מזונות ילדים – סבלם של ההורים וחקיקה עדכנית אין
העדר חקיקה עדכנית בתחום מזונות הילדים מזה שנים, מוביל לאי אחידות בפסיקת המזונות ולעוולות רבות שגורמות סבל לאזרחי ישראל
אב אחד, מגדל את ילדיו בהורות משותפת. הם גדלים אצלו בשבוע אחד שלושה ימים ובשבוע השני ארבעה ימים. הוא אוסף אותם מהמסגרות, מכין להם ארוחות, מסיע אותם לחוגים, הולך איתם לרופא וקונה להם בגדים נעלים ואת כל הנדרש להם. בכל זאת, הוא משלם לידי אימם דמי מזונות מלאים. אב שני, באותה סיטואציה, שמשתכר שכר דומה, לא משלם מאומה לידי האם.
זה הגיוני? זה צודק או ראוי? התשובה תלויה בשופט/ת היושב בדין.
וכיצד מכריעים בית המשפט או בית הדין?
במשך שנים, על פי דין, דמי המזונות היו מושתים על האב.
בפסק דין פורץ דרך מיולי 2017 – בע"מ 919/15, קבע ביהמ"ש העליון, כי כשמדובר בילדים בגילאים 6-15 שנמצאים במשמורת משותפת, מזונות הילדים יושתו על שני ההורים, בהתחשב בהכנסותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות. אם ההורים שקולים מבחינה כלכלית, אפשרי גם שכל הורה יישא במזונותיו.
השופט פוגלמן קרא למחוקק בפסק דין חשוב זה, לקבוע הסדר חקיקתי שיסדיר סוגיה מורכבת זו על כל היבטיה באופן מקיף ומפורט.
אך המחוקק התעלם מפניית בית המשפט העליון, כפי שהוא התעלם מהמלצות ועדת שיפמן ומקריאות רבות אחרות במהלך השנים, לשנות את החקיקה העוסקת במזונות ילדים ולהתאימה לעידן החדש.
וכשהמחוקק מתעלם, השופטים פוסקים.
אין אחידות בפסיקה. הפסיקה אמורה להתבסס על החוק, אך בהעדר חקיקה עדכנית, המתאימה לימינו ולפסיקת ביהמ"ש העליון בבע"מ 919/15, בתי המשפט נוטים לפרש את בע"מ 919/15 כל אחד לפי תפיסת עולמו. גם בתי הדין מפרשים את החוק לפי הדין האישי ותפיסת עולמם והכאוס בנושא שנוגע למאות אלפי אנשים במדינת ישראל, שולט.
גם בבתי המשפט לענייני משפחה, האב אמור לשאת בכל דמי המזונות החלים על הילדים עד גיל שש. הוא אמור להעביר כספים אל האם, גם אם מתקיימת הורות משותפת על הילדים וגם אם שכר ההורים שווה. בתי המשפט המחוזיים ריככו את הבעיה הגלויה לעין ופסקו, כי למרות שמדובר בילדים מתחת לגיל שש שנים, יש להתחשב גם בזמני השהות שלהם עם ההורים ובשכרם. אבל הדבר נתון כמובן לשיקול דעת שיפוטי רחב, בשל החקיקה הבלתי מעודכנת.
לאור זאת, אנחנו רואות פסיקות מגוונות ושונות זו מזו. לשם הדוגמה: שופטים מסויימים מתחשבים בסיוע שמקבלת האישה בשכר דירה ממשרד הבינוי והשיכון ובקצבת החינוך שהאישה מקבלת מהביטוח הלאומי. אך יש שופטים שלא יתחשבו בכך, בטעות או בהתעלמות. שני הצדדים מנסים לשכנע את השופטים שהם משתכרים מעט מאוד כסף, כאשר לעיתים מזומנות עולה ממסמכיהם (כרטיסי אשראי, דפי חשבון ועוד) שהם לא אומרים אמת. בפרט קיימת בעיה כשמי מן ההורים או שניהם, הם עצמאים ולא אחת נתקלנו בשופטים שאמרו, שהם כעיקרון לא מאמינים לאב שעובד כעצמאי, ששכרו הוא כפי שהוא מצהיר, עד שלא יוכיח אחרת באותות ובמופתים.
