"בלילות מלאכים מספרים לו / אליפלט אמיץ כנחשון / הוא עדיין פוחד כמו ילד / ועדיין קשה לו לישון". בשירה החדש "אליפלט 2.0" חוזרת איה כורם לאחד מהחיילים האייקוניים ביותר בקאנון שירי הזיכרון הישראלי ומעניקה לו סיפור המשך. בשיר המקורי שכתב נתן אלתרמן אליפלט מתואר כילד תמים המגויס למלחמה ומסכן את חייו כדי להציל את חבריו. השיר ההוא מסתיים כנראה במותו, אבל בשיר החדש כורם מחליטה שאליפלט רק נפצע, וכעת הוא מתמודד עם החיים שאחרי הפציעה ובעיקר עם הפוסט־טראומה.
הבחירה ללכת דווקא ל"אליפלט" כדי לדבר על הלומי קרב אינה מקרית. את השיר המקורי כתב אלתרמן ללהקות הצבאיות כעשור לאחר מלחמת העצמאות – תקופה שבה העם כולו היה מגויס וחדור מוטיבציה. ובכל זאת זה שיר אמביוולנטי שנתון לפרשנויות סותרות. כפי שהסבירה כורם בסרטון שהעלתה לפייסבוק בתחילת החודש, "הרבה אנשים במהלך השנים שאלו את עצמם אם השיר הזה הוא שיר הלל לגבורה בקרב או שהוא נועד להראות את הטירוף ואת חוסר התוחלת של מלחמה. אני קוראת בו את שניהם".
אליפלט של אלתרמן הוא אחד השירים המכוננים בעיצוב דמותו של החייל הישראלי כילד – זו תפיסה רווחת מאוד כיום, אבל אז היא נחשבה חתרנית, ואפילו מסוכנת, כי היא פוגעת בדימוי של החייל כגיבור עשוי ללא חת. אליפלט רחוק שנות אור מדמות יפה הבלורית והתואר: הוא מבולבל ומוזר, ילד חסר מזל, שמתעמרים בו בלי שיתנגד – "אין לו אופי אפילו במיל". אבל כשאליפלט הופך מילד לחייל, התמימות שלו הופכת לנכס: בשעת מצוקה בשדה הקרב, כשמלאי התחמושת אוזל, אליפלט לוקח על עצמו לדאוג לתחמושת נוספת: "וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש". וההקרבה הזאת מביאה אותו (כנראה) למותו.
גם ב"אליפלט 2.0" ההקרבה של אליפלט מחסלת את חייו, אבל לא מילולית: הפחד ממאורעות הקרב נשאר איתו, הזיכרונות מערערים אותו, והבושה מהקשיים שהוא חווה מובילה אותו להסתיר אותם ואת עצמו מהעולם. "הוא חוזר להיראות רגיל מבחוץ, אבל לא מבפנים. וכמו כל הלום קרב, הוא לא שייך יותר למלחמה, אבל גם לא לאזרחות", הסבירה כורם בסרטון, והדגישה: "אנחנו מוקפים באליפלטים".
הזמרים הלוחמים נתנו פתחון פה למצוקה מושתקת, אך מכיוון שהם ממשיכים לעשות מילואים, הם גם גורמים לפוסט־טראומה להיתפס כדבר שאפשר לחיות איתו בשלום יחסי - ולא מערערים על נחיצות המלחמה
בשנים הרבות שחלפו בין שני האליפלטים, שירים על פוסט־טראומה הפכו לנפוצים יותר ויותר: כבר בשיר "הייתי נער" (1978) של להקת הנח"ל, שכתב דוד עתיד לאחר שנפצע במלחמת ששת הימים, מתואר חייל ששב מהמלחמה, אך לא מצליח לחזור לעצמו ("הילוכו כבד וחתומות פניו"). אבל רק בשנות התשעים העזו לשיר מפורשות על מצוקה פסיכולוגית משתקת ("הגברים בוכים בלילה" של אבנר גדסי, למשל) ולספר בגוף ראשון על ההתמודדות הנפשית ("לא יכול לעצור את זה" של יובל בנאי, למשל).
ב־15 השנה האחרונות זמרים שכותבים ושרים על פוסט־טראומה משירות קרבי הפכו לז'אנר של ממש, הרבה בזכות הלהיט "כאב של לוחמים" של עידן עמדי, שפרץ את מחסום השתיקה והבושה לצעירים כמותו ואיפשר להם לדבר על המצוקות שלהם בזמן אמת, רגע אחרי השחרור מסדיר. אבל אליה וקוץ בה. אומנם הזמרים הלוחמים נותנים פתחון פה למצוקה שהיתה מושתקת במשך שנים, אבל הם גם מקבעים שתי בעיות חמורות. ראשית, כולם גברים צעירים וחסונים שממשיכים לעשות מילואים בשירות קרבי, מה שגורם לפוסט־טראומה להיתפס כמשהו שאפשר לחיות איתו בשלום יחסי – עובדה, בשעת הצורך הם לא מהססים לחזור לתופת. ושנית, הם נמנעים מלהפנות אצבע מאשימה למערכת ומקבלים את המלחמה כאקסיומה. בשיריהם הם מתארים כמה שהמלחמה היא גיהינום, אבל לרגע לא מערערים על נחיצותה.
ב"אליפלט 2.0" כורם מערערת על המוסכמות האלה. היא מבהירה שרבים מהלומי הקרב לא רק שאינם מסוגלים לחזור לשדה הקרב, הם בכלל לא מצליחים לתפקד ביומיום, ונזקקים לעזרה רפואית – גם לגוף הפצוע, אבל בעיקר לנפש המצולקת. בכך היא ממשיכה מסורת של נשים ששרות על חיילים פצועים, מנסות לדובב אותם, להכיל את כאבם ולהנכיח אותו בעולם – מ"אדבר איתך" של חווה אלברשטיין, דרך "בוא" של ריטה ועד "כואב לך" של נונו.
כורם גם מצביעה על אחריותה של המדינה, שיודעת לערוך לחיילים האלה טקסים בחגים ולחלק להם אותות כבוד, אבל לא מבינה איך צריך להתייחס אליהם ולטפל בהם במשך כל השנה. כורם מתארת בשיר חגיגות של יום העצמאות, שבהן "הילדים מצביעים לשמיים ופניהם נשטפות נהרה / אליפלט סותם את האוזניים ומוחה הזיעה הקרה" – זהו מעגל בלתי פוסק: המדינה מחנכת ילדים לאהבת המולדת, שולחת אותם להילחם עבורה, ואז נותנת להם להתפתל לבדם בלילה מהסיוטים.
בעיצומה של המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, כשחיילי המילואים הולכים ונשחקים ומעגל הטראומה רק מתרחב – כורם לא מסתפקת בעוד תיעוד פסיבי של התופעה, ומבהירה שהמצב של הלומי הקרב אינו גזירה משמים, אלא בעיה שמונחת על כתפי החברה כולה: עלינו להכיר בסבל השקוף והיומיומי של החיילים שלנו ולטפל בהם בהתאם. אחרת לאף אחד מהם לא יישאר אופי, אפילו במיל.
