יגואר מהמרת על כל הקופה: המכונית החשמלית שתקבע את עתידה
יצרנית מכוניות היוקרה הבריטית חושפת את ה-01, מכונית חשמלית עם 1,030 כוחות סוס וטווח נסיעה של יותר מ-700 ק"מ, שאמורה להתחרות בבנטלי וברולס רויס; אלא שמדובר בהימור מסוכן: יגואר נטשה את מנועי הבנזין ואת הזהות העיצובית שבנתה במשך עשרות שנים, עוררה סערה עם קמפיין מיתוג שנוי במחלוקת, וכעת מנסה לכבוש שוק יוקרה שמתחריה כבר הבינו שאינו ממהר לעבור לחשמל
יגואר הבריטית הציגה אתמול (יום ד') את דגם ה-01. מכונית חשמלית חדשה ולמעשה הראשונה שהמותג מציג זה שנים. יגואר 01 היא מכונית של להיות או לחדול עבור היצרנית, ויש סיכוי לא מבוטל שהתוצאה הסופית תהיה "לחדול".
לפי יגואר, מדובר במכונית מנהלים חשמלית חדשה של המותג. זו כבר לא המכונית הבריטית היוקרתית שממוצבת מתחת לבנטלי, עכשיו מדובר במתחרה של בנטלי. זה ניכר גם בעיצוב. מבחינת הנתונים הטכניים, ה-01 מצוידת במנוע קדמי המפיק 350 כוחות סוס וצמד מנועים אחוריים. המנועים האלה מייצרים 1,030 כוחות סוס שמעיפים את היגואר ל-100 קמ"ש תוך 3.2 שניות ועד כמעט 250 קמ"ש. קיבולת הסוללה היא 120 קוט"ש, קיבולת נאה מאוד שמאפשרת לנסוע בתאוריה מעל 700 קילומטרים.
אך למען האמת, המפרט של היגואר החשמלית פחות חשוב. מה שחשוב הוא הציפיה הממושכת והעובדה שיגואר כבר הצליחה להרוג את ה-01 עוד לפני שהיא הוצגה. מכיוון שבשלהי 2024 עלה לרשת אחד הקמפיינים המביכים ביותר בתולדות ענף הרכב, קמפיין שחגג את הגעתה המיועדת של היגואר החשמלית הראשונה, וזכה בין היתר לכינוי "קמפיין הטלטאביז" שהציג את ה-01 כסוג של מכונית WOKE. אצל יצרן סיני זה אולי היה עובר, לא אצל יגואר.
כדי להבין את החשיבות ההיסטורית יש להבין: בניגוד ליצרני רכב, יגואר היא מכונית שכל מוצר שלה מחויב ל-DNA היסטורי: גם מרצדס בנץ ואפילו פרארי אינן נושאות על כתפיהן את המטען ההיסטורי והמחויבות של יגואר, מכיוון שמדובר במותג שרואה עצמו כיותר קרוב תפיסתית לבנטלי ורולס רויס. ואגב, יגואר היא חברה למודת כשלונות, זו לא הנפילה הראשונה שלה.
יגואר הוקמה ב 1922 על ידי וויליאם ליונס. בדומה ליצרני רכב רבים בבריטניה גם היא החלה עם מכונית ספורט קטנה ועממית, אבל מהר מאוד הגיעה מלחמת העולם השניה ששלחה את יגואר לייצור של רכיבים תעופתיים. עד כאן יגואר לא היתה יצרנית מיוחדת או יוצאת דופן, אך אחרי מלחמת העולם השניה הגיע תור הזהב של יצרני הרכב הבריטים ויגואר בראשם: החברה קיבלה החלטה נבונה להתמקד בשווקי הייצוא, כלומר השוק האמריקאי והציגה את ה 120 XK, מכונית ספורטיבית ראשונה שהוצגה ב 1948. העובדה שיגואר הציגה מכונית ספורט יוקרתית במדינה שעדיין חיה על תלושי מזון הרימה לא מעט גבות, אך יגואר צדקה, המחסור במתכות גרם ליגואר לייצר מאלומיניום. בעלי המקצוע הגיעו בין היתר מעולמות התעופה וה-120 XK הפכה לאגדה.