גם נושא האחריות ההורית המשותפת, אשר משפיע על פסיקות בתי המשפט, הוא נושא מורכב. אחריות הורית משותפת, לא באה לידי ביטוי רק בחלוקה שווה של הלינות במהלך השבוע. אחריות הורית, באה לידי ביטוי בשעות הטיפול בילדים דה פקטו. כך למשל, הורה ששוהה עם ילדיו יותר שעות במהלך אחה"צ, עלול לשאת בהוצאות שוטפות גבוהות יותר מההורה השני. זאת, גם אם בהסכם או בפסק הדין, נכתב כי מתקיימת הורות משותפת. בין היתר עסקינן בהוצאות עבור אוכל, ביגוד, הסעות, פעילויות. טיפול בשעות אחה"צ, לרוב מאלץ את ההורה המטפל לוויתורים תעסוקתיים. וויתורים אלו מתורגמים לעיתים להכנסות נמוכות יותר. על כן, גם במקרים בהם האחריות ההורית מוגדרת כמשותפת, לעיתים אחד מן ההורים נושא בפועל בנטל כלכלי גבוה יותר, בעצם הימצאותו עם הילדים שעות רבות יותר ומטפל בהם יותר בזמני הערות שלהם. עניין זה, צריך לבוא לידי ביטוי בחלוקת נטל המזונות.
המחוקק התבקש להסדיר את המצב, אך הוא לא עשה זאת. בינתיים, בתי המשפט ממלאים את החלל. כל אחד לפי תפיסת עולמו. בתי המשפט לענייני משפחה מפרשים את בע"מ 919/15, בחוסר אחידות, כל אחד בהתאם לאג'נדה שלו. בתי הדין הרבניים, משחקים לפי כללים אחרים ופועלים בהתאם לדין האישי. והצדדים? כבר מזמן הבינו את כללי המשחק. מרוץ סמכויות, אסטרטגיה, מניפולציה. כשאין חוק ברור, הזירה הופכת ליצירתית.
עיסוק משמעותי היום, גם בשעת מלחמה, הוא בבליץ חקיקה, שמשרת בחלקו את מטרות הקואליציה ופחות את העם. אך ההתעלמות מצרכי העם בתחום חשוב זה, ממשיכה. המחוקק לא ממלא את חובתו מזה שנים רבות, לחוקק חוק עבור אוכלוסיה גדולה ביותר, אשר נפגעת מהעדר חקיקה מסודרת ועדכנית בתחום מזונות הילדים.
יש להדגיש את הבעיה החמורה של דמי המזונות, אשר נפסקים בבתי המשפט לענייני משפחה שם חלה הלכת בע"מ 919/15 של ביהמ"ש העליון, מול פסיקת בתי הדין הרבניים, שלא מקבלים על עצמם את פסיקת העליון ופוסקים באופן שונה. לאור זאת, נשים רבות ממהרות לתפוס את סמכות בתי הדין הרבניים, שם הפסיקה מתבססת על הדין העברי וחלה על האב החובה לשאת בדמי מזונות הילדים.
עינינו הרואות, שגם בעידן החדש, בו נראה כי עולם דיני המשפחה עובר מהפכה בכל הנוגע לשוויון בהורות ובמזונות, אין חקיקה עדכנית בנוגע למזונות ילדים. ומכאן, פסקי הדין תלויים בעורך/כת הדין ובפרט בשופט היושב בדין ולא בחוק ברור ויציב. זאת, בניגוד לחקיקה הקיימת במדינות נאורות.
המחוקק חייב להסדיר את נושא דמי המזונות בחקיקה, באופן חד משמעי וברור. חקיקה זו, חייבת לקבוע, שדין אחד יהיה לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים. היא צריכה לקבוע שעל שני ההורים מוטל לזון את ילדיהם מגיל אפס. זאת, בהתאם לזמני השהות שלהם עם הילדים ולכל הכנסותיהם מכל מקור שהוא. החקיקה חייבת להוביל את מדינת ישראל לאחידות גדולה יותר בפסיקה ולתחושת ודאות אצל ההורים, שכולם שווים בפני החוק ואותו חוק יחול על כולם.
מאת עו"ד יעל גיל בעלת משרד עו"ד יעל גיל ועו"ד אור פינקלשטיין, משרד עו"ד יעל גיל
d&b – לדעת להחליט
