החזית הירוקה
בצורת? נבזבז גם מי קולחים
אף שישראל מצויה בבצורת קיצונית, ב־2024 נשפכה לים כמות אדירה של 80 מיליון מטר מעוקב מי קולחים מטוהרים, שיכלו לשמש את השדות החקלאיים. הסיבה: מחסור בתשתיות לאגירת המים - והתקציב למטרה הזו רק צועד לאחור
אל תתנו לפברואר הקריר והסגרירי להטעות אתכם: בצורת אקלימית שוררת בחלקים נרחבים משטחה של ישראל. גל הקור שפקד את האזור בשבוע שעבר, טשטש את התמונה האמיתית של החורף הנוכחי: ישראל בבצורת חריפה, חסרת תקדים בחלק מהאזורים בארץ. לפי נתוני השירות המטאורולוגי, באזורים הגשומים בארץ כמו רמת הגולן כמויות המשקעים שירדו עד כה בעונת הגשמים הן הנמוכות ביותר המתועדות באזור זה. למשל במרום גולן שבצפון הרמה ירדו עד כה 240 מ״מ מתוך כ־800 מ״מ שאמורים לרדת בממוצע רב שנתי, כלומר 30% בלבד ביחס לכמות השנתית. גם בהרי המרכז, בירושלים, בשפלה הדרומית ובצפון הנגב עומדות הכמויות על כ־30%. על פי חישובי השירות המטאורולוגי מדובר במצב של ״בצורת קיצונית״.
בשירות המטאורולוגי מבהירים: גם אם אין חשש לאספקת מי השתייה במדינה הודות למתקני ההתפלה, את אותות הבצורת כבר מרגישים החקלאים אשר נאלצים להשקות בשל היעדר מי גשמים וירגישו גם הטבע והסביבה בהתייבשות מקורות מים בקיץ הקרוב. במידה וגם השנים הבאות יהיו שחונות ייכנס האזור כולו למצוקת מים חריפה. כבר כעת, החקלאים מרגישים את כובד הבצורת בשדות: קרן החקלאות קנט מעריכה כי גידולי החיטה לבדם ייפגעו בהיקף של כ־40 מיליון שקל לפחות השנה, אילו לא יהיה שינוי.
המשמעות של בצורת רק הולכת ומחמירה: חקלאים רבים יותר לא יוכלו להסתמך על חסדי שמים, ויאלצו להשקות את השדות ולהגדיל את ההסתמכות על מים שפירים או מי קולחים מטוהרים. אולם בזמן שהמצב בשטח מחריף והצפי לשנים הבאות אינו יותר טוב, לכלכליסט נודע כי בשנת 2024 לבדה נשפכו לים 80 מיליון מטר מעוקב של מי קולחים מטוהרים, שהיו יכולים לשמש את השדות החקלאיים. הצפי לשנת 2025, למרות המחסור העז במשקעים והצורך הגובר בהשקיה – זהה. מדובר בכמות מים הזהה למחצית מהכמות שמספק השפד״ן לנגב המערבי, ופוטנציאל השימוש בה רב.
הסיבה לכך: מחסור בתשתיות איגום לאגירת המים בעונות היבשות והובלה לאורך כל השנה, שיאגרו ויוליכו את מי הקולחים לאזורי חקלאות מרוחקים; מי שפכים שמגיעים הישר מבתי התושבים, ועוברים תהליכי סינון מתקדמים המובילים לאיכות מים גבוהה עם ריכוז חיידקים השואף לאפס, מה שמאפשר שימוש חוזר בהם לטובת השקיה חקלאית. בכך, מפעלי קולחים הופכים את השפכים ממפגע סביבתי למשאב כלכלי. אולם במשרד האוצר מסרבים להקצות את הסכום הזה בשל מחלוקות עם משרד החקלאות, וכך לא רק החקלאים מפסידים, אלא גם הסביבה: מי הקולחים מטוהרים לרמה שאינה מים שפירים, ובמקום לזרום לשדות זורמים לנחלים – וגורמים נזק למערכות הטבעיות. החקלאים נאלצים במקום, להסתמך על מים מותפלים יקרים יותר שהליך הפקתם מזהם ויקר, או מים שפירים יקרים המשמשים לשתייה.
ישראל היא מובילה עולמית בטיהור ובהשבת מים לחקלאות, כאשר שיעור ההשבה עומד על כ־75% מהמים, שמרביתם חוזרים לשימוש חקלאי, אולם דווקא לסוגיה זו לא נמצא עד היום פתרון, וכמויות מים אדירות יורדות לטמיון. לפי ההערכות במשרד החקלאות, הצפי הוא כי בשנת 2030 יממנו התושבים טיהור והובלה לים של 280 מיליון קו״ב. בשנת 2023 תקצב משרד האוצר סבסוד הולכה של מים מושבים בהיקף של 52 מיליון שקל במסגרת הסכם עם החקלאים על שינוי תעריף המים השפירים לחקלאות (שכן מחיר נמוך ביחס לעלותם מעודד בזבוז ומפחית את כדאיות פיתוח הקולחים), אולם בשנים 2024-2025 הוקצו לנושא 0 שקלים.
״הביקוש בדרום למשל הרבה יותר גדול מההיצע״, אומר גורם בממשלה לכלכליסט. ״אם היה לנו איגום בפריפריה הצפונית, יכולנו לאגור את המים בחורף ולהשתמש בקיץ. הבעיה השנייה היא שאין לנו היום קווים שמחברים בין האזורים. אין היום מוביל ארצי לקולחים״.
