דעה
אי אפשר להמשיך לחיות במדינה דמוקרטית כאשר יש היררכיה לחיי אדם
בשבועות האחרונים, מאז הודיעו על התוכנית לכיבוש עזה, משהו בי נשבר.
אני חי בידיעה שאני עומד לקבל עוד צו 8 ובפעם הראשונה אין לי מושג מה אעשה: אני חובש קרבי. התפקיד שלי זה לדאוג שהחברים שלי שלוחמים איתי, יחזרו הביתה בחיים. אני לא יכול לדמיין מצב שחבר שלי, שסיכן את חייו למעני, ישכב פצוע ולא אהיה לידו לטפל בו.
אבל כבר שבועות שרצה לי בראש תמונה נוספת, שבה אני צועד בעזה ומחבל שומע את הצעדים שלי מעליו ומחליט לירות בראש של אביתר דוד או רום ברסלבסקי החטופים. גם עם זה לא אוכל לחיות.
הפכתי להיות כלי במשחק. במקרה הזה אני מרגיש כמו שחקן שעומד להפסיד במשחק שחמט: אני מבין שהכניסו אותי למלכודת. לא משנה לאן אזיז את המלך עכשיו, אני חייב לקבל החלטה ולעשות מהלך, כשברור לי שמה שלא אעשה אני אפסיד. את הדילמה הזו, שבה אני נאלץ לבחור בין חיים לחיים, נראה שחברי הקבינט, שחלקם הגדול מעולם לא לבש מדים, פשוט לא מבין.
אני נלחם בשביל חיים. לא בשביל אדמה ולא בשביל נקמה. לא משנאת המן אלא מאהבת מרדכי.
לפעמים בשקט, מול עצמי, אני מעז להכניס חיים של עוד אדם למשוואה: חיים של בחור צעיר, סטודנט בן 25, שכבר שירת קרוב ל־300 ימי מילואים במלחמה הזו. חיים של אחד שדמיין לעצמו עתיד אחר. שמעולם לא חלם להיות חייל. אני מרגיש רע כשאני חושב על עצמי.
אני מרגיש רע כי אני חושב שהתחלתי להפנים את המסר שהממשלה הזו מעבירה לי: החיים שלי שווים פחות. את המסר הזה אני שומע בכל פעם שמדברים על "חוק הגיוס". כבר קיים חוק גיוס, חוק שתקף לכל צעיר בן 18 במדינה, חוק שבשמו ויתרתי על חיי והתגייסתי. חוק שבגללו השתניתי, נכנסתי לצבא אדם אחד ויצאתי בן אדם אחר. מעולם לא דרשתי לצאת מהצבא בדיוק כמו שנכנסתי. חוק גיוס שבשמו המדינה מוכנה להפוך את הוריי לשכולים.
אבל הנה, שוב ושוב חוזר המסר שלפיו יש במדינה הזאת כאלה שחייהם ששווים יותר מחיים של אחרים. שוב נופלים לאותה מלכודת, שלפיה הסיבה לגייס חרדים היא רק צורך צבאי.
אז לא. הסיבה לגייס חרדים היא שחייהם לא שווים יותר מהחיים שלי. כל השאר זה תירוצים והתחמקויות של מי שמשאירים אחרים למות בשבילם ומי שמאפשרים להם לעשות את זה. אי אפשר להמשיך לחיות במדינה דמוקרטית כאשר יש היררכיה לחיי אדם. אי אפשר לחיות במדינה שעושה סלקציה של חיי אדם. מדינה שהפכה ממדינה נורמלית למדינה מנרמלת: מנרמלת סלקציה בין חיים של צעירים בני 18. מנרמלת סלקציה בין חייהם של אלו שצריכים לעזוב בפעם החמישית משפחה, עבודה ולימודים, לבין אלו ש"רוצים להיכנס חרדים ולצאת חרדים". מנרמלת סלקציה בין חטופים.
בימים הקרובים הממשלה תדרוש גם ממני לבצע סלקציה - האם אני מוכן לסכן את חייהם של האחים שלי שחטופים בעזה, או שאני מוכן לתת לאחים שלי לנשק להיכנס בלי החובש שלהם.
אני מפחד מהסלקציה הזאת. רוצה להתנגד ולצעוק כי אני מרגיש שהנשמה של המדינה שעבורה אני נלחם, והערכים שחשבתי שברורים לכולנו, נשברים לי מול העיניים. הפכנו להיות כל כך קהים למוות. למוות של חיילים, של חטופים וכן, גם למוות של ילדים עזתים. אנחנו מצדיקים כל דבר עבור המטרה. מטרה שכבר לא ברור לי מה היא.
איתי שטינמץ הוא סטודנט בן 25, חובש קרבי בחטיבה 8. שירת כ־300 ימים במילואים
