סגור
מימין: היועמ"שית בהרב מיארה והשרים קרעי ו אמסלם

פרשנות
אמסלם או רוזנבוים: הבחירה הקלה של היועמ"שית במי לתמוך

הדחת יו"ר הדואר בידי השרים קרעי ואמסלם היא דוגמה מרוכזת לפגמים שיוצרת ההפיכה: ניסיון השתלטות פוליטי על חברה ממשלתית, שחופף לניסיון חיסול של שומרי הסף. בקרב שיגיע לבג"ץ היועמ"שית תעדיף לייצג את מנהלת רשות החברות על פני ייצוג שני השרים

1 העתירה שהגיש יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין נגד הדחתו מזקקת עוד קפסולה דחוסה לכל אירועי ההפיכה המשטרית. מדובר כאן בנגזרת העימות שבין הדרג הפוליטי לבין שומרי הסף; מדובר במאמץ להשתלטות פוליטית על חברה ממשלתית; מדובר באירוע שאחד מנזקי המשנה שלו הוא המאמץ להדיח את מנהלת רשות החברות הממשלתיות עו"ד מיכל רוזנבוים, כפרומו לכוונה להדיח בהמשך את היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה.
את העתירה הגיש וקנין באמצעות עוה"ד גיורא ארדינסט, עמיחי וסרטיל ואוהד מייזליק נגד שני השרים שהדיחו אותו, שר התקשורת שלמה קרעי והשר לשיתוף פעולה אזורי דוד אמסלם. העתירה מופנית גם נגד רשות החברות הממשלתיות. ולכן, היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה תיאלץ להחליט על מי היא תגן: על השרים או על הרשות; על קרעי ואמסלם או על רוזנבוים. אי אפשר גם וגם, כי תהום פעורה ביניהם. במצב כזה, הצד שלא יקבל את הגנת המדינה, יקבל את אישור היועצת לייצוג בידי עורך דין פרטי. לא מופרך להעריך שהיועצת תתייצב לצד רשות החברות ולא לצד השרים. מהטעם הפשוט – בסיפור הזה הדין, התקדימים והמסורת המשפטית הם לצדם של וקנין ורוזנבוים ולא לצדם של קרעי ואמסלם. אינדיקציות לכך נזרעו בתכתובות הרבות שהאיצו את הסלמת האירוע עד לפיטורים. בין היתר, מכתבים שבכירי משרד המשפטים חתומים עליהם.
2 כך למשל כתבה עו"ד רוני טלמור, ראש אשכול תאגידים ושוק ההון במשרד המשפטים, בהתייחסה לסמכות השרים לפטר דירקטור, אם סברו שאינו ממלא את תפקידו כראוי: "לא מוכר לנו תקדים להעברה מכהונה של דירקטור או יו"ר דירקטוריון באמצעות סמכות זו, וממילא יש להפעיל סמכות זו באופן זהיר ועל בסיס תשתית עובדתית ונימוקים כבדי משקל, וכן תוך מתן משקל להתייעצות משמעותית עם רשות החברות הממשלתיות, שחוות דעתה משקפת את עמדתה כגורם המקצועי האמון על החברות הממשלתיות".
האם וקנין לא מילא את תפקידו כראוי? נגיע לזה, אבל נתחיל בראיות לכך שמדובר בהדחה פוליטית. קרעי פגש לראשונה את וקנין ב־14 במרץ 2023 והודיע לו שבכוונתו להדיח אותו ולמנות במקומו יו"ר דירקטוריון חדש שיהיה "איש אמונו". כבר במהלך הזה נחשפו שני פגמים משפטיים משמעותיים. ראשית, החלטה להדיח ללא שימוע, ללא תשתית עובדתית, ובעיקר ללא ההתייעצות המחוייבת בחוק עם רשות החברות. שנית, יו"ר דירקטוריון אינו "איש אמון" של השר שחשף כאן שוב את הרעיון המסדר של הממשלה הנוכחית – בשביל מה לנו חברות ממשלתיות אם אנחנו לא שולטים בהן.
3 כדי להדיח דירקטור (לא יו"ר דירקטוריון) נחוצות חתימות של שני שרים - שר האוצר והשר הממונה על התחום, קרעי במקרה של הדואר. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וצמרת משרדו התנגדו לפיטורים כי לטעמם וקנין מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. ההזדמנות של קרעי הגיעה ב־19 באפריל כשהממשלה העבירה את האחריות על החברות הממשלתיות מסמוטריץ' לאמסלם, שנחלץ לסייע לקרעי בהדחת וקנין. מכשול אחד, התנגדות האוצר, הוסר. נותרו שניים נוספים: הנחת התשתית לכשלי תפקודו של וקנין וחוות הדעת של רוזנבוים והרשות. המשימות חולקו בין השניים. קרעי יביא את הכשלים ואמסלם את רוזנבוים והרשות.
