הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 ערב אחד, בקיץ 1989, אלכסנדר (אלכס) קרנר יצא להפגנה נגד המשטר. מאחר שהוא היה תושב ברלין המזרחית, לצאת להפגין נגד המשטר לא היה צעד מובן מאליו. אבל הוא היה צעיר, ורוחות מהפכה כבר נשבו, אז הוא יצא. בזמן שנעצר בידי המשטרה הספיק קרנר לראות מרחוק את אמו המבוגרת, עומדת בצד השני של הכביש, צופה בו. האם, שאהבה את החיים בגרמניה המזרחית אהבת אמת, נתקפה צער עמוק כל כך שהיא קרסה בבת אחת ושקעה בתרדמת. שמונה חודשים היא לא ידעה על הנעשה סביבה. ובשמונת החודשים האלה, סדרי העולם השתנו. הזעם הציבורי גבר, והמוחים הצליחו להפיל את המשטר. ואת חומת ברלין. בן לילה מציאות שנמשכה יותר מ־50 שנה התפוגגה, וחומה שהפרידה בין חלקי העיר כמעט 30 שנה נפלה. תושבי ברלין ואזרחי שתי הגרמניות לשעבר התחילו להתרגל למציאות אחרת, לארגן את החיים שלהם מחדש, אבל אמא של אלכס ישנה.
כשהיא התעוררה לבסוף, הרופאים הזהירו אותו שהיא לא תעמוד בהתרגשות נוספת. שהכל חייב להיות על מי מנוחות. אלכס הבין שהמציאות החדשה מסוכנת לה מדי, והחליט לעשות הכל כדי לגרום לה להאמין שדבר לא השתנה, שהחומה לא נפלה, שהמשטר לא קרס כמוה, ושהחיים בגרמניה המזרחית נמשכים כפי שהכירה אותם. הוא באמת יצא מגדרו. הוא המחיז והקליט שידורי חדשות פיקטיביים ושידר לה אותם כאילו היו שידורי הטלוויזיה, הוא חיטט בפחים כדי למצוא מוצרי מזון מתקופת החומה וכן הלאה. הוא הצליח, לזמן מה, לשמור על האשליה שלמה, ויותר מכך — הוא יצר עבור אמו מדינה שלא היתה קיימת מעולם, מדינה טובה יותר משהיתה להם.
הסיפור הזה הוא תמצית הסרט המעולה "להתראות לנין!" מ־2003, שהיה מועמד לגלובוס הזהב וזכה בשלל פרסים. אני זוכר שצפיתי בו בקולנוע והתמוגגתי. צחקתי המון, ועל הכל היה נסוך גם איזה דוק של עצבות, על החיים שחיו שם, על האמונה שאלה החיים הטובים והנכונים, ועל הכאב שכרוך בפרידה מהם, גם כשהפרידה הזאת נועדה להבטיח עתיד טוב יותר.
השבוע חשבתי על כל זה, אבל כבר לא צחקתי. הקשבתי לנאום סופר־ספרטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והרגשתי שהוא מנסה לעשות לנו "להתראות לנין!". במקום להצעיד את ישראל קדימה הוא מחזיר אותה לאחור, ומנסה לשכנע אותנו שזה טוב לנו. והאחור שהוא מחזיר אליו הוא לא השנים הטובות, של הצמיחה הכלכלית והשגשוג האישי והביטחון היחסי; הוא לא מחזיר אותנו למציאות המוכרת לנו עד לפני שנתיים־שלוש, כמו שאלכס עושה עם אמא שלו. נתניהו זורק אותנו כמעט לפרה־היסטוריה הישראלית. עוד רגע לשכת הפרסום הממשלתית תוציא תשדיר שירות שינסה לשכנע אותנו שסובארו זה אחלה אוטו, ושמק דויד טובה ממקדונלד'ס. אולי נתניהו יתחיל להקליט לנו מהדורות חדשות פיקטיביות משלו; בעצם, הוא עושה את זה כבר עכשיו.
אבל אחרי שהתגברתי על התדהמה ממה שהוא אמר וממה שהוא מנסה לעשות, נרגעתי קצת — ולא בזכות מסיבת העיתונאים שקיים למחרת בניסיון לתקן את הרושם שיצר. פשוט חשבתי על הדברים, ואני יכול להרגיע גם אתכם. נאום ספרטה היה מבהיל, אבל מנותק מהמציאות. לא נהפוך לסופר־ספרטה, וגם לא למיני־ספרטה, ולא לשום דבר דומה. למעשה, אולי עצם הניסיון של נתניהו להוביל אותנו לשם יקרב את קצה של הממשלה הזו, ואת תחילתו של השיקום הגדול שיבוא אחריה.
המשק הישראלי התחיל להיפתח לעולם לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה. והוא התחיל להיפתח בעקבות הסכמי השלום, עם מצרים וירדן וגם אוסלו. עכשיו המשק נסגר. ככה זה, שלום פותח את המשק, מלחמות סוגרות אותו
2 קודם כל דיוק היסטורי חשוב: נתניהו ותומכיו משוכנעים זה שנים שהוא שחרר את ישראל מלנין, גמל את המשק משאריות הסוציאליזם. שמענו את זה שוב ושוב - וזה לא נכון. המשק הישראלי התחיל להיפתח לעולם לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. וחשוב מאוד לזכור שהוא התחיל להיפתח בעקבות הסכמי השלום, עם מצרים ועם ירדן, וכן, גם הסכמי אוסלו. כל אלה הביאו להתפוררות של החרם הערבי. מותגים בינלאומיים גדולים התחילו להגיע לארץ. והם הגיעו הרבה לפני נתניהו, ובלי קשר אליו. הוא יודע את זה, ולכן הוא המשיך את זה בהסכמי אברהם.
ועכשיו נתניהו מנסה למכור לנו סיפור הפוך ממה שמכר לנו כל השנים. בעיני רוחו הוא מי שפתח את ישראל, ועכשיו הוא באופן מובהק סוגר אותה. לטענתו ישראל כיום עוצמתית יותר מבעבר, הראתה לעולם שהיא יכולה לתקוף בכל מקום בכל רגע, אבל מתברר שלא כולם רוצים להיות חברים של החזק. להפך. כינוס החירום של מדינות ערב השבוע בקטאר הדגים זאת. והסנקציות הכלכליות על ישראל לא מבטאות רצון של מדינות אירופה להיות חברות של החזק, אלא מביעות שאט נפש, רצון להתרחק מישראל. השלום פתח את המשק, מלחמות סוגרות אותו. זה עד כדי כך פשוט.
3 ובכל זאת, לא נהיה ספרטה.
קודם כל, בגלל הדמוגרפיה. בספרטה ההכשרה של בנים לשירות צבאי החלה בגיל 7. בישראל של 2025, כמעט חמישית מבני ה־18 בכל שנתון לא מתגייסים, כי הם חרדים. והחלק שלהם בכל מחזור גיוס רק גדל. כמה זמן הצעירים שמשרתים והוריהם ישלימו עם זה שבהם נוהגים כבני ספרטה המיועדים רק למלחמה, וברבים מאוד אחרים נוהגים כבמשרתי אל המוגנים בהיכלות?
ולא נהיה ספרטה כי אנחנו לא יכולים להיות "כלכלה עם סממנים אוטרקיים". ודאי לא בימי מלחמה, וגם לא בימי שלום. מעולם לא היינו כלכלה כזאת. חלק גדול מהתשתיות הבסיסיות של ישראל, המוביל הארצי למשל, נבנו עם כסף זר. התעשיות הביטחוניות הישראליות צמחו רק בזכות הסיוע הביטחוני האמריקאי. וזה עוד לפני שהזכרנו את הרכבת האווירית האמריקאית במלחמת יום כיפור, וגם במלחמה הנוכחית. אין לישראל שום יכולת, אבל שום יכולת, לנהל כלכלת מלחמה אוטרקית. גם אם הממשלה תקים תעשיות ומפעלים ביטחוניים חדשים, או תסבסד את הקמתם, ותנסה לייצר תחמושת כחול לבן כדי שלא נהיה תלויים בגויים ההפכפכים האלה, עדיין לא נצליח. את חומרי הגלם, מעשה שטן, אנחנו עדיין צריכים לייבא מן העולם. לישראל אין משאבי טבע משמעותיים, רק קצת גז. אין לנו מתכות, אין נפט לייצר ממנו פלסטיק, אין לנו את מה שנדרש לתעשיות הנשק. את הכל אנחנו מוכרחים לייבא, כמוצרים מוגמרים או כחומרי גלם. וזה עוד לפני שהזכרנו את הבסיס: אין לנו מספיק חיטה לאפות את הלחם שאנחנו אוכלים, ואין מספיק פרות לבשר, ובטח לא קפה ודגנים וסוכר. ומי בדיוק יהיו עשרות אלפי פועלי ייצור ומהנדסים שנדרשים כדי לייצר את כל מה שצריך? כל אלה שהממשלה משלמת להם כדי שלא ילמדו לימודי ליבה? איך כל זה בכלל אמור לקרות? ירדנו מהפסים?
לא. כלומר, לא אנחנו. נתניהו — זה כבר סיפור אחר. אבל זה לא משנה. כי עם כל כמה שהוא מעוניין לכופף את המציאות, יש איזה גבול שאחריו המציאות מסרבת להתכופף. לא נהיה סופר־ספרטה, ולא ספרטה, ולא מיני־ספרטה, כי אין למדינה שום יכולת אמיתית לחיות ככה. לנו עצמנו אין שום יכולת לחיות ככה.
