צדק תחבורתי? העלאת מחירי התחבורה הציבורית פוגעת דווקא בחלשים ביותר
ביום שישי הקרוב תיכנס לתוקף העלאת מחירי התחבורה הציבורית בישראל. למרות הכותרות המבטיחות "צדק תחבורתי" והרחבת מערך ההנחות, המציאות מראה תמונה שונה ובחלקה אף הפוכה לחלוטין: הרפורמה החדשה לא רק שאינה מקדמת צדק חברתי, אלא למעשה מעמיקה את הפער ופוגעת דווקא באוכלוסיות המוחלשות ביותר.
התחבורה הציבורית היא עורק החיים של מי שידם אינה משגת לרכוש רכב פרטי. עבור רבים, האוטובוס או הרכבת הם האמצעי היחיד להגיע לעבודה, לקבל טיפול רפואי או לפגוש את העובדת הסוציאלית.
השיח הרשמי מתגאה בהנחה של 50% ל"פריפריה חברתית-כלכלית", שאמורה להיות הדגל של הצדק התחבורתי, אך בחינה מעמיקה מגלה פגם מהותי: ההנחה ניתנת רק למי שרוכש כרטיס "חופשי חודשי" מראש ולא למי שקונה כרטיסים בודדים. והרי מי נוסע פעמים בודדות? דווקא האנשים שאינם עובדים באופן קבוע, דווקא האנשים החלשים ביותר. זוהי הבחנה בין אוכלוסיות שמפלה באופן מובהק את החלשים ביותר לרעה, ולמעשה פוגעת פעמיים באוכלוסיות המוחלשות.
ראשית, אנשים החיים בעוני לרוב אינם יכולים להוציא סכום גדול בתחילת חודש לרכישת חופשי חודשי. שנית, חייהם מאופיינים באי-ודאות – הם אינם יודעים מראש כמה פעמים יצטרכו לנסוע השבוע או החודש. האם יתבקשו להתייצב בלשכת התעסוקה? האם יקבלו תור לרופא? האם יוזמנו לראיון עבודה? גם אם בדיעבד במבט לאחור היה משתלם להם לקנות חופשי חודשי, בזמן אמת הם לא יכולים לדעת זאת. בהיעדר יכולת לתכנן מראש ולהוציא סכום גדול בבת אחת, רבים נאלצים לקנות כרטיסים בודדים – ונותרים ללא הנחה. וכך דווקא האנשים שהכי זקוקים להנחה הם אלה שלא מקבלים אותה.
לעומתם, מי שכן נהנים מההנחה הם בעיקר עובדים קבועים שממילא מעסיקיהם מחויבים על פי חוק להחזיר להם הוצאות נסיעה. וכך, ההנחה מתגלגלת בעיקר למעסיקים במשק, במיוחד בפריפריה, ולא לעובדים עצמם.
נקודה נוספת היא הבירוקרטיה המכבידה. נדרשים תעודת זהות וחשבונות על שם המבקש ובאותה כתובת. אם החשבונות רשומים על שם בן הזוג בלבד, נדרש תצהיר בפני עורך דין - הליך יקר ומטריח שמקשה על מיצוי הזכות.
בעיה נוספת היא הקריטריונים המפלים לזכאות. ההנחה ניתנת למקבלי הבטחת הכנסה, אך נשללת ממקבלות מזונות דרך הביטוח הלאומי. מדובר בנשים שנמצאות באותו מצב כלכלי בדיוק ומקבלות אותו סכום קצבה. על פי החוק, נשים אלה חייבות תחילה למצות את זכאותן למזונות מהביטוח הלאומי, ובשל כך אינן זכאיות להבטחת הכנסה. התוצאה: שתי אוכלוסיות זהות מבחינה כלכלית, אך אחת נהנית מהנחה בתחבורה ציבורית והשנייה נותרת ללא כל הקלה.
גם מקבלי דמי אבטלה אינם זכאים להנחה, למרות שרבים מהם זקוקים לתחבורה ציבורית דווקא לצורך חיפוש עבודה והתייצבות בלשכת התעסוקה. אמנם תיאורטית דמי אבטלה יכולים להגיע לסכומים גבוהים יותר, אבל האנשים שעבדו קודם בשכר גבוה כנראה מחזיקים רכב. מי שנוסע בתחבורה ציבורית הם אלו שהשתכרו שכר נמוך ומקבלים 70% משכר נמוך ממילא – והם בדיוק האנשים שזקוקים להנחה.
במקביל, הרפורמה מעניקה הנחה גורפת לכל הצעירים בגילאי 18 עד 27 – ללא קשר למצבם הכלכלי. זה נחמד, אבל גם זה רק למנוי חודשי ואין בזה שום ממד של צדק חברתי. זאת בניגוד להנחות המוצדקות לבני 60+ ולנכים.
המספרים ממחישים את הפגיעה הכלכלית: נסיעה הלוך-חזור עולה 16 שקל. פעמיים בשבוע זה 32 שקל, וכפול 4 שבועות – 128 שקלים בחודש. למי שחי בעוני זהו סכום שמשמעותו פחות לחם, פחות חלב, פחות תרופות, או ויתור על טיפולים רפואיים. כשאדם נאבק לקנות אוכל או תרופות, 128 שקל נוספים הם עול בלתי נסבל.
הפתרונות קיימים ואינם מסובכים ליישום: העברת מידע אוטומטי בין רשויות המדינה לזיהוי זכאים, הרחבת קטגוריות הזכאות למקבלות מזונות ומקבלי אבטלה, ומתן הנחה משמעותית גם לרוכשי כרטיסים בודדים - האנשים שידם אינה משגת לרכוש חופשי חודשי.
ציני לקרוא למערכת הנוכחית "צדק תחבורתי" כאשר היא פוגעת דווקא באוכלוסיות המוחלשות ביותר. צדק אמיתי דורש חשיבה מחודשת שמותאמת למציאות החיים של אנשים החיים בעוני – לא רק בסיסמאות, אלא במעשים.
עו"ד בקי כהן-קשת היא מקדמת מדיניות בפורום למאבק בעוני