קרעי התמקד בשני כשלים - "רמת השירות של החברה לציבור ירודה, וירידה משמעותית בהכנסותיה". וקנין, האוצר, דירקטוריון החברה ורשות החברות סתרו את טענות קרעי. מי צודק? האם הפרקליטות אמורה להכריע האם וקנין היה יו"ר כושל או מוצלח בבואה להחליט על מי תגן בבג"ץ? התשובה שלילית. רשות החברות, ולא השר, היא הרגולטור על החברות הממשלתיות. כגוף עצמאי לפי חוק, היא מוסמכת להכריע בשאלות האלה. וכאן נכנס לתמונה אמסלם. סדרת עימותים קשה בינו לבין רוזנבוים מעידים על תפיסתו את תפקידה - "אני השר ואת תעשי את מה שאני אומר לך".
העימות הזה התגלגל לפתחם של שני המשנים של היועמ"שית, גיל לימון ומאיר לוין. השניים הבהירו לאמסלם שהרשות היא עצמאית, שהיא לא כפופה למנכ"ל משרדו והייעוץ המשפטי של הרשות נהנה מעצמאות מקצועית וכפוף ישירות לבהרב־מיארה. תשובתו של אמסלם לא איחרה לבוא והוא "התפוצץ" על היועמ"שית, על משניה, וכמובן על רוזנבוים. "מעולם לא נתקלתי בהתנהלות מופקרת, חסרת אחריות וחסרת מקצועיות כפי שקורה במקרה של הגב' רוזנבוים", הוא כותב ולא מהסס להוציא דיבתה ברמיזות מכוערות לעבירות, לכאורה, "של ניגוד עניינים, אלימות כלפי עובדים ואף עבירות שיכולות להגיע עד לפגיעה בטוהר המידות". אמסלם מודיע לבהרב־מיארה שהוא זורק לפח את חוות דעתם של שני המשנים, וחותם ב"אבקשכם שלא לפנות אליי מכאן ולהבא בכל נושא הנוגע לרשות החברות".
4 במצב הזה האם יש סיכוי שהיועמ"שית תגן על עמדת השרים ולא על עמדת שומרת הסף? השרים נוטעים את סמכותם וכשרות פעולתם בשני אלה: סעיף 22(א)(6) לחוק החברות הממשלתיות שמאפשר לשרים, לאחר שנועצו ברשות החברות, לפטר דירקטור שאינו ממלא את תפקידו כראוי. שנית, קרעי ואמסלם טוענים שההתייעצות המחויבת עם הרשות "אינה אלא עצה בלבד מבחינת הרשות המינהלית (כלומר השרים — מ"ג). פשיטא שהרשות אינה חייבת לאמץ את העצה, לא במלואה ואף לא בחלקה". העמדה המשפטית המקובלת היא שכאשר המחוקק מטיל חובת היוועצות - רק במקרים חריגים ובאמצעות נימוקים כבדי משקל ניתן לסטות מעמדתו של הגורם המקצועי המייעץ.
השרים מעגנים את חוקיות ההדחה בכך שהניחו תשתית עובדתית לכשליו של וקנין, כאשר חוות הדעת של רשות החברות שקובעת את ההפך, היא עצה בלבד שלא מחייבת אותם. בהרב־מיארה לא יכולה לקבל את העמדה הזו בגלל שהיא פותחת פתח להשתלטות הממשלה על החברות הממשלתיות. פתח לחלוקת הג'ובים ובזיזתם לטובת מרכזי המפלגות. כל שר יברא בהבל פיו כשלים של דירקטורים - כשלים מדומיינים או כאלה שנשענים על תלונות של חברי מפלגה שקופחו או פוטרו – יזרוק לפח את חוות הדעת של רשות החברות, וימנה ויפטר דירקטורים כרצונו ללא כל סינון מקצועי. הנה לכם עוד דוגמה לחשיבות עילת הסבירות שהיא כלי מרכזי לביקורת שיפוטית במקרים כאלה.
אמסלם חבר לקרעי כדי להיפטר מנבחרת הדירקטורים, כדי להחזיר את החברות הממשלתיות לעידן שבו שימשו מרכז תעסוקה ולשכת עבודה לחברי המפלגה שבוחרים את השרים שמיטיבים עמם.
5 בסיפור של וקנין לא מהססים קרעי ואמסלם לרמוס איש מקצוע מעולה וגם מצליח שמייצג את הזהות האישית והאנושית ששניהם מנפנפים בה במלחמתם (השקרית, מתברר) נגד הקיפוח העדתי. וקנין הוא מזרחי, חובש כיפה, שמוצאו מאשדוד. מצד שני, חטאו של וקנין לא יסולח: הוא מונה בידי השרים יועז הנדל ואביגדור ליברמן.
ולסיום, אמסלם מגלה שוב את אופיו המיזוגיני. את בהרב־מיארה הוא הגדיר באמצעות "פנים ורולים".
על רוזנבוים הוא מפגין התנשאות שוביניסטית, שזכורה גם בהתייחסויות, בזמנו, למשנה ליועמ"ש דינה זילבר ולדלית זמיר לשעבר היועמ"שית של רשות החברות הממשלתיות. אם נחזור לתחילת סיפורנו, לחיבור האירוע עם ההפיכה המשטרית, אז יש לנו כאן גם את ההדרה והבוז לנשים שכה טבועים בדנ”א ובמינויים של הממשלה הנוכחית.