הממשלה החלה לטפל בנושא, אולם זנחה אותו באמצע הדרך. לפני כמה שנים הממשלה הטילה על רשות המים ומשרדי האוצר והאנרגיה לגבש תוכנית להגדלת השימוש בקולחין. התוכנית גובשה ופורסמה להערות הציבור לפני יותר משנה. העלות ליישומה – 5 מיליארד שקל עד 2050, כאשר מתוך בוסט של השקעות בעשור הקרוב – 3.5 מיליארד שקלים הם לפיתוח השפד״ן. המטרה: הקמה של איגום בדרום וחיבור בין אזורים. התקציב טרם נמצא, ובזמן שהמשקעים הולכים ומתמעטים, התוכנית לא יצאה לפועל.
הסיבה לכך היא מחלוקות של האוצר עם החקלאים ועם משרד החקלאות. מי שמנהל היום את ממשק המים מול החקלאים, הן האגודות החקלאיות שהקימו. מדובר בגופים פרטיים שאינם מפוקחים, ומוכרים מי קולחים לחקלאים בתעריפים משתנים לפי ראות עיניהן ברחבי הארץ. גם אם יקבלו מענק מהמדינה להקמת תשתיות, הדבר נעשה ללא מכרזים ובאופן שלא מאפשר לעקוב אחר הכסף ולוודא שאכן התעריפים לחקלאים ירדו. בנוסף, כיום מקדמים החקלאים בכנסת חקיקה שמטרתה להוריד את מחירי המים השפירים לחקלאים באזור בו אין קולחים, באופן שיהפוך את פיתוח תשתיות הקולחים ללא כדאי. באוצר אף סבורים כי במקום לממן מקופת המדינה את הקמת התשתיות, אפשר להעביר את הסמכויות בנושא לחברת מקורות – שיכולה לקדם פרויקטים דומים ללא מימון נרחב מצד הממשלה.
המחיר הסביבתי
הזרמת מי קולחים לנחלים גורמת נזק רב לטבע
בזמן שבמשרדי הממשלה לא מצליחים להגיע לפתרון, המצב בשטח מחמיר – והסביבה והחקלאים משלמים את המחיר. למעשה, לפי דו”ח חדש של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, מאז שנת 2016, למרות שהאוכלוסייה גדלה וכך הקולחים, גודל השטחים החקלאיים המושקים בקולחים מטפס מעלה באיטיות, ובקושי עולה, למרות השקעות ממשלתיות מאז (מ־1.5 מיליון דונם ב־2016 ל־1.6 מיליון דונם ב־2022).
״זה מייצר עומס סביבתי על המערכות האקולוגיות, וזה בזבוז של מים שאפשר היה לעשות בהם שימוש. זה לוז־לוז לכל האורך״, אומר ל״כלכליסט״ גורם נוסף בממשלה. ״החקלאים נסמכים על מים מותפלים במקום על מי גשמים עכשיו, בגלל התמעטות הגשמים. השנה הצפון מאוד מאוד סובל. מי גשמים בקושי יש, ואין כמעט פתרונות של קולחים. הם משתמשים במים שפירים. אם היו פתרונות הולכה, אפשר היה לעשות מאגרי איגום בכל מני מקומות בארץ ולהשתמש במים האלו. ככל שהגשמים יתמעטו, נזדקק ליותר השקיה גם לגידולים שבאופן מסורתי לא זקוקים לכך״.
בזמן שישראל ממשיכה להפיק מים מותפלים במסלול יקר ומזהם, הסביבה משלמת מחיר כבד. הזרמת מי קולחים לנחלים היא של מים המטופלים באיכות ירודה, וגורמים נזק עז לטבע. לפי מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, מי קולחים מטופלים גורמים לירידה במגוון המינים של חסרי חוליות ולהפיכת הקהילות האקולוגיות להטרוגניות יותר, שכן הם משנים את הרכב המים הזורמים בנחל. מינים רגישים נעלמים, בעוד מינים עמידים לזיהום משגשגים. מי קולחים המטופלים לרמת הזרמה ולא השקיה, עשויים אף להכיל מזהמים כמו מתכות כבדות, מיקרופלסטיק וכימיקלים כגון חומרי הדברה ושיירי תרופות.
המחיר הכלכלי לעולם
בעיות מים יגלחו כ־8% מהתמ”ג העולמי עד 2050
מים מכסים 70% מהפלנטה שלנו, אבל מים מתוקים, אותם אנחנו שותים ובהם משקים את השדות – הם נדירים להפליא. רק 3% מהמים בעולם הם מים מתוקים, ושני שליש מהם “מתחבאים” בקרחונים קפואים או אינם זמינים לשימוש. אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה וכך גם צרכיה, אולם בצורות שהופכות תדירות יותר ו”זלילת” מים מתוקים להליכי תיעוש שונים – מחריפים את המחסור במים בעולם. עד 2050 בעיות מים יגלחו כ־8% מהתמ"ג העולמי, כאשר מדינות עניות עומדות בפני הפסד של 15%, כשכבר היום ליותר מ־2 מיליארד בני אדם אין גישה למי שתייה בטוחים. יותר ממחצית מהמזון המיוצר בעולם, מגיעה מאזורים שחווים מגמות לא יציבות בזמינות המים.
שינויי האקלים מפחיתים את כמויות המשקעים, ומאגרי המים הולכים ומדלדלים. לפי הבנק העולמי, לאורך חצי המאה האחרונה, עונות גשומות מתחת לממוצע עלו ב־233% בחלק מהעולם, ועד סוף המאה ה־21 שטחי היבשה והאוכלוסייה שיתמודדו עם בצורות קיצוניות עלולים להכפיל את עצמם ברחבי העולם.
