השפעות המלחמה
סכנת השתלטות
המלחמה הזאת מעצבת ועוד תעצב אותנו, כיחידים, כחברה וכמדינה, עוד עשורים קדימה. אנחנו סוגרים עכשיו את שנתה השנייה של המלחמה; בעוד השנה הראשונה התנהלה בצל ההלם והתגובות המיידיות, השנה השנייה כבר איפשרה לנו להבין איך זה נראה כשאנחנו מתרגלים. מה באמת מתעצב בנו. איך נראית המציאות שלנו כשהמלחמה מקבלת קדימות מוחלטת במשך תקופה כל כך ממושכת. עד כמה התחושות התמידיות של מועקה וחרדה מקשות על התפקוד של האזרחים ושל החברה כולה, של המשק והכלכלה, פוגעות בבריאות, בחינוך, בעבודה שלנו ובהתקדמות האישית, מכרסמות בחיים.
ואחרי השנה הזאת, ברור שגם אם לא עוצרים את המלחמה, צריך לבלום את המגמה. המלחמה מעצבת אותנו, אולי נצליח ללמוד ממנה משהו, אבל אסור לאפשר לה להשתלט עלינו. אפשר להגדיל את תקציב הביטחון, אבל מוכרחים להשאיר כסף לכל התחומים האחרים, ולשיפור איכות החיים. צריך להמשיך לפעול למען הביטחון, אבל חייבים לוודא שזה לא מעמיק את הבידוד שלנו. הכרחי לדרוש יותר שוויון בנטל השירות הצבאי, אבל אסור להפוך את השירות לתנאי לקבלת זכויות אדם ואזרח. אנחנו לא יכולים להיות מדינה שהכל בה מאורגן, מתוקצב ומנוהל רק בכפוף לשיקולי ביטחון. דווקא מתוך שיקולי ביטחון — אסור להתרכז רק בביטחון. רק משק חזק, חופשי, מגוון, ביקורתי ומחונך יכול לנהל מלחמות, לדעת איך להגיע בהן להישגים, ולדעת מתי להפסיק אותן. // שלמה טייטלבאום
הכלכלה
אסון שעטוף כניצחון
כשמסתכלים על נתוני הליבה של הכלכלה הישראלית בשנה האחרונה, רווית המלחמות, אפשר לעצור לרגע ולהתפעל. שיעור האבטלה נמוך; הגיוסים הפרטיים בהייטק זינקו ב־54% במחצית הראשונה של 2025; הבנקים וחברות הביטוח רושמים תשואות הון שלא חלמו שישיגו; חברות הענק שנסחרות בוול סטריט הפגינו חוסן; הבורסה עלתה ב־52% ב־12 החודשים האחרונים; ואפילו ההכנסות ממסים מפתיעות לטובה. העם חזק, הכלכלה איתנה ואפילו בעולם עדיין מאמינים בנו (גם אם לא אוהבים אותנו).
אבל כשמרימים את מכסה המנוע של המכונית מגלים מה מצבה האמיתי של הכלכלה הישראלית: המלחמה שאין צפי לסיומה מעמיקה את הבור התקציבי; יוקר המחיה בלתי נסבל; הגירעון תופח, וממומן באמצעות הגדלת החוב; שיעור האבטלה נמוך בממוצע, אבל בצפון, למשל, הוא זינק; ההייטק ממשיך לגייס בעיקר בסייבר ודיפנס־טק, אבל בתחומים אחרים המתחרים מתחזקים. אפשר לראות את זה בניתוק של היצוא הישראלי ממגמות הסחר העולמי — פעם הוא היה עולה יותר ויורד פחות מהמגמות העולמיות, אבל מאז 2023 זה כבר לא קורה, ומי שיכול לא קונה מאיתנו. אפילו לא נשק, תחום שבו היה לנו יתרון תחרותי מובהק.
השבוע הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו שאנחנו "צריכים להיות סופר־ספרטה במשק עם סממנים אוטרקיים". אבל ה"יחד ננצח" הכפוי הזה, המאמץ לייצר סופר־לאומיות, לא עובד על הכלכלה הפתוחה והגלובלית שנוצרה כאן ב־30 השנה האחרונות. ערב ראש השנה, ישראל מבודדת כפי שלא היתה עשרת שנים, באקדמיה, בתרבות וכעת גם בעסקים. כל ניסיון להיתלות בנתונים חלקיים שמסתירים את מצבה האמיתי, המידרדר, של הכלכלה הישראלית הוא רק זריית חול בעיניים, מהלך מסוכן וחסר תכלית, שאופייני למשטרים חשוכים. // גולן פרידנפלד
פני המדינה
לא דמוקרטית, יהודית
עם כל כישלונות השנה הזאת, חשוב לדבר על אחד המסוכנים שבהם, שקצת חומק מתחת לרדאר — הכישלון של הניסוי החברתי־משטרי להגדרת הזהות החוקתית של ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית". היו לא מעט ניסיונות לשדך בין שתי הקטגוריות. היו מי שניסו סינתזה, למשל נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, שביקש לבסס את המדינה על ערכים שמשותפים ליהדות ולדמוקרטיה: כן ל"כל אדם נברא בצלם" וצדק לגר, אלמנה ויתום, לא לגזענות ורדיפת להט"בים. כיוון אחר ביקש לקיים ישראל דמוקרטית בגבולות הקו הירוק, ויהודה של אפרטהייד בשטחים, עם סיפוח ובית מקדש.
