גם אם יחזירו את פרק הדמוקרטיה הליברלית - הבעיות הקשות באזרחות לא ייפתרו
הסערה סביב קביעתו של משרד החינוך כי בחינת הבגרות באזרחות לא תכלול השנה את החומר על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והחוקה, מחמיצה את העיקר: לא חל שינוי מהותי ברשימת הנושאים, אלא ביכולת המורים לעסוק בהם.
מנכ"ל המשרד מיהר להבהיר שאין כאן חידוש אלא מיקוד שנקבע כבר בתקופת הקורונה, ואף הודיע שהפרק יחזור לבחינת הבגרות. ואכן, בחינה של רשימות הנושאים לבגרויות האחרונות מגלה כי הרשימה הנוכחית זהה לזו שהייתה לפני חמש שנים. אלא שהדיון על הסרת הפרק או החזרתו יוצר מצג שווא: גם אם יחזור, לא תיפתרנה הבעיות האמיתיות של מקצוע האזרחות ולא הליקויים בהגדרת מושגי יסוד הקשורים בדמוקרטיה.
הפרק שהוסר ועוסק בתפיסות של דמוקרטיה ליברלית, ובשאלה מהו הדגם המתאים לישראל לוקה בהגדרות מושגים שגויות ומטעות באמצעות הכללת דגמים לא ליברליים תחת מטריית הדמוקרטיה הליברלית. במסגרת זו מוצגת גם הדמוקרטיה האתנית שמשלבת מנגנונים דמוקרטיים עם עליונות של קבוצת הרוב האתני ( למשל בישראל – יהודים). האם מכאן אמורים תלמידים להסיק שחוק הלאום, המבטא דמוקרטיה אתנית, הוא גם ביטוי לדמוקרטיה ליברלית?
התוצאה של הסיווגים המטעים היא טשטוש הגבולות בין דמוקרטיה ליברלית לבין מודלים לא־ליברליים והעברת מסר לתלמידים לפיו עליונות אתנית יכולה להיות עוד "גרסה" של דמוקרטיה ליברלית. במקום להציג באופן מדויק את ההבדלים בין סוגי הדמוקרטיה, ההגדרות השגויות משטיחות את הדיון על הדמוקרטיה בישראל וממסגרות את הוויכוחים כעניין של "טעמים שונים". ניסוחים מוטעים, היוצרים עיוות דמוקרטי, מופיעים גם בבחינות הבגרות. לדוגמא בשנת 2022 הוצג ארגון "בצלמו", הרודף ארגוני זכויות אדם ומוסדות תרבות שלא התיישרו לימין, כארגון זכויות אדם הנאבק באפליה.
הבלבול לא מסתיים בזאת, כיון שכל אחד מן הנושאים שהוסרו דרוש להבנת הנושאים שעליהם התלמידים כן נבחנים. לדוגמא, נושא החוקה הוסר, אך ספק אם תלמידים יכולים להבין מהם חוקי היסוד שעליהם הם כן נבחנים מבלי לדעת במה הם שונים מחוקה. בנושא השסע הלאומי בין יהודים לערבים הוסרו הגורמים והביטויים לשסע, אבל נשארו דרכי ההתמודדות איתו. זהו מהלך חסר היגיון פדגוגי- איך אפשר להציע פתרון לבעיה שמעולם לא הוסברה? המשמעות היא שהמורים נאלצים ללמד גם את החומר שהוסר כדי לספק הקשר בסיסי, אך נותרים מבולבלים ותוהים כיצד להסביר לתלמידים מה נכלל בבחינה ומה לא.
דווקא נושא הליבה של הדמוקרטיה – זכויות האדם, שנותר ברשימת הנושאים, הפך לאחד הקשים להוראה. באקלים החינוכי והפוליטי של העשור האחרון, זכויות האדם נתפסות כנושא שנוי במחלוקת המזוהה בעיקר עם אידאולוגיה שמאלנית הנתפסת כפסולה. מורים לאזרחות מוצאים עצמם מותקפים על ידי הורים ותלמידים, וחוששים לעסוק במהות הדמוקרטיה. באווירה זו, רבים מהם מסתפקים בשינון הגדרות שטחיות לבחינה, במקום ליצור מרחב לדיון וחשיבה ביקורתית. מי שמעז לחרוג מהתלם מסתכן בנזיפה ולעיתים אף ביותר מכך ולכן מעדיף לשתוק. גם המנהלים, החוששים למעמד בית הספר ולתגובת משרד החינוך, מתקשים להעניק גיבוי למורים. הרפורמה המשפטית והמלחמה החריפו מגמה זו, ולאחרונה משרד החינוך אף זימן לבירור מנהלי בתי ספר שקראו להחזרת החטופים ולסיום המלחמה.
כך התלכדו שני תהליכים: מצד אחד, חוסר מחשבה ורשלנות פדגוגית שמולידים ניסוחים קלוקלים ותכנית לימודים בלתי־ישימה; ומצד אחר, מגמה פוליטית מכוונת לרדד את מושגי הדמוקרטיה. המפגש הזה בין רשלנות פדגוגית לצמצום דמוקרטי מכוון הפך את שיעורי האזרחות מזירה של חינוך לדמוקרטיה לזירה של שחיקתה לא בגלל הנושאים שהוסרו, אלא משום שהוראת מה שנותר הפכה לבלתי אפשרית. לכן, גם אם יוחזר פרק הדמוקרטיה הליברלית לרשימת הנושאים, בעיות היסוד של מקצוע האזרחות יישארו בעינן.
ד״ר עירית הרבון היא ראשת החוג לחינוך במסלול האקדמי המכללה למינהל וחוקרת חינוך ודמוקרטיה