4 עם שהתרגל לתוצר לנפש של כ־55 אלף דולר בשנה (לפני המלחמה) לא יהיה מוכן לקבל נסיגה משמעותית ברמת החיים שלו. גם ככה היא נשחקת עכשיו — התוצר לנפש ירד מתחילת המלחמה בערך ב־5%, וגם אם התחזיות הכי חיוביות יתגשמו, עם צמיחה של 3% השנה וכ־5% בשנה הבאה, רמת החיים שלנו לא תגיע למה שהיתה יכולה להיות בלי המלחמה. ובסדר, אנחנו עומדים בזה. כל עוד מדובר בנסיגה של אחוזים אחדים, ודאי אם היא נתפסת כזמנית, הציבור מוכן לקבל אותה. עובדה, הוא מקבל אותה: השמים של ישראל היו סגורים בפועל במשך חודשים רבים בשנתיים האחרונות, מחירי הטיסות המעטות שעוד יצאו הרקיעו שחקים, המלונאים המקומיים הפקיעו מחירים, יוקר המחיה ממשיך לטפס (חוץ ממחירי הדירות, שהתחילו לרדת), והציבור שותק. אנשים מבינים שאנחנו בתקופה של התגייסות.
אבל מכאן ועד להשלים עם ירידה דרסטית ברמת החיים הפער גדול. לפני הרבה שנים הסביר לי ליכודניק אדוק שכל עוד נתניהו גם מביא שלטון וגם מאפשר רמת חיים גבוהה — הליכודניקים לא יחליפו אותו באף מנהיג אחר. אבל אם פנינו לסנקציות, מחרם נשק והלאה, המשמעות ברורה. אפילו ליכודניקים יבינו שהם נשארו עם מנהיג שגם לא מביא ביטחון — איש לא קונה את גישת "בניכוי התקלה של 7 באוקטובר מצבנו מעולם לא היה יותר טוב" — וגם מסיג את הכלכלה לאחור. מנהיג כזה לא יכול להיבחר מחדש.
אז להתראות לנין, ושלום ספרטה. הישראלים לא יחזרו לאכול חציל בטעם כבד ולא יסעו בסוסיתא. ירידה של 10% ברמת החיים תמקם אותנו ברמת החיים של פורטוגל, רק בלי המחירים הזולים. ירידה של 20% — נהיה כמו יוון, רק בלי השקט. קצת הלאה משם ונגיע לטורקיה. זה לא משהו שהישראלים יהיו מוכנים לסבול. הסיפורים של "כולם אנטישמים" ו"זה נגזר משמים" כבר לא יתקבלו. זה לא נגזר משמים. זה מעשה ידי אדם. מעשה ידי נתניהו. אפשר לתקן את זה.
5 כן, אני עדיין חושב כך, גם בסיומה של עוד שנה איומה. היו בה רגעים של התרוממות רוח, בעיקר כשחטופים חזרו הביתה, והיו רגעי סולידריות חברתית, בעיקר סביב נפילות הטילים מאיראן. אך מלבד אלה — שנה נוראית. אנחנו לא יכולים ולא צריכים לסבול שנה נוספת כזו.
ובכל זאת, בתוך כל השכול והעצב, אני מוצא נחמה. ראשית, באנשי המעשה הרבים שאני פוגש במסגרת העבודה שלי. נשים וגברים שלא מחכים לממשלה, אלא פועלים. בני נוער שלומדים בבתי הספר של רשת אדם ואדמה, שמתחברים לארץ הזו דרך הידיים והרגליים ואולי יהיו העתיד החקלאי שלנו. הצעירים והמבוגרים שגילו שבלי מעורבות פוליטית אמיצה, תכופה, שוטפת, השלטון יעשה בנו כרצונו. היצרנים הקטנים שמצליחים לספק לנו מגוון עשיר של מוצרי מזון ומוצרים אחרים למרות הרגולציה, למרות הכוח האדיר של השחקניות הגדולות, לעתים נגד כל היגיון כלכלי. עובדי הרשויות המקומיות וגופי הרווחה שעבדו מסביב לשעון כדי לתת את השירות הטוב ביותר שהם יכולים לכל מי שנפגעו השנה, ויש רבים כאלה. ויש עוד ועוד אנשים שמעוררים בי תקווה.
ואני מוצא נחמה גם בכך שאיך שלא נסובב את זה, בערב השנה הבאה אנחנו אמורים להיות בתוך מערכת בחירות, או כבר אחריה. זו עלולה להיות מערכת בחירות אלימה מאוד, עם ניסיונות אגרסיביים של מפלגות הקואליציה לקעקע את המפלגות הערביות ואת עצם הבחירות ברשויות המקומיות הערביות — ובכלל להטות את הבחירות או לדחות אותן. הן לא יצליחו. עיניהם של ישראלים רבים מדי נמצאות על הכדור הזה. כפי שהן לא הצליחו בחקיקה המשפטית, הן לא יצליחו גם לחבל בבחירות. יש לקוות שהחטופים ישובו לפני כן, משום שזמנם אוזל. אבל בכל מקרה, ערב השנה החדשה, קו הסיום של הממשלה הרעה הזו כבר נראה לעין. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שישובו כל החטופים במהרה, ושנדע רק בשורות טובות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
