה שקרי". או במילים אחרות, יש כאן יוצרים שנמצאים בדיאלוג מתמיד עם היהדות, עם הקונספט של אלוהות, עם מקומם מול כל זה, וכיוון שזה מעסיק אותם בחייהם, הם גם כותבים על זה.
והם גם מחברים את זה לנקודת מבט שמתנגדת למלחמה, כלומר כזאת שאוטומטית תוגדר "שמאלנית". "אין בעולם הר שאיננו קדוש, ואין בעולם נהר שאיננו קדוש... כי לך תגיד למישהו שאלוהים אותו פחות אוהב", שר בר אור ב"אין בעולם". וענבר מתפלל בעברית ובערבית ב"Refugee Song": "בנינו כבר כורעים אל מול החרב (...) אבינו! האם שומע? מתי נחזה כבר ביום חדש?". ובן ארי, בשיר "תהיה כוכב", מעין מכתב מאב לילדו, מסיים ב"לפחות כולם רוצים שלום בך, רוצים שלום בך, רוצים שלום".
לצד המהלך המבורך של ריקליימינג חילוני של האמונה, גל היצירות הזה גם מעורר תהיות מטרידות. האם אין בפנייה לאלוהים חיפוש שמעיד יותר מכל על אובדן דרך? האם השמאל מיואש כל כך שהוא מאמין שרק גאולה אלוהית תביא שלום? האם אלוהים הוא המכנה המשותף האחרון שעוד יכול להיות בישראל, ולכן גם הלא־דתיים פונים אליו? והאם זה לא אומר שבסוף, המשיחיסטים מנצחים?