ההפיכה המשטרית שהוכרזה בתחילת 2023 נועדה להמיר את הדמוקרטיה באוטוקרטיה, אבל סומנה בה מטרת משנה חשובה לא פחות, והיא להכניע את ניסיון החיבור, ולהשליט את היהדות על הדמוקרטיה. בשעה שיריב לוין עסוק במערכת המשפט, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבריהם מכוונים לעליונות יהודית לא רק על הערבים אלא גם על הדמוקרטיה, לא רק ביהודה אלא גם בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו מחזק אותם, כי אין הרס שלא יביא בניסיון לשרוד בשלטון. והפיכת ישראל ליהודה גזענית, אלימה ומשיחית היא ממעשי ההרס הכבדים ביותר שלו. // משה גורלי
הצרכן הישראלי
קום, התנערה
המקבילה הפיננסית לבדיחה "כמה אנשים צריך כדי להחליף נורה?" היא השאלה כמה בנקים חדשים צריך כדי שתהיה כאן סוף סוף תחרות אמיתית. השבוע הושק בנק חדש, אש (esh), דיגיטלי, שמתכנן להציע חשבון ללא עלות ומודל מרענן של חלוקת הכנסות עם הלקוחות. בנק דיגיטלי אחר, וואן זירו, עדיין נאבק להתייצב. זה לא קל, עם התשתית הרגולטורית הקיימת — ועם הפסיביות של הצרכנים הישראלים.
נקודת האור היא שבשנה האחרונה חלו שינויים חשובים: הכנסת תיקנה את תוכנית חיסכון לכל ילד ואיפשרה מעבר מהבנקים, שמשלמים ריביות זעומות, לקופות גמל שמניבות תשואות גבוהות בהרבה. בנק ישראל חייב את הבנקים להעניק הטבות של כ־3 מיליארד שקל בשנתיים. במסחר בניירות ערך ניכרת תנועה של לקוחות לבתי ההשקעות, שגובים עמלות נמוכות משמעותית, וכמחצית מתיקי המסחר החדשים נפתחו אצלם.
אבל המערכת עדיין פרוצה מדי, והצרכנים, מותשים משנתיים של מלחמה, עדיין סופגים יותר מדי. אנחנו משלמים עמלות גבוהות על העו"ש, המט"ח וכרטיסי האשראי, מקבלים ריביות מעליבות על החסכונות, ומתקשים לעבור בין בנקים. גם השנה סוכני ביטוח יתומרצו לדחוף לנו מוצרים לא מתאימים, חברות חוץ־בנקאיות ימשיכו לפנק יועצים שימכרו הכי הרבה משכנתאות, והגופים המוסדיים ימשיכו לגבות דמי ניהול מופרזים על מסלולי השקעה בסיסיים. וזה בלי לומר דבר על יוקר המחיה בכל שאר תחומי החיים, שנסגר עלינו כמו עניבת חנק, ואנחנו שותקים. השנה החדשה חייבת לחזק את הנחישות של הרגולטורים בכל התחומים האלה. אבל קודם כל, לפני הכל, היא צריכה להיות השנה שבה הצרכנים באמת מתעוררים ומתנערים. // שקד גרין ערבה
דבש הוא לא רק טוב, הוא גם סכנה ואשליה ומלכודת
אכילת תפוח בדבש בראש השנה, מתוק על מתוק, אמורה לחזק את הברכה המופנית לאלוהים, שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. הדבש הוא בחירה טבעית בארץ שהוגדרה כבר בתנ"ך זבת חלב ודבש. אדם יקר הוא מתוק מדבש, ובמסורת היהודית מורחים אותיות בדבש ונותנים לילדים ללקק אותן כדי שלימוד הקריאה יהיה מתוק. הדבש הוא סימן לטוב, לשפע, לעושר הגדול שמחכה לנו. הוא כולו אופטימיות ותקווה.
רק שהדבש לא תמיד כזה. במלכודת דבש הוא מסוכן, וגם בתנ"ך (שם הוא לא בהכרח דבש דבורים) הוא הביא לרע. שמשון הרג אריה, בגווייתו התיישבו דבורים, הוא רדה את הדבש ואז חד לפלשתים חידה על כך: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". הפלשתים איימו על אשתו של שמשון כדי לקבל את התשובה, הוא התנקם בהם, וכך נולד מהדבש מעגל אלימות שאת סופו אנחנו מכירים.
וגם היום נדמה שמנסים להמתיק לנו הכל בדבש, כמו כפית הסוכר של מרי פופינס עם התרופה המרה. לנו אין כרגע תרופה, אבל יש מנהיגים שמתעקשים שהכל סבבה, שאנחנו מנצחים, שהחיים שלנו דבש. אולי משקרים לנו, אבל אנחנו כבר לא מסוגלים לשקר לעצמנו. ולא מספיק לאחל ולייחל לשנה טובה; היהדות מעניקה לנו כוח, וראש השנה מכניס אותנו לעשרת ימי תשובה, זמן לחשבון נפש ולהתחייבויות לעשות טוב כדי שיהיה יותר טוב. לשנות את שצריך לשנות, כדי שיהיה יותר טוב. בלי שינוי, גם כל הדבש שבעולם הוא רק מלכודת. // דור סער־מן