אך לא האגדה המשמעותית ביותר. תואר זה שייך ליגואר E TYPE שהושקה ב-1961. ה E TYPE היתה המכונית הראשונה של יגואר שבאמת הגדירה את זהותו של המותג: מכונית ספורטיבית. יוקרתית. כזו שמוצבה מתחת לפרארי אבל יכולה להימכר למי שמוכן להוציא כסף של פרארי ולקבל חוויה שונה. מכונית שהיא בריטית במהותה, מבחינת התנהגות הכביש, הרעש, התחושה, השימוש בעור ועץ. לצד הדגמים הספורטיביים יגואר גם הקפידה לייצר מכוניות מנהלים שפנו לאותם קהלים: מי שלא יקנה רכב איטלקי או גרמני, בגלל הייחוד.
עקרונית, התפתחותה של יגואר נשמעת אידיאלית, אבל היא לא. תעשיית הרכב הבריטית של שנות ה 70 הלכה והתפרקה: מיזוגים, וועדים חזקים, בעיות איכות. יגואר לא היתה יוצאת דופן: באחד הצעדים הגרועים בתולדותיה, יגואר מוזגה לתוך BMC הבריטית, החברה האם של ליילנד, מינימוריס. קבוצה אדירה של יצרני רכב בריטים שכולם נקלעו לקשיים והממשל החליט עבורם על מיזוג לתוך תאגיד שאיחד את כל תחלואי תעשיית הרכב הבריטית במקום אחד. שלא במפתיע יגואר של עידן בריטיש ליילנד היתה חברה נגועה בבעיות איכות. לאחר מכן יגואר החליפה עוד כמה ידיים, עד שבשנת 2008 היא נרכשה ביחד עם לנד רובר על ידי טאטא ההודית במהלך שעד היום נחשב לניכוס התרבותי המוצלח ביותר בתולדות היצרנית. היצרנית שקמה בקולוניה הבריטית לשעבר רכשה את סמל האימפריה. בהערכת אגב: רולס רויס ובנטלי, שני יצרני רכב בריטים אחרים, שייכים ליצרני רכב גרמנים כיום. מיני גם.
כל התהפוכות האלה לא הצליחו לערער אמונה אחת בסיסית של לא מעט לקוחות ברחבי העולם: יגואר היא יצרנית שמייצרת מכוניות איכותיות, בריטיות ויחודיות במהותן, בגלל העיצוב. בגלל צליל המנוע. בגלל העור והעץ. ואז הגיעה ה-01, מכונית שקשה שלא לשים לב שיש קווי דימיון בינה ובין הסייברטראק של טסלה. וזה עשוי להיות מביך. על רעש מנוע אין מה לדבר. יגואר מדגישה שהדגם החדש יקר, היא לא מתביישת בכך, כי ה-01 היא מתחרה לגיטימית לרולס רויס, לפחות מבחינת היצרנית.
כאן יגואר עשויה למצוא עצמה בסוג של בעיה: לרולס רויס יש לקוחות משלה. יש לה גם רכב חשמלי אבל יש לה גם מכוניות בנזין. יגואר נעדרה זה זמן רב מהשוק ולעת עתה ספק אם יכול להיות לה מקום בשוק היוקרה שאליו היא מכוונת. בין היתר לא רק בגלל העובדה שהיצרנית נעדרה שנים מהשוק, אלא בגלל שמותג כמו יגואר הוא מותג שבלי היסטוריה "חיה" אין לו עתיד. יגואר מדברת זמן רב על עתידה החשמלי, על העובדה שהיא תהפוך למותג רכב חשמלי בלבד. מותגים אחרים, כמו רולס רויס ובנטלי, גם דיברו על עתיד חשמלי. ואז הם הבינו שזו לא תוכנית ריאלית, הלקוחות לא מוכנים עדיין. להם יש חלופות – וכאלה שמתכתבות עם עברן של היצרניות, כלומר מכוניות קופה למשל.
ליגואר יש דגם בודד, חשמלי, שאין לו זיקה באמת משמעותית לדגמי העבר של החברה, כלומר קשה למצוא קווי דימיון בין ה 01 ובין ה-E TYPE המיתולוגית. האם מהלכי המיתוג מחדש של יגואר יצליחו היכן שיגואר עצמה נכשלה? זוהי משימה אדירה ליצרנית. אם היא תצליח יהיה לה להיט ביד. אם לא, תהיה לה ביד פשיטת רגל.
