הבונקר חוזר למרכז: ישראל בונה מגדלים, אבל לא חוסן
יותר משנתיים חלפו מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", ועדיין לא נכתבה בישראל תוכנית לאומית לחוסן הנדסי. מאות אלפי אזרחים חוו לראשונה את המציאות של חיים ללא מרחב מוגן, אך מערכת התכנון והבנייה ממשיכה להתנהל כאילו מדובר באירוע חולף ולא באתגר מתמשך. הבנייה המואצת של מגדלים רבי קומות ותשתיות תחבורה מרשימות, לצד פרויקטים ציבוריים ומגה- פרויקטים, משקפת הישגים מרשימים, אך כמעט לא נוגעת בשאלה הבסיסית: כמה מהם ערוכים באמת לשעת חירום.
המציאות מראה שמיגון נותר תוספת אחרונה בתהליך התכנון, במקום להיות חלק אינטגרלי מהתפיסה התכנונית. תוספות אלו אינן רק עניין של ביטחון אישי; הן משפיעות על כלכלה שלמה. דרישות המיגון החדשות מייקרות את הבנייה בממוצע ב-8%–15%, היינו בין 200-300 אלף שקל לדירה, ולעיתים אף יותר. בפרויקטים ציבוריים התוספת עלולה להגיע ל-20% ויותר. כאשר מדובר במבנים בהיקף של מאות מיליוני שקלים ואף מיליארדים, ההשלכה הכלכלית ניכרת- העלויות מתגלגלות ליזמים, לרוכשי הדירות ולציבור כולו דרך מחירי דיור ותחזוקה.
בעיה נוספת היא המבנים הישנים, שנבנו לפי תקנים ישנים או ללא כל מיגון. רבים מהדירות והמבנים הציבוריים בישראל עדיין אינם עומדים בסטנדרטים מינימליים של חוסן, והם מציבים סיכון ממשי בעת חירום. היעדר אמות מידה ברורות לגבי בנייה ישנה ולא ממוגנת מחייב בחינה מחודשת של פרויקטים קיימים, הצבת דרישות מתקדמות לשדרוג מיגון, לצד תמרוץ להתחדשות עירונית אחראית. אם נמשיך להתעלם מבעיה זו, החוסן הלאומי שלנו יישאר חלקי, גם כשהבניינים החדשים יעמדו בסטנדרטים הגבוהים ביותר.
מעבר לעלות ולמבנים הישנים, החוסר במדיניות כוללת מהווה בעיה קריטית. כיום, משרד הביטחון אחראי על הנחיות המיגון, משרד הבינוי והשיכון על תקני הבנייה ומינהל התכנון על המדיניות, אך אין גוף אחד שמרכז את הנושא וקובע סדרי עדיפויות לאומיים. התוצאה היא תכנון מפוצל, סטנדרטים משתנים בין רשויות ותחושה כללית של "כל אחד לעצמו".
בעולם כבר מבינים שחוסן הנדסי הוא לא רק עניין ביטחוני אלא גם כלכלי. בדרום קוריאה, לדוגמה, מוקצה מדי שנה תקציב קבוע למיגון אזרחי בשיעור של כ 0.3% מהתמ"ג. בישראל, לעומת זאת, אין אפילו הגדרה רשמית למונח "חוסן הנדסי". במקום לראות במיגון השקעה בתשתיות לאומיות שמחזקות את המדינה, מתייחסים אליו כהוצאה שיש "לצמצם בתקציב הבא".
השנים האחרונות מוכיחות שהחיים בישראל מחייבים חשיבה חדשה ומחושבת. יש צורך בתוכנית לאומית לבנייה ממוגנת עם תקצוב קבוע, רגולציה אחידה ותמרוץ לחדשנות טכנולוגית שיכולה לצמצם עלויות, לשפר יעילות ולהבטיח שמגוון פרויקטים, פרטיים וציבוריים כאחד, יהיו מוכנים להתמודד עם מצבי חירום.
לא מדובר יותר בהפתעה; מדובר במציאות יום- יומית. אפשר להמשיך לבנות במהירות ולתקן אחר כך, או להבין סוף סוף שחוסן הנדסי הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי והכלכלי שלנו. ההחלטות שאנו מקבלים היום קובעות אם בעתיד נהיה מוכנים, או שנמשיך לגלות מחדש את המחיר האמיתי של חוסר הכנה. ישראל בונה מגדלים, אך עד שלא תבנה חוסן, גם עבור המבנים הישנים, נמשיך להיות מדינה בסיכון, גם כשנראה את העיר שלנו משתרעת למרחקים.
יגאל גוברין הוא יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות
